סוזי סורפרייז: הצ'פלינים לא מתעייפים
אחרי שזכו באינספור פרסים בקולנוע הישראלי, הצליחו לחרפן את מבקרי הקולנוע ועברו את גיל 70, לינה וסלבה צ'פלין ממשיכים להפתיע עם הפרויקט החדש שלהם - "סוזנה הבוכייה". ראיון עם שני היוצרים הכי ותיקים וקוליים שמסתובבים בתעשייה המקומית. סקס, חתולים ומאיה מרון
"רייטינג" זו מילה לועזית שמשמעותה אומדן של אחוזי הצפייה בתוכנית מסוימת. בעברית קוראים לזה מדרוג.
"כן, אבל איך בודקים את זה?".
יש כמה שיטות. בישראל, למשל, זה נבדק בשיטת הפיפל-מיטר. בוחרים כמה מאות משפחות, מחברים לטלוויזיה שלהן מכשיר שבודק במה הם צופים בכל שעה, ואז מסכמים את הנתונים ומציגים אותם באחוזים.
סלבה: "אה, עכשיו אני מבין".
לינה: "זה מעניין מאוד, מה שאתה אומר. מעניין מאוד".
חמודים, תודו. לינה (75) שלווה, גדולת עיניים, סבלנית, מרבה לחייך, מנגנת את משפטיה במבטא רוסי מגניב המשולב באופן מופתי עם טון של השלמה עם גורל. סלבה (76) הדעתן, הנון-קונפורמיסט וחובב הג'ינג'יות (כך טען, בכל אופן, בסרט דוקומנטרי שנעשה עליהם לפני ארבע שנים) נראה תזזיתי יותר, חסר מנוח.
הוא מחזיק בידו עיפרון ובלוק נייר ומצייר משהו בתנועות חדות לכל אורך הראיון, אך עם זאת מקשיב היטב לאשתו, נעזר באינסטינקטים של טורף כדי ליירט משפטים שנראים לו ראויים לתגובה ואז חותך את שטף דיבורה הרגוע בתקצירי אג'נדות נחרצים ומלאי דרמה שנמשכים במונולוג משלו על הסוגיה.
קבלו דוגמה:
סלבה: "קיבלנו שם ממש מכה, ואנחנו חושבים שזה לא היה בצדק... ספרי לו, לינה, ספרי... שישמע".
לינה: "מה לספר, סלבה? בחיים שלי לא הייתה לי הקרנה יותר מוצלחת מזו".
סלבה: "כן, זה היה בחיפה, האולם היה מלא...".
לינה: "אולם יפה, הרבה מחיאות כפיים, מחמאות מכל עבר...".
סלבה: "נכון, וגם קולגים אמרו לנו דברים טובים מאוד...".
לינה: "כן כן, זה נכון - למרות שכמו שסלבה אומר, צריך לקחת מחמאות בערבון מוגבל, אתה יודע, כי אנשים לא ייגשו אליך אחרי פרמיירה ויגידו לך שהיה סרט רע. בכל אופן, למחרת קיבלנו ביקורות מאוד לא טובות, מאוד קשה. מאוד בכיתי כשקראתי את זה".
לינה וסלבה מתארים בקטע הזה את תחושותיהם לנוכח האופן שבו התקבל הסרט האחרון שביימו, "מוקי בוערה", שהוצג בפסטיבל חיפה ועדיין לא עלה להקרנה מסחרית. האמת, ספק אם יגיע לזה. הסרט, שאותו כתב משה זונדר, מנסה לתאר את חיי הדור השני והשלישי לשואה דרך התמקדות בהתבגרותו המינית של הגיבור, שנקלע לסצנות סקס רבות ומגוונות, כולל סאדו-מאזו.
לצ'פלינים אולי יש חתיכת אומץ, אבל המבקרים לא קנו את זה. גידי אורשר מגל"צ, למשל, כינה את התוצאה הסופית "סרט גס, וולגרי". דברים ברוח דומה, חריפה יותר או פחות, נשמעו גם במקומות רבים אחרים, דבר שהותיר את לינה וסלבה חבולים ומובכים
"נראה לי שמהצד זה באמת נראה קצת מצחיק לראות זקנים מלמדים צעירים איך לעשות סקס", אומר סלבה, "אתה יודע, לפעמים אתה צריך להתערב גם בדברים האלה. הבעיה האמיתית בלהיות במאים זקנים היא שאנחנו מרגישים שיש לנו פחות זכות לעשות סרט ממש רע. אם אתה צעיר ועשית סרט רע, אז בסדר, טעית, לא קרה כלום. אנחנו עובדים גם תחת הלחץ הזה, הפחד הזה שמה שעשית יגרום לך בושה. עד עכשיו, אני לא מרגיש שעשינו משהו כזה, אבל אני לא יודע".
גם "מוקי בוערה" לא היה משהו כזה, לדעתכם?
לינה: "במקרה הזה אני חושבת שהמבקרים לא הבינו אותנו".
סלבה: "זה לא שהם לא הבינו, הם לא קיבלו את זה ולא הבינו כמה שהם משקרים לעצמם בזה שהם לא מקבלים. אולי הם רוצים לשמור על איזה מורל כזה, לא יודע מה. זה נכון שיש בעיה עם הגבול באמנות, אבל עד היום אני לא יודע מה מותר ומה אסור. אני רק רוצה להגיד שלפני 150 שנה הועלתה הצגה בפריז שבה שחקנים אכלו אנשים. זה התקבל בצורה קשה מאוד. אמרו ככה ואמרו ככה, אבל אני, בא לי עכשיו אוכל".
בסדר, נניח לרגע ל"מוקי בוערה". התכנסנו כאן מסיבה אחרת – "סוזנה הבוכייה", מיני-סדרה שמבוססת על רב המכר ההוא של אלונה קמחי שביימו השניים ל-HOT.
כדאי לכם מאוד לראות את זה. גם כי הפעם עושה רושם שהצ'פלינים עשו עבודה קצת פחות שנויה במחלוקת, וגם בזכות העלילה המקורית והמותחת של קמחי, הצילום המרהיב של ירון שרף (רמת גן מעולם לא נראתה כל כך פסטורלית ומוסקבאית), הפסקול המצוין של יזהר אשדות והמשחק המשכנע של מאיה מרון (בתפקיד סוזנה, נערה בהפרעה שלא מתקשרת עם סביבתה ומתאהבת באורח שובב ומסוקס שמגיע לביתה) וצק ברקמן (בתפקיד נאור, האורח). אה, וגם מארינה מקסימיליאן בלומין שם, בתפקיד רוסיית שעשועים פיקנטית שמצקצקת את צק.
זו סדרה טובה אבל תלושה מעט מהקונטקסט המקומי, כאילו מתרחקת בכוונה מסממנים כלשהם של ישראליות – ולא רק כתוצאה מהעלילה עצמה, שעוסקת ביחסים זוגיים ומשפחתיים על רקע נושא "כבד", "גבוה" ומאוד לא מקומי כמו סחר באמנות. נראה שגם במאי הסדרה הקפידו להעביר את הנטיות הריאליסטיות שלהם בדרך יותר אוניברסלית.
"אני לא מרגיש זכות לעשות סיפור שהוא ממש ישראלי", מסביר סלבה, שנשא את לינה לאישה לפני 52 שנה ברוסיה ועלה איתה לארץ לפני 32 שנה. "סיפור אהבה של זוג ישראלי, למשל, אני ממש לא יודע לעשות. אני בכלל לא יודע איך הצעירים עושים אהבה. אני גם לא יכול לספר על הצבא, למשל. הייתי שם, אבל לא עברתי מלחמות ולכן אין לי זכות לספר את זה".
לא יודע בקשר לצבא, אבל נראה לי שבכל מה שקשור לבימוי יחסי מין אתם דווקא זורמים. גם בסדרה זה בא לידי ביטוי בסצנה רטובה למדי של מאיה וצק.
לינה: "למאיה (מרון - ר"ב) זה היה קשה מאוד. היא שחקנית מקצועית ולכן היא הסכימה, אבל נפשית זה היה לה קשה. ריחמתי עליה כשראיתי כמה קשה לה, כי אני מחבבת אותה ולא רציתי לגרום לה אי נוחות. בעצם, אולי זה דווקא יותר קל בשבילה לעשות את זה לידנו ולא ליד במאי אחר, צעיר יותר".
סלבה: "אני דווקא לא בטוח בזה. סקס תמיד קשה מאוד לעשות, אתה יודע".
