האקסית המיתולוגית: ראיון עם נטע ריסקין
לפני שמונה שנים נטע ריסקין הופיעה על שער "רייטינג". ראיון בלעדי עם בחורה אנונימית שלא מקדמת שום דבר. כמה דברים השתנו מאז: עכשיו היא משחקת שרלילה טובת לב ב"מה נחוץ לרווק" של עירית לינור. אבל יש דברים שלא ישתנו לעולם: ריסקין שונאת דייטים, מתה על רוסים וחוגגת על קלישאות. ספוילר: לפניכם שחקנית לא משעממת
משפט חזק.
"ברור, ברור. אל תדאג, אני אדחף לך את כל הקלישאות שיש. אני טובה בזה. רוצה עוד אחת?".
לכי על זה.
"או.קיי, שאל אותי למה אני שחקנית".
למה את שחקנית?
"אתה לא בוחר במקצוע הזה - הוא בוחר בך".
בסדר, אבל בסך הכל את סבבה עם זה, לא?
"תכתוב שאני מפויסת מתמיד. בעצם, לא, אל תכתוב. את ה'אני מפויסת מתמיד' אני רוצה לשמור לקאמבק שלי בגיל 45. אתה יודע, שיהיה כתוב 'אחרי הגירושין הקשים, החזרה בתשובה, ובשאלה, ההון באפריקה, הנישואים למפיק הוליוודי והניתוחים הכושלים, נטע ריסקין, 45, מפויסת מתמיד' - ואז יהיה ציטוט שאני אומרת בו 'מה לעשות, אנחנו לא הולכים ונעשים צעירים'".
ואז, לצורך העניין, תיכנס שורת קישור כמו "את אהבת חייה היא פגשה זמן קצר אחרי שעברה לגור במומבאי". תורך.
"נפגשנו בפעם הראשונה בבית חב"ד, בדיוק ביום ההוא של הפיגוע. הטרגדיה איחדה אותנו".
אוי, זה היה פיגוע מזעזע.
"כן, ילד מסכן, מוישי. ממש. אתה יודע מה הבעיה איתו? שהוא לא יזכור מה קרה, אבל הוא יהיה שרוט. אי אפשר לא לצאת שרוט מזה. בכלל, אי אפשר לא לצאת שרוט בחיים האלה - וזה משהו שמאוד מאוד מרגיע אותי".
ובכל זאת, ריסקין (32) לחוצה, כהרגלה, גם בתחילת הראיון הזה. למרות שכבר עברה שלושה כאלה, נרחבים, פלוס כוס שמפניה, פלוס חצי כוס ערק-אשכוליות. "אני פשוט לא כל כך אוהבת להופיע בתור עצמי, אתה מבין? למה אני צריכה להתחייב למה שאני אומרת? מה, אי אפשר סתם ללהג?".
בטח שאפשר, אבל בינתיים, כדי להעביר את הזמן עד שנטע תשתכר, ננסה להבין יחד איך קרה שהריסקין הזאת מופיעה לכם מול הפרצוף עכשיו.
בגדול, הסיבה היא השתתפותה בסדרה החדשה של עירית לינור, "מה שנחוץ לרווק" (מעין אדפטציה מודרנית ל"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, שתשודר ב-HOT מיום ראשון הקרוב), כמו גם העובדה שתפקידה הקודם קודם (והראשון בקריירת המשחק שלה) ב"להוציא את הכלב" גרם ללא מעט בכירים בתעשייה המקומית לתפוס ממנה סוג של חנה רובינא עדכנית בשעה שהיא אפילו לא הייתה סגורה על זה שהיא בכלל שחקנית. מצד שני, בהחלט יש מצב שהייתם מוצאים אותה כאן גם אם כל זה (בנוסף לתפקיד המוצלח שעשתה ב"אולי הפעם 2")
בדומה לראיון שנתנה ל"רייטינג" לפני כשמונה שנים, כשבאמת עדיין לא עשתה כלום, גם כאן נושא הכתבה הוא לאו דווקא שחקנית שעונה לשם נטע ריסקין. תחשבו יותר בכיוון של חובבת ספסלים ציבוריים שעונה לשם נטע ריסקין.
