סירים בציבור עם עידו תדמור
עידו תדמור העלה שוב את "הסיר של סימה", כרטיס הכניסה שלו לעולם הכוריאוגראפיה. העירוב עם היצירה "תא" לא היה לטובת הערב, אבל כשרנה שיינפלד הצטרפה, חזר גם הקסם
בשבוע שעבר, לציון עשרים שנה למרכז סוזן דלל, עלתה היצירה בחלקה, אך העירוב שנעשה עם העבודה המוקדמת "תא" לא היה לטובת הערב. "תא" היה נכון לזמנו, 1990, תקופה שנעשו בה נסיונות שונים בתיאטרון תנועה. השימוש בתאי ברזל מסורגים נראה בתחילה כרעיון מעולה, כזה שמאפשר לרבדים שונים של כליאה להתגלות. התא הפך לעגלת תינוקות ולבית סוהר, למקום מקלט ולבית משוגעים, אך השימוש העשיר בו היה גם אז בעוכרי המחול, כאילו הוטל על היוצר למצות את כל האפשרויות ויהי מה.
היו בו, אז כמו גם היום, כמה רגעים טובים, והורגשה כנות בתפיסה העצמית של היוצר כמי שנעול בתא. הדואט שלו עם רקדן אחר, הסבל הכרוך במימוש האהבה האסורה - חד מינית או אחרתהיה גם בערב זה מקום של הגינות רגשית ועדינות של ביצוע. קשה לומר זאת על קטעי מחול אחרים.
עירוב קטעים מעבודות שונות דורש סוג כוריאוגרפיה שאינה עלילתית באופן ישיר כל כך.
אך עירוב אחד בכל זאת עלה יפה. במחווה נדיבה הזמין תדמור לערב הזה את רנה שיינפלד ואת טליה פז, וברגע שהן היו על הבמה משקלן הסגולי הכריע את הכף, ומה שנראה לעיתים כחסר פשר או שרירותי, נעשה הכרחי; פז רקדה עם עידו דואט יפה, ומשהו מהאיכות התנועתית שלה דבק ברגע זה גם בעידו - לא היכולת הוירטואוזית, אלא המלאות של כל תנועה, דגש על פרטים זעירים שבריקוד אחר נעלמים בתוך מלל תנועתי. והיא קיבלה את עידו באופן מיוחד, מתאימה עצמה אליו, קשובה.
בתחילת המחול עלתה רנה שיינפלד, וכך גם בסיומו. שיינפלד היא מאותן רקדניות שיוצרות אמינות מוחלטת על הבמה, כך שגם אם אינך מבין, אותה איכות של מלאות הרגע פותרת את התמיהה. לקראת הסוף, כאשר בהברקה של תדמור שלעולם לא מכזיבה נשפכים מפלים של מים, מוארים, לתוך הסירים הפזורים על הבמה והמוזיקה חוגגת, רנה מובילה את ההתרחשות בטקס משלה. ואין זה חשוב אם היא מנפנפת בשמלתה הלבנה או בשערה האדום, משחקת כילדה בצעצועים של עידו או מרחפת על פני הבמה הגדולה - אותו קסם שהפך אותה לגדולת הרקדניות בארץ מוסיף עוד שכבה של פליאה לרגע השיא הזה.
"הסיר של סימה", הבמה הגדולה של סוזן דלל, 18 במאי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם