המשוררת מאיה בז'רנו וקנאת החצילים
הפתעה: בספר החדש של מאיה בז'רנו יש שירים אישיים, כולל כאלה שעוסקים בחוויות שלה מאתרי היכרויות. ויש גם שירים פוליטיים ופרסום ראשון של יצירה שהוזמנה ממנה. ומה חדש בחיים שלה? בעיקר ההבנה שעם כל הכבוד לשירה, זה לא הדבר היחיד בעולם
"אני לא נראית משוררת", היא מסכימה, אך לפתע גם מתקוממת: "אילו היית מכירה אותי כשהייתי צעירה ולבשתי שמלות ארוכות וחצאיות דרמטיות אולי היית חושבת אחרת", וממהרת להציג בפניי אלבום נעורים. אנחנו מעלעלות יחד בדפים גדושים בתמונות ספייה דהויות: נשענת על קיר ביתה בבת ים, עם הוריה ביפו, כסטודנטית על רקע נופי עין כרם בירושלים, ביום נישואיה, עם בתה הקטנה.
את נראית בדיוק אותה מאיה.
"מה יהיה?", (מנענעת בשפתיים מצד לצד), "אולי אגדל שפם ואז איראה משוררת?".
ארבע שנים אחרי צאת "תדרים", שמאגד את כל שירתה - מסוג ספרי המצבות שעלולים לגרום לכותביהם לאלם ממושך - בז'רנו לא מתנמנמת על זרי הדפנה. בימים אלה רואה אור ספר חדש שלה, "התעוררתי במרכזו של אלכסון", שמחולק לשניים. בחלק הראשון פואמה שכתבה בהשראת היצירות של הכוריאוגרף אוהד נהרין ולהקת המחול בת שבע.
החלק השני הוא מחזור שירים בעלי גוון אישי-חווייתי, למשל כאלה שחושפים את רגשות אשם בגין בטלה מול הטלוויזיה, שמונעת מלגשת לשולחן העבודה: "והיא בחדר העינוגים נעצרה,/ החדר המקביל. ומבטה צולל..."; וכן רצף שירים פוליטיים שבמרכזם תסכול ורגשות אשם על השהות בעורף, שמולידה תחושות של אין האונים בגלל "המרחק האינסופי/ שבין שידור לכדור".
המחזור הזה מפוגג מעט את המסך שעוטה על עצמה בז'רנו בדרך כלל וכמו מאפשר להציץ למעבדה הפואטית שלה. לסלון ביתה, לחדר השינה ולחדרי נפשה. מלבד העובדה שהוא דן בבעיה הנושנה של צורה ותוכן בשירה, הוא חושף תחושת בדידות עמוקה לצד תחושות של התעלות ונחמה. "התכנים בשירים האלה הרבה יותר אנושיים, ארציים", היא מאשרת. "החלק הזה כאילו אומר 'אני כן יכולה לכתוב שירים ביוגרפיים שצמודים למציאות'".
כוונתך לאלה שמדברים על חוויות מאתרי היכרויות כמו ג'יי דייט או תוכנת ה-ICQ?
"אהה לא... זה הדור הצעיר. זו לא אני ששרה את זה".
השירים האלה לא נכתבו מניסיונך האישי?
"ב-ICQ אף פעם לא השתמשתי, זה יותר נכתב בהשראת הבת שלי, אבל דווקא הג'יי דייט הוא שיר אירוני שנכתב מתוך בדיקה אישית, רק כדי להתנסות בזה. עשיתי אפילו דייטים, הלכתי עם זה עד הסוף. הזמנתי את עצמי לזה בהשפעתה של בתי, שאמרה לי: 'אמא, אמא, למה שלא תנסי את זה?', ואני חייבת להגיד שזה איום ונורא, משום שאתה מפרק את עצמך לכל מיני חלקים ייצוגיים שלא אומרים כלום. מה שחסר בג'יי דייט זה כל אותן נסיבות גורליות שמקורן באלת האהבה, בארוס. כאן זה לגמרי מכובס".