"אני באה ממשפחה של רוסים", היא מסבירה, "והמוטו שינקתי מחלב אמי הוא שאסור לך לרחם על עצמך. אתה יודע, שהחיים זה סיביר, שאתה נאבק כל יום בבולשביזם, ושלא משנה מה - אסור לך לרחם על עצמך. התוצאה של זה היא שאתה לא מרחם על עצמך כל החיים, עד שבסוף אתה מוצא את עצמך על ספסל ציבורי, ואז לא נשאר לך מה לעשות אלא לרחם על עצמך. זו הסיבה שבגללה יש לי חיבה מטורפת לספסלים. אין ספסל בתל אביב שעדיין לא ישבתי עליו, וכל ספסל מבחינתי נושא מזכרת. החלום שלי תמיד היה לישון על ספסל, והגשמתי אותו פעמיים: פעם אחת בסן סבסטיאן עם חבר שלי, ובפעם השנייה עשיתי את זה על ספסל מתחת לבית שלי, ואז גם קמתי ושאלתי מישהו אם יש לו 20 שקל להגיע לרעננה".
רוסי מאוד מצדך.
"טוב, יש לי חיבה לגברים עם אוריינטציה רוסית. לא רוסים רוסים, אלא כאלה שחיים לפי המוטו של הרוסים. אתה יודע, רוסים הם חמומי מוח. הם כמו איטלקים בלי פסטה. זה עם שלם שנמצא בהתמוטטות רגשית כל הזמן. הכל אצלם בחוץ, הרגשות שלהם חשופים לגמרי. כל ה'אנה קרנינה' וזה - הכל נורא גדול, רומנטי ורגשני, בקטע של 'אל תרחם על עצמך עד שתתפרק'. אני מאוד מתחברת למוטו הזה. עדיין לא התמכרתי לטיפה המרה, אבל זה יהיה השלב הבא, אני מניחה".
עשית פעם סקס על ספסל ציבורי עם גבר בעל אוריינטציה רוסית?
"אה... או.קיי, מה אתה בוחר: 'אנחנו לא הולכים ונעשים צעירים' או 'המחלה הזאת לוקחת את הטובים ביותר'?".
הראשון.
"או.קיי. כששואלים אותי במקומות כמו מס הכנסה וכאלה 'בת כמה את?' ואני אומרת 32, תמיד מתחילים לדבר אליי פתאום כמו אל בנאדם מבוגר, ואז אני צריכה להתנהג כאילו שאני יודעת מה זה עוסק מורשה ואני מרגישה נורא אינפנטילית. כאילו, אני לא בדיוק בת 32. אני כזה... בת 32".
לא בטוח שהבנתי. סליחה. אולי זה אני.
"מה שהתכוונתי להגיד זה ש-30 זה ה-40 החדש. אנשים שמגיעים היום לגיל 30 אמנם מתנהגים כמו צעירים יותר והכל, אבל מרגישים כמו בני 40. זה מה שהתכוונתי. עכשיו אני רוצה לספר לך עוד משהו".
שפכי.
"לפני איזה חודש התקשרה אליי איזה מישהי ממרכז לאסתטיקה רפואית ואמרה לי שזכיתי במדגם לטיפול פנים: או בוטוקס או הידרותרפיה. היא קבעה לי פגישה, והיה לי נורא לא נעים להבריז אז הגעתי. בקיצור, נכנסתי, היא הסתכלה עליי, שאלה אותי בת כמה אני, אמרתי לה 32, והיא אמרה לי 'את מזדקנת'. אחרי כמה שניות של שקט מתוח היא הוסיפה 'כן, גם ברגעים אלה ממש - את מזדקנת'".
צודקת, מה לעשות.
"נכון, אין מה לעשות, אז משכתי בכתפיים, והיא הוציאה מין ספר כזה, ענקי, שהיו בו תמונות, והסבירה לי שיש שישה שלבים להזדקנות העור, ושאני בשלב 2 - שהוא עדיין שלב הפיך - ושמשלב 4 זה כבר לא הפיך.
בשלב 6 היא הראתה לי תמונה של מישהי עם עור מקומט, דהוי, ואמרה לי שאם אני לא אטפל בעצמי עכשיו - קרי, אנצל את טיפולי ה'חינם' שקיבלתי, בסך 500 שקל - אז אגיע לשלב הזה במוקדם או במאוחר. בעצם, מה שהיא רצתה להגיד זה שאם אני לא אתחיל לטפל בעצמי אז לדאבוני, בשנה הבא אני איראה כמו בת 33".