אני מניח שגם טלוויזיה וקולנוע, ככלל, לא ממש קל לעשות בגילכם.
לינה: "יכול להיות, אבל אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר חוץ מזה ואנחנו צריכים להתפרנס. גם את זה אנחנו לא בטוחים בכמה שאנחנו יודעים לעשות, אבל אנחנו צריכים כסף. אין לנו פנסיה, אין לנו ברירה. לפחות אנחנו אוהבים את המקצוע, והאמת שאני גם לא חושבת שזה מקצוע כל כך קשה. מה שמעניין אותך לא קשה לך. מצד שני, עכשיו אנחנו אמורים לעבוד על איזה סרט חדש וכל הזמן אני אומרת שאני עייפה ואני רוצה לדחות את זה, אבל סלבה אומר לי 'אל תדחי, אי אפשר לדעת מה יהיה'".
סלבה: "נכון, כי אי אפשר לדעת מה יהיה עד ינואר. אולי תהיה רוח ולא נוכל לצאת מהבית? הרי אין לנו ממש עתיד שאנחנו יכולים לדחות אליו דברים".
לינה: "בייחוד כשהדברים האלה לוקחים כל כך הרבה זמן. אתה מגיש תסריט לקרן, ועד שזה הופך לסרט עוברות משהו כמו שבע שנים. אתה מבין? אנחנו צריכים לסמוך על זה שאולי יקרה איזה נס ונחיה עוד שבע שנים כדי להפיק אותו".
מה, בדברים האלה אין תנאים מיוחדים לבעלי כרטיסיית גמלאים באוטובוס?
"מה פתאום, לא עוזרים כאן לזקנים. כשאני מתקשרת לקרן ושואלת איזה מסלולים יש כדי להגיש סרט, אומרים לי 'יש מסלול מיוחד לסרט ראשון', ואני שואלת 'ולסרט אחרון יש?'. ולא, אין שום כבוד לזקנים. שום כבוד. לא מזמן שאלתי את סלבה 'איזה סרט היית חולם לעשות?', והוא אמר לי 'לא משנה איזה סרט, העיקר שיהיו תנאים טובים'".
משום מה, עד לפני שמונה שנים לינה וסלבה צ'פלין, בוגרי האקדמיה הממלכתית לקולנוע במוסקבה, לא עשו את זה יחד. לינה עסקה עד אז ביצירה דוקומנטרית וביימה כ-60 סרטים כאלה בארץ, בהם כמה שזכו בפרסים ובתשבחות רבות ("יואל, ישראל והפשקווילים", "מסע באינקונבולה", "נתיבה", "נוף עם מאיר פיצ'חדזה" ועוד).
סלבה, במאי סרטים עלילתיים ("אותו קיץ", "אהבות ביתניה", "גנרל שוורצפוט"), החל את הקריירה שלו ברוסיה (שם גם העסיק את לינה כעוזרת ראשונה), ובהמשך עבד כבמאי שכיר בערוץ 1 והשתתף כשחקן משנה בכמה פיצ'רים ישראליים ("בלוז לחופש הגדול", "הדברים שמאחורי השמש").
למרות שסלבה לא מכחיש שחטא בכמה "בגידות לא רציניות" בעברו הרחוק של הקשר הזה ("שום דבר לא היה רציני, באמת שום דבר"), התמיכה ההדדית תמיד הייתה הבסיס לזוגיותם הפורה והנדירה, אלא שזו תורגמה לעבודה משותפת רק בעיבוד הקולנועי שעשו ל"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל ב-2001 – סרט שבהמשך זכה במקום הראשון בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה, בפרס האקדמיה הישראלית לדרמה הטובה ביותר, בפרס הראשון בפסטיבל סרטי אהבה ברוסיה ובמקום הראשון בפסטיבל הקולנוע היהודי בניו יורק.
שנה לאחר מכן הצ'פלינים הפכו את סיפור אהבתם של חנה רובינא ואלכסנדר פן לסרט טלוויזיה ("היה או לא היה", שכתבו עדנה מזי"א ואלונה קמחי), שזכה גם הוא באוסקר הישראלי. אגב, גם היצירות האלה - ובייחוד "חצוצרה בוואדי" – לא תמיד זכו לתגובות נלהבות של מבקרי קולנוע, ואפילו של מכרים, למרות הפרסים שנלוו להן.
