נתנו בראש: רמי פורטיס חושב שהמוזיקה בקריסה

1985: "מוזיקלית אין לי מה לחפש כאן" /// 2009: "אני אוהב להיות פה, לא יכול לעזוב. זה חלק ממני". פרויקט מיוחד

אלון הדר | 20/9/2009 8:19

אלה היו ימים של טריפ מתמשך - להקת מינימל קומפקט לפני אלבום חדש, קולנוע דן בוער ורמי פורטיס אוסף את חברי ז'אן קונפליקט. הזדמנות נדירה לשמוע מה עושה האיש שסומן, נצלב, הולל, בבריסל בשנתיים האחרונות.

"מוזיקלית אין לנו מה לחפש כאן", ירה בערב ראש השנה 1985. "אני לא צוחק, אבל יש לי הרגשה שאנחנו הנציגים של הרוק הישראלי מאירופה ולאירופה".

נמאס לו לעמוד לבד על הבמה ולהיות מטרה נעה - לקהל, למבקרים ולתקשורת. "באירופה בכלל לא יודעים מי זה פורטיס", הוא התענג על האנונימיות. "זו הרגשה טובה, כי אני מחכה הרבה שנים להיות חלק מהלהקה, שיורידו ממני תוויות ועומס של דעות קדומות. בהופעות בארץ צועקים לך 'פורטיס' בהיסטריה. חושבים שאני מופרע. באירופה זה לא קורה. אני נורמלי לחלוטין. בנאדם מאושר".

הבחירה בחו"ל הייתה כמעט בלתי נמנעת: "אתה חושב שמישהו מעוניין במחאה שלי, שמישהו היה מוציא אותה על תקליט? קשה להאמין שאני יכול ליצור כאן. הקהל ניזון מהכוונות. על המוזיקה שלי יגידו שהיא ניזונה מתת תרבות מסוימת. הפריע לי הטירוף במערכת הפוליטית-חברתית, משהו כאן הופך אותי לפרנואידי, אולי הכפייה הדתית".

גם על הרוק העברי לא היו לו מילים טובות לומר. "רוב הרוקנרול בעברית זה אנכרוניזם", קבע. "לא מנסים דברים מכיוון מקורי. שמעתי שיש כאן להקות קיצוניות של ילדים. איך קוראים ללהקה הזאת, דוראלקס משהו. לא מכיר אותן. קראו לי נביא הפאנק הישראלי. איזה נביא ואיזה פאנק".

רמי פורטיס יח''צ

עברנו לימי האדם הקדמון

25 שנים עברו, ופורטיס נמצא במקום אחר. בריסל הוחלפה בישראל, ומינימל קומפקט בקריירת סולו. "אז היינו תמימים", הוא נזכר. "חשבנו שאנחנו צריכים לשנות את העולם. היה צריך הרבה אומץ לעזוב לחו"ל, זה היה מפחיד. לא ניסינו להישמע כמו מישהו אחר, מרוב תמימות אפילו לא היה לנו מודל. עם הזמן תחושת הזרות התפוגגה". ישראל, עם כל החיבה לצ'יפס עם

מיונז, היא עדיין הבית.

"אני מתרגל מאין כמוני", הוא מסביר את המעבר ואת קבלת המקום הקשה הזה. "אני מיקרוקוסמוס של המקום הזה. היום אני שורד. אני אוהב להיות פה. הנוף, מה שאתה גדל. אני לא יכול לעזוב. אבל עדיין יש בי את החלק הכועס. אני בחור רציני, אבל עם קוצים בתחת. אני לא מצליח לשבת במקום. ביום שלא אהיה ערני, אצא לפנסיה".

אולי זו התבגרות?
"מערכת היחסים שלך עם עצמך צריכה להשתכלל עם השנים. אחרי כל תקופת הלהיטים ברדיו, אני מחפש משהו אחר. רוצה לקחת את עצמי למקום אמנותי יותר גדול. לא רק שירים של בית ופזמון. אני מתבשל עם סיפורים כיצד אמציא את עצמי מחדש. יש לי כל מיני מזימות. מצייר אותן בדמיון שלי, הרבה לפני שהן לובשות צורה. אחר כך הולך לשוקי וייס ושואל אותו: 'אתה מרשה לי?'".

אז קיבלת בחילה ממצב הרוק כאן, משהו השתנה?
"המצב נהיה עוד יותר רע. המוזיקה הישראלית נמצאת בקריסה, אין פה שום דבר מעניין. הכול חפלה, מזרחי, זמרים שבאים והולכים. ישראל זה כזה חור נוראי וחושבים שאנחנו בהוליווד. יש פה סמלי מעמד לכוכבים. לחמדנות אין קץ. כולם רוצים יותר גדול, אוטו יותר נוצץ, קיסריות. אללה יוסטור ובני דודו. אין תוכן, בטח לא בפרונט של הטלוויזיה או הרדיו. אז היו כמה מועדונים, היום אין כלום".

בקיצור, יש על מה לצעוק. טענת אז שאין בישראל קיום לשירת מחאה.
"עם השנים הבנתי שאני לא עושה מחאה, אלא מצלם את המציאות כפי שאני קולט אותה. היום אתה לא יכול למחות על משהו ספציפי - יש פה המון קבוצות, כולם מבודלים, לכולם עמדות שונות - עבור מי אני אציג את התמונה שלי? אני רוצה לפנות היום לכמה שיותר אנשים".

עדיין שועל במנוסה?
"אנחנו חיים במקום מפחיד. השבוע הייתי בשטוקהולם. ברגע שעליתי על מונית בנתב"ג והרדיו נפתח, מיד החזקתי את הידית של המונית. כל הזמן קורים פה דברים שמפילים עליך מורא. פעם באו עלינו הצרות מבחוץ. עכשיו יש לנו אויבים מבית. אתה הולך ברחוב ויכול לקבל פטיש בראש. זו קריסה תרבותית. טקסטים לא תופסים. עברנו לימי האדם הקדמון".