אוי. מפחיד.
"נכון, אבל אמרתי לה שאני לא אגיע לשלב 6 לעולם, גם בלעדיה. היא שאלה אותי 'איך בדיוק?', והסברתי לה שאתאבד קודם".
רעיון טוב. איך תתאבדי?
"לא יודעת, קודם אגיע לשלב 5 ואז אחשוב".
נראה לי שבמקרה שלך הגיוני שתבלעי קפסולת ציאניד.
"ציאניד זה טוב".
העניין עם הציאניד לא עלה במקרה. אחד מעשרות אלפי תסביכיה של ריסקין, כבת של ניצול שואה, נובע מחשבון פתוח שיש לה עם היטלר וידידיו - מה שבא אצלה לידי ביטוי בעיסוק אובססיבי בזוועות הנאצים (בגיל 24 היא אף חיה בברלין שלוש שנים כדי לקבל מוזה לכתיבת ספר, אלא שזו נתקעה אחרי כמה פרקים), ובעיקר בהערצה לאנה פרנק ("כשהייתי ילדה רציתי להיות גם אנה פרנק וגם נדיה קומנצ'י ביחד, אז מצד אחד כתבתי יומן ומצד שני הייתי מתעמלת קרקע") ובנטייה מושרשת להדגיש את היותה לא סתמית. "אני צריכה להיות יוצאת דופן. אני לא יכולה לא להיות יוצאת דופן, כי את מי שלא יוצא דופן הורגים. זה עוד משהו שאמרו לי מגיל אפס. לא משנה לי איך בדיוק, אגב. העיקר להיות יוצאת דופן".
אני מניח שלא תמיד זה כל כך פשוט. בייחוד במקומות ובסיטואציות שבהם את מוקפת באנשים רגילים, נורמטיביים - לדוגמה, היי-טקיסטים ששירתו ביחידה קרבית ומסתובבים עכשיו במקומות כמו קלרה, רוזה ומינוס 1, עושים מעגלי חבר'ה בשירים של מוניקה סקס ובון ג'ובי ובטוחים שהם מה זה משוגעים. אני מתכוון לסקטור הדומיננטי בתל אביב שמכונה "דפאקים", כמובן.
"יש משהו מבחיל באנשים שחושבים שהם מגניבים כשהם לא. יש משהו לא נעים בהתקרנפות הזאת. זה מעצבן. זה מרתיח. אני גם לא יכולה לסבול אנשים שאומרים לי 'זוכרת את התקופה שהיינו....' כשהם מנסים להזכיר לי איזה מקום שישבנו בו פעם או פעמיים. או, יותר גרוע, אנשים שמשתמשים במשפט 'אני אומר לך את זה ממקום של...'. מה מקום של? איזה מקום של? זה נורא ואיום בעיניי. אבל הבעיה הכי גדולה שיש בלהיות יוצא דופן היא שכדי להישאר כזה אתה גם צריך לעצבן אנשים.
כל הזמן אומרים לי שאני סנובית ומרוחקת. ביסודי אפילו עשו עליי חרם למשך המון זמן כי גדלתי בסביבה נורא צפונית ולא הסתדרתי עם הבנות. כולן שם היו נורא רגילות כאלה וגם ככה לא רציתי להיות חברה שלהן, אבל זה הפחיד אותי. זה כמו שאתה לא רוצה להשתייך לתנועה הנאצית, אבל אתה מפחד ממנה. באותו זמן גם הבנתי שלא בא לי להיות כמו כולם - אבל שתבין, רועי, אני לא אדם רע בכלל. אני אדם נחמד".
את באמת נראית לי בחורה נחמדה. לא יודע מה הצפוניות האלה רצו ממך. שיזדיינו.
"תשמע, אני רוצה להיות אדם אהוב על סובביו, אבל לא תמיד אני יכולה. כל המקומות האלה, המגניבים, שאנשים הולכים אליהם - זה הכל עבודה חברתית בעיניי. לשבת במרסנד או בקנטינה זה עבודה. מי צריך את זה בחיים שלו? אני חוזרת משם הביתה מותשת כמו מוכר שואבי אבק בארה"ב. אי אפשר לעמוד בזה".
ומה בנוגע לתרבות הסמים בעיר? את מתחברת אליה?
