עדיין לא נחמד: ראיון עם הסופר שמעון בלס
גם כשהוא נושק לגיל 80, הסופר שמעון בלס לא מגלה כל סימני התרככות. הוא מוסיף להגדיר את עצמו כיהודי-ערבי, מושג שהוא טבע, לכתוב רומנים רק בעברית ומחקרים רק בערבית ולהתרחק - כמעט בכוח - מהמיינסטרים התרבותי. לא פלא שהדור החדש של הכותבים המזרחים בישראל רואה בו סוג של אב קדמון, ותתפלאו, הוא דווקא אופטימי באשר לגורל מדינת ישראל
גיבוריו של בלס הם אנשים אידאולוגיים, מוסריים מאוד, הבוחרים לשמור על עצמאות רבה בתוך המסגרת או ההקשר שבהם הם חיים על ידי בחירה של חיים בשוליים. למשל גיבור הרומן "והוא אחר" (זמורה-ביתן, 1991) הבנוי על פי דמותו של אחמד נסים סוסה, היהודי העיראקי שהתאסלם בשנות ה-30 והפך לאחת הדמויות המרכזיות במוסדות השלטון; או הנרי קורייל ב"חורף אחרון" (כתר, 1984), מנהיג המפלגה הקומוניסטית במצרים שנאסר ולבסוף גלה לפריז. הווה הרומן הוא החורף האחרון בחייו, כאשר נרצח בפתח ביתו ב-4 במאי 1978 בידי טרוריסטים שזהותם וזהות שולחיהם לא נחשפו עד היום.
בלס היה במשך שנים רבות קומוניסט פעיל ועזב את מפלגת מק"י בשלב מאוחר יחסית בשנות ה-60. במפלגה אף הכיר את גילה אשתו, שהייתה קומוניסטית מינקות, והיא פרופ' לאמנות מודרנית ואוצרת. הוא שימש כתב לענייני ערבים של עיתון המפלגה, "קול העם", ופועל בדפוס.
אחר כך התגלגל אל עיתונים אחרים וכתב טורים אישיים, תוך שהוא מקפיד לשמור על חופש מרבי כדי שיוכל להמשיך ולכתוב את הפרוזה שלו. לאחר 15 ספרי פרוזה (רומנים וסיפורים קצרים) הוא מפרסם כעת אוטוביוגרפיה קצרה, "בגוף ראשון" (הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה) שבה הוא מתרכז בשנים שבהן התהווה כסופר וכאיש אידאולוגי, תחילה כנער ובחור במפלגה הקומוניסטית בעיראק ואחר כך כאדם בוגר כאן בארץ.
מתוך "בגוף ראשון" עולים שלושה דיוקנאות מרתקים של אישים מרכזיים במפלגה הקומוניסטית הישראלית. המנהיג הכריזמטי שחבר למפלגה מתוך התנועות הציוניות משה סנה; המזכיר הכללי, שמואל מיקוניס, המוגדר על ידי סנה ככלב השמירה של המפלגה, וכמובן המשורר-השיכור האלמותי שלה אלכסנדר פן.
בתחילת דרכו כסופר כתב שמעון בלס בערבית בלבד, כי האמין שאין אדם יכול לכתוב דברי ספרות אישיים הקרובים כל כך לבשר אלא בשפת אמו. את הרומן הראשון שלו, "המעברה", כתב בתחילה בערבית ורק אחר כך כתבו מחדש בעברית והוא הופיע בשנת 1964 בהוצאת עם עובד. לאט לאט החל לעבור לכתיבת ספרות בעברית, אבל הערבית לא נשארה חייבת.