"יש לנו חברים, ולא רק רוסיים, שבשום אופן לא קיבלו את 'חצוצרה בוואדי'", מספר סלבה, "הם אמרו לי 'למה היהודי שם כזה קטנצ'יק? יהודי צריך להיות גבוה, חזק, עם עיניים כחולות – הוא גיבור!'. אמרו לי שכל הסרט הזה הוא שקר שנעשה נגד העם היהודי. בבוקר שאחרי הפרמיירה קיבלתי טלפון והקול בצד השני אמר לי ברוסית 'עוד מעט אתה תמות מסרטן'".
אתם מרגישים שזה משרה עליכם קארמה רעה?
סלבה: "טוב, בשביל זה אני צריך, קודם כל, להאמין בקארמה, ואני לא. שמע, באופן כללי, אני אדם די סנטימנטלי. אני אוהב אנשים ואני לא חושב שהחיים כל כך גרועים – אבל במקרים האלה יצא שזו האמת, ואת האמת צריך להגיד".
לינה: "גם טלוויזיה, אנחנו לא כל כך, איך אומרים, מכירים. טלוויזיה דורשת משהו יותר קליל, נושאים יותר נוחים לעיכול. מה שאני באמת לא מאמינה שאהיה מסוגלת לעשות אי פעם זה סדרה שכל הקהל יאהב. אולי כי אני קצת לא בברנז'ה, אבל קודם כל כי אני זקנה. כל מה שקשור לחינוך, הרגלים, סרטים שראינו – כל זה לא ממש קשור למה שקורה כאן. רוב האנשים פה גדלו על קולנוע אמריקאי. אנחנו גדלנו על קולנוע אירופי.
גם הסט הישראלי, אגב, שונה מזה שברוסיה, למשל. הוא מאוד רועש. כשצילמנו את 'חצוצרה בוואדי', למשל, היינו צריכים שיהיה לנו חתול. בא אלינו איזה מלהק חתולים או משהו כזה ושאל אותנו 'איזה חתול אתם רוצים? מיסטי? סוריאליסטי?'. אמרנו 'לא חשוב, סתם חתול שיעשה מיאו'. ואז הוא הביא חתול ואמר: 'אני מצטער, אבל החתול הזה יכול לעבוד רק בשקט מוחלט'. תאמין לי, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי סט ישראלי שקט. החתול אמנם לא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות, אבל הסט היה שקט לגמרי".
נראה שהציניות המרירה/משעשעת שמשותפת לשניהם היא חלק מסוד הזוגיות הארוכה ומעוררת הקנאה של הצ'פלינים. אולי גם העובדה שאין להם ילדים קשורה לזה. "אין פה אידיאולוגיה ואין פה אילוצים", טוען סלבה, "פשוט לא יצא לנו להביא ילדים, קורה".
מה שבטוח זה שמדובר בקשישים קוליים. למרות שהם מכחישים כל קשר לתחרויות צ'ייסרים עם השחקנים אחרי יום צילום, ובכלל לכל מה שקשור למה שאתם מכנים "קטע של ברנז'ה" והם מכנים "אורח חיים בוהמייני". האמת היא שלינה וסלבה פשוט לא יכולים להרשות לעצמם את בזבוז הזמן הזה. הם רק עכשיו נכנסו לביזנס ויש להם עוד המון מה להספיק.
"אני מקנא בכל אלה שיש להם את החיים האלה", אומר סלבה, "אבל מה לעשות, הסיפור שלנו הוא דרמה של מהגרים. אם אתה מגיע לארץ זרה אחרי גיל 40, רק אחרי 15 שנה אתה מוצא את מקומך, ורק אז אתה יכול להגיע להצלחה, אם יש לך מזל - אבל אז אתה כבר זקן. אפילו את 'סוזנה הבוכייה' לקח לנו ארבע שנים לעשות. עוד מעט אני בן 80, אין לי זמן לזה.
המזל שלנו הוא שאנחנו כבר חיים יחד כבר 50 ומשהו שנה, ככה שבסופו של דבר הגענו למסקנה שאנחנו מבינים אחד את השני מספיק טוב כדי לעבוד יחד. אחרת היה לנו הרבה יותר קשה. אתה יודע, כשאני על הסט והיא על המוניטור זה באמת יותר קל".
אולי, אבל זה גם עשוי לקדם חילוקי דעות ומאבקי אגו.