"שונאת סמים קלים. גראס זה סם של דפאקים. אני מלשינה על אנשים שמעשנים היידרו. כשאני נתקלת בכאלה, אני מיד מתקשרת למשטרה. סתם, סתם, בצחוק".
ואיך את עם סמים קשים?
"די, נו, אני לא יכולה לענות לך על זה - אבל בוא תשמע סיפור".
שומע.
"לפני כמה זמן הלכתי ברחוב ומצאתי ערימה של ספרים, שכולם היו מהדורות ראשונות של גתה, היינה וכאלה, מעור, עם עיטורי זהב והכל. בקיצור, לקחתי אותם הביתה, הנחתי בספרייה, ויום אחד אמא שלי באה, ראתה אותם ושאלה אותי 'בשביל מה את צריכה את זה? את באמת יושבת וקוראת את זה, או שזה סתם בשביל להרשים?'.
אמרתי לה 'איזה להרשים? מי נכנס אליי הביתה בכלל?', והיא אמרה לי 'לא, לא להרשים אחרים - להרשים את עצמך'. זה היה אחד הדברים הכי מעליבים שאמרו לי, אבל זה נכון. הרבה פעמים אני עושה דברים בשביל להרשים את עצמי. עכשיו, למשל, אני קוראת את 'איש ללא תכונות' של רוברט מוסיל, אחרי שאמרתי לעצמי 'קדימה, נטע, תרשימי את עצמך'. אני כבר שבוע בעמוד 3, אבל אני מבטיחה לך שיום אחד אני ארשים את עצמי ואגמור את הספר הזה".
איך שלא יהיה, עכשיו, כשריסקין כבר אחרי שתי כוסות ערק-אשכוליות וכוס שמפניה, הגענו לשלב שבו אפשר לדבר על המקור לשריטתה העיקרית: גירושי הוריה. זה קרה כשהייתה בת 13 ושיקע בנפשה תסביך דו-קוטבי: מצד אחד, מאז היא מתקשה מאוד, לטענתה, להתחייב לעבודה מסוימת או לבן זוג מסוים, ומצד שני היא חוטפת קריזה בכל פעם שמישהו מעז להזיז משהו בבית שלה בלי רשות.
למעשה, מאז הגירושין, ריסקין חיה את חייה בצל הניגוד הזה, שבין מה שבתוך ביתה (שני כלבים ושני חתולים) לבין מה שמחוצה לו (עבודה כמלצרית במגוון מקומות, כתיבה ב"סופשבוע", משחק, ארבעה אקסים) - או, ליתר דיוק, בין הצורך שלה במסגרות לבין הפחד הכרוני מפני התנפצותן.
"יש לי חלום קבוע שבו אני נמצאת באיזשהו בית, ואז אני מגלה שיש עוד חדר שלא ידעתי עליו - ובחדר הזה תמיד יש המון ג'יפה", היא מספרת, "או שזה ביוב, או משתנה באמצע הבית, כל מיני דברים כאלה. ואני אף פעם לא נכנסת לחדר הזה. מרגע הגילוי אני כל הזמן נזהרת לא לעבור לידו, והעלילה נמשכת בחדרים האחרים, בידיעה שיש עוד חדר".
ומהו לדעתך הנמשל בחלום?
"לא יודעת, אבל מה שבטוח זה שאני לא יכולה לסבול תזוזות ושינויים. זה גורם לי לחשוב שהחיים שלי יוצאים משליטה. אני צריכה שהכל יהיה בדיוק כמו אתמול. הבית שלי, למשל, חייב להישאר כל יום אותו דבר. זה מקום שאסור שהוא ישתנה. אני לא יכולה ששום דבר יזוז. כלום".
מה שאי אפשר ממש להגיד על הדרך שבה את מתמרנת את החיים המקצועיים והאישיים שלך.
"נכון, בבית אני צריכה יציבות ובעבודה אני צריכה בלגן. אני אמות אם אעבוד במשהו שסף הגירוי בו נמוך, או שאין בו דד־ליין ואני לא יודעת שהוא נגמר מתישהו. בוא נגיד שאני די בטוחה שהחיים שלי היו נראים אחרת אם ההורים שלי לא היו מתגרשים. במצב כזה אולי איכשהו בסוף כן הייתי נטמעת בחברה והופכת להיות רגילה, כמו כולם. היום אני כבר לא יכולה להיטמע ואני גם לא רוצה, אבל היו ימים שרציתי".