באחת הפסקאות היפות ב"בגוף ראשון" הוא כותב כך:
"והנה לילה אחד, בשובי בשעה מאוחרת מהדפוס נטלתי לידי לפני העלייה למשנ כב ספר של טהא חוסיין (סופר ומבקר מצרי נודע, ר"י) כדי לבדוק דבר-מה שלא זכור לי מהו. אבל אחרי שכיביתי את האור נתקפתי בנחשול אדיר של מילים, של משפטים ובתי שיר בערבית, כמו סכר שנפרץ פתאום, אשר הדביר את השינה מעיניי עד אור הבוקר. זאת הייתה נקמת הערבית בי, נהגתי לומר לעצמי, העונש שראוי היה לי מן הסתם על שהפנ ניתי את גבי לשפת האם האהובה והחמימה".
מעניין שעם השנים נוצרה דיכוטומיה בין השפות: דווקא הערבית משמשת לבלס כשפת מחקר הספרות. הוא מומחה גדול לפרוזה הערבית המודרנית ובפרט לפרוזה פלסטינית ואף עשה דוקטורט בנושא על השנ תקפות הסכסוך הישראלי-ערבי בספרות, בסורבון, ולימד שנים באוניברסיטת חיפה. העברית שהיא שפתו השנייה משמשת אותו בכתיבה בלטריסטית, דהיינו ספרות יפה - סיפורים ורומנים.
ההפרדה מוחלטת כל כך, ממש פיזית, עד שאין הוא יכול לכתוב פרוזה במקום שהוא כותב מחקר ואין הוא יכול לכתוב מחקר במקום שהוא כותב פרוזה. מחקרים הוא כותב בחדרו, אבל פרוזה כתב שנים במרפסת, אחר כך בצריף ארעי על הגג שנהרס לבסוף בהוראת עיריית תל אביב, ולבסוף במעין איזה חדרון מאולתר שנסגר לצורכי העניין.
הסופרים המזרחים החברתיים הצעירים שרובם מובילים מהלך של תנועה אל מרכז המיליה, רואים בבלס איזה אב קדמון, מי שחשב על רעיונותיהם בטרם הם עצמם נוצרו ובאו
אני פוגש את גילה ושמעון בלס בביתם שברחוב ביל"ו בתל אביב. ועל אף שתכננתי לבוא פונקט על השעון, כמו קומוניסט טוב המגיע לפגישת התא למטרות פעילות וגיוס חברים, אני מאחר ברבע שעה את המהפכה. מתיישב בסלון מזיע כולי עם הקסדה של הטוסטוס הישן ומבקש כוס מים.
בלס: "בבקשה, תשתה ותשאל".
איך אתה רואה את הספר הזה, "בגוף ראשון", ביחס לספריך הקודמים?
"זה ספר זיכרונות, המתרכז בנושאים מסוימים בדרך שלי, בתחילת הכתיבה, בבגדד, במפלגה הקומוניסטית העיראקית. זאת הייתה המפלגה היחידה דאז שהתנגדה נחרצות לכיבוש האנגלי ודרשה את עצמאות עיראק. כשהייתי נער מצאתי על מדרגות ביתי כרוז האומר: 'מולדת חופשית ועם מאושר'. מה יותר מזה? (הוא מחייך באירוניה). התחלתי לנסות לכתוב ספרות כבר בכיתה ג'. הכניסה שלי למפלגה בעיראק בהיותי בן 16 הייתה כניסה רומנטית. הרגשתי מוסרית שזה צעד נכון.
לעומת זאת, מתוך קריאה בכתבי עת צרפתיים ידעתי בדיוק איך נראית ארץ ישראל עוד לפני שעליתי. אני זוכר ממש תמונות בשחור-לבן של המעברות בארץ עוד לפני שעליתי. מצב הקומוניסטים בעיראק הלך והחמיר עד שנשרף בית הכנסת והחלטתי לעלות לארץ. כשאמי שמעה את זה היא אמרה לי'או כולנו עולים או אף אחד'. וכך היה. עלינו כולנו חוץ מאבי שנשאר לצורכי עסקים בעיראק ועלה רק על ערש דווי בשנותה?70, כשאני כבר הייתי בפריז, שוקד על עבודתי האקדמית".