לינה: "נראה לי שזה יותר מעניין ככה, כשיש לך עם מי לדבר אחרי יום הצילומים. יש בזה גם פלוסים, בוא נאמר ככה".
סלבה: "מה שכן, יש הבדלים באופי שלנו. היא מאוד אוהבת מחמאות, אהבה, דברים כאלה. אני גם אוהב מחמאות, אבל גם פתוח לביקורת, אפילו יותר מדי. אני חייב לשמוע ביקורת. לא כי אני איש רציני כל כך, פשוט כי לא מעניין אותי שנותנים לי מחמאות. מצד שני, אני לא מהבמאים האלה שאומרים 'לא אכפת לי איך הסרטים שלי יתקבלו'. אני מאוד רוצה שאנשים יאהבו את הסרטים שלנו".
שיהיה רייטינג טוב ל'סוזנה הבוכייה', למשל.
"ברור, אבל זה תמיד סימן שאלה בשבילי, הדברים האלה. אני יודע שכל מיני בוסים בטלוויזיה לפעמים עושים פרצוף של 'אנחנו יודעים מה יביא רייטינג ומה לא', אבל גם הם לא יודעים כלום".
מה שמביא היום רייטינג זה בעיקר סדרות ריאליטי ותוכניות בידור, אתם יודעים.
לינה: "אתה אומר שעבר זמנן של הסדרות? זה מוזר, כי עושים פה סדרות נורא פשטניות, אז חשבתי שיש הרבה צופים. קח לדוגמה את 'הבורר', סדרה שטחית כזאת. חשבתי שזה מיועד לנוער".
סלבה: "ראיתי פרק אחד או שניים מ'תמרות עשן' וזה נראה לי קצת מוזר. לא הבנתי מה זה: פארודיה, משהו רציני, לא תפסתי כלום. מה שכן, יש שם שחקנים גדולים".
מה עם "האח הגדול", "הישרדות", "המירוץ למיליון" וכל אלה? רואים?
"אני לא אוהב את זה כל כך, אבל מעניין אותי לראות מה קורה עכשיו. נגיד, ההתחלה של 'האח הגדול' הייתה מעניינת, אבל אחר כך עזבתי את זה. בעצם, אפשר להגיד שאני פתוח להכל, כי אני פשוט אוהב לראות תמונה זזה. חברים שלי אומרים לי 'סלבה, אתה איש לא כל כך אינטליגנטי', כי אני מאוד אוהב טלוויזיה, להסתכל על התמונה שזזה שם. היום יש איזו אופנה של צעירים כאילו־אינטליגנטיים שבכוונה אין להם טלוויזיה בבית. בעצם אולי יש בזה משהו טוב, אני לא יודע".
לינה: "הייתי רוצה לראות יותר דרמות טלוויזיוניות. לטלוויזיה יש היום אולי יותר רייטינג, אבל היא יותר דלה. לא נראה לי שזה טוב, אבל הקהל מבסוט, כמו שהבנתי. הרייטינג גבוה, הערוצים מרוויחים הרבה כסף, הכל בסדר, לא?".
לא אם שואלים את ציבור היוצרים בארץ, שנאבק בימים אלה על פרנסתו.
"גם אני חלק מהמאבק הזה, אני תומכת בו ואני מאוד שמחה על ההישגים שהוא יצר, אבל הבעיה היא שהכמויות של הבידור פה הן דמיוניות. בא לי להקיא. גם אי אפשר שכל הזמן אותם אנשים ישחקו באותן סדרות".
סלבה: "אני דווקא אוהב את 'ארץ נהדרת' ואת 'קצרים'. גם את גיא זהר אני אוהב מאוד. באמת. משהו מיוחד, הבחור הזה".
לינה: "נכון, אבל כל הבידור הזה, אני כבר מתחילה ממש לשנוא אותו. בא לי להקיא ממנו. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. שחקנים שעושים כל הזמן בידור אני לא לוקחת לסרטים ולסדרות שלי. אין לי כוחות לצחוק כל הזמן. כמה אפשר? בייחוד כשלא תמיד הבידור הזה טוב. אני לא אוכלת כל יום גלידה, לפעמים אני רוצה, למשל...".
מרק בורשט.
לינה: "בדיוק! מרק, בשר, לחם, משהו אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