האמת היא שעכשיו, אחרי הפרגון הגורף שקיבלת על התפקיד שעשית ב"להוציא את הכלב", את אמורה להיות די מפוקסת על משבצת השחקנית.
"כן, זה המקצוע שלי בשנתיים האחרונות, אבל בהתחלה היה לי מאוד קשה להגדיר את זה ככה, כי רוב הזמן אתה הרי לא עובד. אתה רק הולך לאודישנים, ומדי פעם יש לך ימי כיף כאלה, שאתה עובד בהם".
ובכל זאת, כשריסקין מכנה את ימי הצילום "ימי כיף" היא לאו דווקא מתכוונת לאלה שעברה במהלך העבודה על "להוציא את הכלב", שבהם השתדלה מאוד - ליתר דיוק, השתדלה מדי - להעביר את ימיה ולילותיה בדיכאון ובמלנכוליה קיומית כחלק ממאמציה להתחבר לדמות שגילמה שם.
"ב'להוציא את הכלב' אמנם הייתה לי התנסות רגשית קשה, אבל עם הזמן, ובעזרת המורה שלי, ערן פסח, הבנתי שאני לא יכולה לקחת את הדמות הביתה כל פעם", היא אומרת, "זו הייתה עבודה נורא קשה, באמת, אבל ברור שהתגובות גרמו לי להרגיש שכנראה אני עושה טוב את מה שאני עושה. היום אני לא מבינה איך היה לי האומץ לעשות את זה, אבל אז לא ידעתי לאן אני נכנסת, ככה שזה היה יותר קל".
ואיך עברו עלייך הצילומים של "מה שנחוץ לרווק"? לפי מה שמספרים, עירית לינור היא לא בהכרח מישהי שכיף לעבוד איתה.
"דווקא היה כיף על הסט. עירית דעתנית ואנשים שונאים נשים שיש להן דעה. יכול להיות שזה בצדק, אבל היא אישה מאוד נחמדה ומצחיקה, והיא ממש לא העליבה אותי או משהו כזה. להפך, היא מאוד אהבה את השחקנים שלה. זו לא הייתה הבעיה שלי שם, בוא נגיד ככה".
ומה כן הייתה הבעיה?
"שמע, יש היום איזה טרנד כזה לכתוב נגד סדרות שעוסקות בבועה התל-אביבית, ועכשיו כל הסדרות לא עוסקות בזה בכוונה - וזה אסון בעיניי, כי בגלל זה הייתי צריכה לקום כל יום בחמש בבוקר ולנסוע לגליל. מה רע לצלם ברוטשילד? יש שם אווירה טובה, זה מצטלם יפה - אני לא מבינה מה רע בזה.
האמת היא שהייתה גם אופציה לישון שם, בקיבוץ גדות, ויום אחד החלטתי לעשות את זה - אבל איך שיצאתי מתל אביב נפלה עליי מלנכוליה עמוקה. הגעתי לשם ב-12 בלילה ולא יכולתי לישון מרוב שקט. אני חייבת שאיזה אוטובוס יעבור לי מתחת לבית, שאדע שהחיים נמשכים. זה מרגיע אותי. מאז אני לא רוצה יותר לצאת מתל אביב".
איך היה לשחק שם דמות בשם נטע?
"היה טוב. עירית שאלה אותי לפני הצילומים אם בא לי להחליף את השם, אבל זה דווקא נורא מוצא חן בעיניי לשחק מישהי שקוראים לה נטע, בקטע של 'הרחבת תחום האפשרויות'. אתה יודע, הרי כל מי שאתה זה בסך הכל הרגלים, וכשאתה משחק מישהו אחר אתה מקנה לעצמך הרגלים אחרים. לפעמים זה נורא לא נוח לך, אבל אם אתה מצליח לקחת את זה לחיים שלך, זה מאוד עוזר לדעת שאם מספיק תרצה תוכל להיות מישהו אחר. פשוט הרחבתי לעצמי את המושג הזה שנקרא השם שלי".
באיזה מובן הרחבת אותו?
"שמע, אני משחקת שם דמות שהיא שילוב של אנה פרנק ואירמה לה דוס כזה. זו דמות שנורא מאמינה בני אדם, מתאהבת בהם, מאמינה בקשר, ואני דווקא לא מתאהבת כל כך מהר באנשים".