והשירים הפוליטיים, הם פן חדש שלך?
"כל אמנות שמתייחסת למשהו אנושי יש בה מן הפוליטי. אבל אני טוענת שלא ניתן כלל לכתוב שירה פוליטית, זה נראה לי לא אתי בכלל. משום שכשאני מרגישה שנעשה עוול, העמדה שלי צריכה להיות של עשייה. מול אירוע ממשי צריכה לבוא עשייה. במקום לכתוב שיר אני אצעק הצילו.
"מאוד הייתי רוצה להגיע לחזית, לעזור פיזית לאנשים. ומאחר שאני לא יכולה לעשות את זה בגלל הגיל והמגבלות שלי, זה גורם לי להרגיש שאני לא יכולה לכתוב על זה. לכן אם אני רוצה לכתוב שיר שמתייחס לעובדה פוליטית כמו 'עימאד עימאד', על לכידתו של עימאד קוואסמה (בכיר חמאס שנתפס ב-2004, ד"ש), אני אעשה את זה אך ורק מבעד לצילום עיתונות שראיתי. אם הייתי שם אולי לא הייתי כותבת כלום, אולי הייתי בוכה, אולי
"היחידה שהצליחה בעיניי לכתוב שירה פוליטית טובה זו דליה רביקוביץ, כל היתר הם בעיניי שירים צעקניים. אני חושבת שזה פשטני ומזויף ולכן אני לא מרשה לעצמי לכתוב שירה פוליטית ישירה, אולי כי אני אישה שחיה בעורף. אני את המלחמה הרגשתי רק דרך ערוץ קול המוזיקה, שנלקח ונהפך לתדר מלחמתי.
את "'כתב יד של רקדן/נית או כוריאוגרפיה של הנפש", הטקסט היוצא דופן והחידתי שתופס את חלקו הראשון של הספר, חיברה בז'רנו בהזמנה עבור להקת בת שבע באמצע שנות ה-90. "לכתוב בהזמנה היה חדש לי ותבע ממני עבודת יצירה אחרת", היא מספרת. "כשפנו אליי מאוד שמחתי והופתעתי. אחר כך נודע לי שחזי לסקלי היה אמור לכתוב את הטקסט כי הוא היה הרי, בניגוד אליי, מומחה למחול. אבל הוא מת. ואז מצאתי את עצמי ממלאת מקום של מת. מישהו מלמעלה כיוון, לא יודעת. חי נפשי".
ואיך תהליך הכתיבה התנהל? הלכת לחזרות? למופעים?
"ליוויתי את כל המחולות של אותה תקופה, 'אנאפאזה', 'מבול'. צפיתי בהם אינספור פעמים. והרגשתי שממש נפלה לידי הזכות להתקרב בקלוז-אפ לעבודת מחול מקצועית ומורכבת. ליוויתי את הלהקה בסוג של דריכות, של רצון ללמוד להתבונן, וניתנה לי יד חופשית לגמרי. מעולם לא קיבלתי מאוהד נהרין הסברים. המפגש היה לגמרי אינטואיטיבי.
"מה שראיתי לא היה מבחינתי מופע תרבותי חד-פעמי אלא סדנת עבודה של אנשים חיים, ושל גוף. ואני רוצה להביא את זה למשפט שהוא מאוד מרכזי וחשוב בעיני:'נראותו של הרגש'. איך הרגש נראה, איזה פני שטח מקצועיים ואמנותיים יש לו אחרי שהוא עובר את העיבוד המורכב של האמן. לכן הרגש הוא אחד המרכיבים שהיו מאוד חשובים לי במהלך הכתיבה".
דווקא השירה שלך בדרך כלל מתאפיינת בגוון שכלתני. נדמה כי הרגש עובר תהליכים של עיבוד והמרה עד שמאיה בז'רנו האמיתית בלתי קיימת או מובאת כמו מבעד למסך.
