על מאיה בז'רנו כמשוררת כולית
בז'רנו כותבת תוך ניתוח קר ומדויק על בדידות, על שיעמום, על כמיהה למושא אהבה, על כישלון דייטים, על ילדים ואפילו על המצב הפוליטי. כדאי לקרוא שיר ולנוח

מאיה בז'רנו צילום: יוסי אלוני
גם ספרה החדש "התעוררתי בליבו של אלכסון", המופיע לאחר סיכום שיריה הנרחב "תדרים", מרגש בחדשנותו. החלק הראשון של הספר הוא פואמה ארוכה, מעין ריקוד במילים או כפי שבז'רנו עצמה מכנה אותו "כריאוגרפיה של הנפש", והוא נכתב תוך צפייה בחזרות ובמופעים של להקת בת שבע בניהולו של אוהד נהרין. טקסט שירי חזק וניסיוני.
בחלק השני של הספר, "שתי אפשרויות לחצות את", אתה מבין שתקבל איזשהן עצות להתמודדות עם החיים. לפחות אלה היו הציפיות שלי כקורא. ושוב מתברר לך שהחיים הם לא עסק פשוט בכלל. למשל "שתי אפשרויות לחצות את השבת", שהמילה הלא שכיחה שמופיעה בו היא "אַרְבָּה": סירת משא שטוחה, מעין אסדה. בז'רנו יוצרת לאורך השיר הפשטה שלה: "לחצות את היום בארבת הזמן/ לחצות את היום בארבת הזמן/ צד אחד
אל צד שני סמוך-/ עברי זמן מקיפים וסירת נפש גופה שטה ביניהם,/ חרב אור הולכת ונרשמת בתודעתה לחתוך, לבחור בחיים...".
בז'רנו כותבת תוך ניתוח קר ומדויק על בדידות, על שיעמום, על כמיהה למושא אהבה, על כישלון דייטים, על ילדים ואפילו על המצב הפוליטי. שירתה הפוליטית מרתקת כי היא מורכבת ורבת פנים, להבדיל מן הפלקטים נוטפי השטחיות שמנפקים משוררינו הוותיקים לאחר כל מבצע צבאי. אבל גם אופטימיזם זהיר יודעת לשורר בז'רנו, כיוון שהיא משוררת כולית היא משוררת טובה הנוגעת במילותיה האישיות בכל התופעות, גם באושר.
הנה "עץ הילדים": "כשעץ הילדים/ מלא בילדים, הוא/ יותר מעץ פחות מילד/ ענפיו המרכינים למטה בעדנה/ אצבעות עץ ארוכות וגמישות/ בגובה אוזני הילדים/ לוחשות משהו מפתה עד/ שאין ילד שלא מבקש לטפס ולשבת/ להישאר בין העלים ולהסתוות בין הפרחים/ בריחות המתוקים/ אז עץ הילדים אז/ עץ הילדים/ מאושר." איזו תמונה סוריאליסטית וקסומה של ילדות.
לא קל להתמסר לשיריה של בז'רנו. הם מוקשים, פילוסופיים, לעתים ארוכים, ויש בהם ממד תובעני. המלצה: כדאי לקרוא שיר אחד ולנוח, ואז להתפנות במחשבה אל הבא.
מאיה בז'רנו, התעוררתי בליבו של אלכסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד