בשכונה שלנו: ביקורת על עג'מי
"עג'מי" הוא הישג נפלא ומפתיע, שכמותו לא נראה פה לפחות עשור. לא רק בגלל הטיפול הרגיש בשכונה המתפוררת, אלא גם בגלל הגישה הבוגרת, והמשחק והצילום הנפלאים
ובכל זאת, "עג'מי" איננו סתם סרט ראוי, הוא אחת העבודות הפילמאיות המשובחות ביותר שראו אקרן ישראלי בעשור האחרון. תסריט בעל מבנה מקורי ומרשים; בימוי בוטח בעצמו; דיאלוגים מזהירים; משחק אמין; צילום יוצא מן הכלל, הנאמן באופן מושלם לסיפור יוצא הדופן.
ירון שני וסכנדר קובטי חברו יחד לפרויקט הייחודי הזה, שעל התקנתו טרחו במשך שבע שנים. חמש עלילות מקבילות ומשלימות זו את זו מרכיבות את הסרט "עג'מי", שהגיבורה הראשית בו היא השכונה היפואית שבה מתחוללים מרבית האירועים המתוארים בסרט.
באתוס הישראלי עג'מי הוא מחוז גלות מתפורר, שניזון מעברו בלבד. מין אזור דמדומים, שמשתדל לקיים את עצמו באמצעות כלי ביטוי בלתי סימפטיים כמו עוני, ניכור ופשע. מרבית האוכלוסייה במחוז נידח זה של הישראליאנה מורכבת מערבים בני שתי דתות מתחרות - איסלאם ונצרות. לצדם, פה ושם, ניתן למצוא גם כמה ישראלים-יהודים, רובם בתפקידי שיטור ופיקוח על האוכלוסייה הערבית, שכאמור תפארתה קבורה אי שם בעברה הרחוק.
קובטי ושני מפתיעים בגישתם הבוגרת, השקולה והלא מתלהבת או מתלהמת מדי, שמגוללת את קללת ההוויה של עג'מי באמצעות סדרה של סיפורי גורל, המניבים יחד שבע גופות ועוד כמה פצועים קשה. כולם פרי ביאושים של דיאלוג אנושי, המסוגל להתנהל רק באמצעות האקדח והסכין.
עלילות מקבילות שמתקדמות תוך חשיפת טריקים בנראטיב, מוכרות היטב מסרטים אמריקאים כמו "ספרות זולה" או "תמונות קצרות". אף ששני וקובטי הושפעו כנראה מאופני הסיפור הסימולטני בגרסאותיו האמריקאיות, הם השכילו לפתח ב"עג'מי" סוג ייחודי של נראטיב, שגם מנתר קדימה ואחורנית בין הזמנים, וגם חושף ומסתיר לסירוגין, באופן חידתי לעתים, פלחים מאותו מרק דביק של קיום מחוספס.
נער פלסטיני הגונב את הקו הירוק כדי לעבוד בישראל ולהרוויח מעט מזומנים שאולי יסייעו בשיקום בריאותה הרופפת של אמו; צעיר מוסלמי מיפו, שמחזר בחן רב אחר בתו הנאווה של הבוס הנוצרי שלו; טבח ערבי, המעורה היטב בחברה התל אביבית, ניצב לפתע מול מטמון של קוקאין; שוטר ישראלי/יהודי, שאחיו החייל נחטף ככל הנראה בידי אלמנטים עוינים; ילד ערבי בעל נטייה לציור, שמשפחתו חיה בצל איום גאולת דם.
אלה הם חלק מגיבורי העלילות ב"עג'מי", המסופרות לא רק תוך כדי דילוגים בין הזמנים, אלא גם תוך כדי הסתייעות באמצעי ביטוי חזותיים מקבילים למדיום הקולנועי - ציורי קומיקס, שידורי טלוויזיה, הקלטות וידיאו. העובדה ששני הבמאים, שהם טירונים למעשה, הצליחו להשתלט במיומנות כה מרובה
מפליאות לא פחות הן איכויות הצילום (של בועז יהונתן יעקב) והדרכת השחקנים. "עג'מי" נראה ומרגיש כמו "אקטונה" ו"מאמא רומא", שני סרטיו הראשונים של פייר פאולו פזוליני, שהתרחשו בשכונות המצוקה של בירת איטליה. עבודת הצילום - שילוב של קומפוזיציות טורדות שלווה והתעקשות על שמירת מרחק של כבוד מהמצולמים - מביאה עמה את התרומה העיקרית לתחושה הזו.
ההישג הקולנועי מקבל נפח נרחב עוד יותר, כשמתבוננים בעבודתם המדויקת של השחקנים החובבנים, שהגיעו אל אתרי הצילום לאחר הכנה מדוקדקת שכללה סדנת לימוד בת עשרה חודשים. כולם מצוינים, ומאפיל עליהם יוסף סאהוואני, כישרון טבעי אדיר, המגלם את דמותו של אבו אליאס - מסעדן יפואי, שיש לו גם יד ורגל בין כרישי הפשע.
אך דומה שעל כל הטוב והמוצלח הזה מאפילים הדיאלוגים שבהם משחקת תפקיד מרכזי שפת רחוב ערבית, המהולה במילים עבריות ובמושגים שונים הזוכים פה לעתים למשמעויות ולפרשנויות שונות מהמקובל. מאז "מתחת לאף", שחשף וגיבש שפה עברית אלטרנטיבית, לא המריאה שום הפקה מקומית לגובה רם כל כך בכל הקשור לשימוש מקורי בשפה. שאפו.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