"נכון, אני מפרקת את שיריי כי אני מודעת כל הזמן לתהליך הלשוני. אני מעבירה אותם כמו מבעד למסך לממד אחר. אין מה לעשות, הלשון היא מטאפיזית, היא כלום, ומצד שני יש בה יכולות. בגלל זה אני אוהבת את השירה. אבל מה זה אוהבת? זה גם תיעוב. תיעוב ואהבה. היום אני בתקופה שאין בי את הרצון השירי".
אבל הנה פרסמת ספר חדש.
"כן, אבל היום אני כמעט לא רוצה לכתוב שום דבר, ואני אומרת 'השירה עם כל הכבוד לה היא לא הדבר היחיד בעולם'. פעם היא הייתה יותר טוטאלית בחיים שלי, היום כבר לא. אני מעדיפה על פניה את הפילוסופיה וצורת החיים הפשוטה. אני עושה יוגה, הולכת לשמוע הרצאות על יהדות וקבלה".
לפתע בז' רנו נראית מוטרדת. היא קמה ומציצה לבדוק אם לא הערנו את בתה איילה, שישנה בחדר הסמוך. אחר כך היא מתיישבת אך שוב קמה - הפעם כדי לתור אחר ספר של פול ואלרי "הנפש והריקוד". כשהיא נעמדת מול הספרייה היא נאנחת: "ממש נדפק לי הזיכרון, איפה הנחתי את הספר הזה?".
יש לך בעיות בזיכרון?
"נו מה לעשות? הזמן חורץ בנו סימנים. בגלל זה לפני שהגעת רשמתי לעצמי בתוך הספר כמה דברים כדי שלא אשכח".
אריסטו כתב שהזמן משחית.
"אז בהקשר זה אצטט משפט של חזי לסקלי שאומר:'המוות הוא נס'. ואני לגמרי מסכימה איתו, אני חושבת שטוב שיש סוף. זה סיוט להישאר כל החיים כאן. תודה! לא רוצה!!".
תאוות האדמה לא מפחידה אותך?
"ממש לא. המוות כשלעצמו לא מפחיד, אבל מה שכואב מאוד ומשפיל בתהליך הוא הדרך עד אליו. אתה לאט לאט מתפרק. אתה מאבד את הזיכרון, את היופי, את החשיבות שלך. אתה מאבד כל הזמן לעזאזל. וכאן המדע חייב להתערב, למצוא משהו שיגרום לכך שהמוות לא יהיה כרוך בבליה ובסבל פיזי. כפי שכתב המדען האמריקאי ריי קורצווייל, האנושות חייבת להיפטר מהחלק המגעיל והאיום הזה של חיינו. ועד אז (מחייכת בסיפוק) אני מלמדת את עצמי להתפרק לחלקים שהם קטנים מאוד וצנועים מאוד".
ואיך את עושה את זה?
"בעזרת הגרגרים".
כלומר?
"מחזורי שירים קצרצרים בני שלוש שורות. הם הכי קרובים לי היום, הם הדבר שגורם לי שמחה. הגרגרים מחברים אותי לאדמה, הם מזכירים לי מאיפה באתי ולאן אני אלך עוד מעט. מלבד הגרגרים, אני לא רוצה לכתוב היום שום דבר".
תני דוגמה לגרגר.
"החצילים בפשטידה/ מצאו את מקומם/ ועכשיו הגיע תורנו".
ואיזו חוויה בראה את הגרגר הזה?
"הכנתי פשטידה והרגשתי שאני פתאום מקנאת בחצילים, כי אני פה והם שם. אני בישלתי אותם, אני הפכתי אותם לפשטידה. אני אוכלת אותם עכשיו, ואז אני אומרת: 'לעזאזל! חבל שגם אני לא חציל אחד כזה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