בפועל, הרחבת תחום האפשרויות של ריסקין (השתויה לגמרי בשלב זה, אגב) באה לידי ביטוי במעבר של הרומן שלה עם פיני טבגר בסדרה אל המציאות. עכשיו הם אמנם כבר לא יחד ("במקרה תפסת אותי בשבוע שבו אין לי חבר"), אבל כן, היה שם סוג של סשן לוהט במשך כמה חודשים, שנפל עליה אחרי כמה מערכות יחסים רציניות (בהן אחת עם בחור גרמני בשם דיוויד שהכירה בברלין ואחת עם אילן גורן, כתב "חדשות 10").
"הסיפור שלי עם פיני התחיל הרבה אחרי שנגמרו הצילומים, אבל כשהתחלתי לצאת איתו התגובה של אמא שלי הייתה 'את לא יכולה להיות כמו אליזבת טיילור ולצאת עם כל שחקן שאת עובדת איתו. אמרתי לה 'מה את רוצה ממני, אמא? אני לא יוצאת, לא כלום - איפה אני אכיר אנשים?', והיא ענתה לי 'נו יופי, זה בטח גם מה שאליזבת טיילור אמרה לאמא שלה'".
ולמה זה נגמר, אם אפשר לשאול?
"זה נגמר כי דברים נגמרים. אני מאוד שמחה שהכרתי אותו, אבל באמת שלא היה שם משהו מעניין".
ומה קורה איתך עכשיו? יוצאת לדייטים?
"מה פתאום. אף פעם בחיים שלי לא הייתי בדייט".
כן, בטח.
"באמת. כשאני רואה אנשים שיושבים בדייט זה תמיד נראה לי שהם מתאמצים, מבהיקים כאלה, ושכל ה'אני' שלהם נוזל מהם החוצה. דייט זה דבר מאולץ ומגעיל. כל הסיטואציה הזאת לא סקסית בעליל. שמע, אני בת 32 והצלחתי לא לצאת אף פעם לדייט - אני לא יכולה לשבור את זה עכשיו".
וכשבחורים מתחילים איתך בבר?
"אף פעם גם לא הייתי עם מישהו שהכרתי בבר. שמע, יש לי חוקים: לא בבר, לא בפייסבוק ולא דרך חברים".
אז מה נשאר, בעצם?
"יש לי פנטזיה מטורפת מגיל אפס, שזה חייב להיות במקרה, לקרות מעצמו - ואיכשהו זה תמיד מה שקורה לי. גם בעבודה, אגב, זה מקום טוב להכיר. הכי חשוב, מבחינתי, זה שאני לא אראה אותו מתלהב, מתאמץ, מבהיק - אתה מבין?".
כן, את מחפשת את האמת באנשים.
"טוב, זו הייתה קלישאה שלך, לא שלי".
צודקת. מצטער. אבל תגידי, למה, לדעתך, אף אחת ממערכות היחסים שהיו לך עד היום לא הפכה לחתונה, ילדים וכו'?
"אני מאוד רוצה ילדים, באמת, אבל תשמע, יש משהו בתודעה של ילדים להורים גרושים שאומר שלדברים יש דד-ליין, שהכל נגמר מתישהו, ושאם משהו לא עובד - אתה גומר את זה. תמיד יש לך אופציה לחיסול עניינים. אני חיה כל הזמן עם המחשבה הזאת, ובסוף היא תמיד מגשימה את עצמה. אני לא באמת רוצה שהדברים ייגמרו. זה פשוט יוצא ככה. האמת היא שאין לי שום דבר חכם להגיד על יחסים, כי עובדה שהנה, אני לבד".
ואת מרוצה מזה?
"אה... לא יודעת, לא ניסיתי לחיות ככה מגיל 19, אבל זה דווקא נראה לי די נעים".
אז את לא מאלה שפוחדות לישון בלילה לבד.
"אני דווקא כן פחדנית. אני נורא פוחדת מבני סלע, למשל".
אבל תפסו אותו. הוא בכלא.
"אז מה. אני בכל זאת פוחדת ממנו".
די נו, תרגיעי. את לא ילדה קטנה.
"נכון, אתה צודק, אנחנו לא הולכים ונעשים צעירים יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