רבים טוענים שיש פריחה לכותבים הצעירים החברתיים העוסקים בשאלות מזרח-מערב בעשור האחרון. סמי ברדוגו, דודו בוסי, מתי שמואלוף, אלי אליהו, יוסי סוכרי, יחזקאל רחמים. האם שמות הכותבים האלה מוכרים לך, הקראת משלהם?
"קראתי מעט, פה ושם. אבל יש אחד שלא הזכרת וזה אלמוג בהר, שכתב את הספר'אנא מן אל?יהוד', גם השם של הספר הוא בערבית. את הספר הזה קראתי. יש הבדל בין הדור שלי לדור הזה. הסופרים שמנית הם ישראלים. תשתית הלשון שלהם היא עברית ולא ערבית. זו לא אותה החוויה. אני מבין את הרצון שלהם להתחבר, אבל ירצו או לא ירצו הם קראו ולמדו את ביאליק ואת טשרניחובסקי. לעתים זה לא טבעי. עם זאת, המגמה והכיוון להכיר את הסביבה הערבית הם דבר מבורך וטוב מאוד. יש פריחה ואני בעדה".
האם הספרות הזאת "תנצח" כמו ש"ניצחה" לבסוף המוזיקה המזרחית הישראלית?
"אני מאזין מעט מאוד למוזיקה מזרחית ישראלית פופולרית. אני יודע שהקהל אוהב את זה ושהממסד הישראלי נוטה היום לקבל את זה. לגבי הספרות אני ספקן. ספרות אמיתית, עמוקה, זו שפה מורכבת, זו לא מוזיקה קלה. מוזיקה זו שפה בינלאומית, אבל ילד בבית ישראלי-ציוני מדבר עברית. הלשון היא דבר מקומי והיא המשפיעה בכתיבת דברי ספרות.
אני, כשהתחלתי לכתוב ספרות בעברית, הייתי ממש אכזר כלפיי. אסרתי על עצמי לקרוא ספרות ערבית בכלל, אפילו עיתון ערבי לא קראתי. זה לא קל, אבל רק ככה יכולתי לכתוב את הרומן 'המעברה' בעברית, שתחילה היה כתוב כולו בערבית. כתיבה היא חוויה של תמונות בתנועה באמצעות הלשון. כתיבה על הילדות, במקרה שלי ילדות בעיראק, היא מה שנשאר בזיכרון'הילדות בדמיון'. משהו אינטימי. אבל יכול להיות שמוזיקה פופולרית, קלה, עשויה לקדם בסופו של דבר קרבה מסוימת בין יהודים לערבים וזה ודאי יכול לעזור".
אתה מרגיש ששילמת מחיר של הכרה ספרותית בשל האידאולוגיה שלך?
"כן. לא עניתי לציפיות של הממסד הספרותי-הציוני ממני כמזרחי. כל תיאורי המזרח עם האוכל והבגדים המעוטרים והקריאות הרגשניות, לא מקובלים עליי. אני ניגש לדברים אחרת. הערבי הוא בתוכי. הוא לא כזה שאנחנו נמצאים איתו בקונפליקט בלבד, והעובדה שאנחנו נמצאים עמו במאבק, זה בשום פנים ואופן לא הופך אותו לחסר תרבות. הוא אדם ככל אדם.
אני חושב שהמחיר ששילמתי היה כרוך בעמדתי הביקורתית כלפי הציונות, כי ראיתי ועדיין אני רואה את ישראל לא כמדינה מערבית בלבד אלא בראש ובראשונה כחלק ממדינות המזרח התיכון. חלק אינטגרלי בתוך הסכסוך והמצב הקיים. רק כך יש לנו סיכוי להתקיים כאן. \
הסכסוך שלי עם פרופ' שקד נבע מכך שהוא ראה את חלק מגיבוריי כמי שקוראים להשמדת ישראל ואף זיהה, דבר שאין עושים בדרך כלל במחקר הספרות, אותי כמחבר, כמי שקורא להשמדת ישראל. עכשיו, לא אני קורא להשמדת ישראל ויותר מכך, גם גיבורי ספריי אינם קוראים להשמדת ישראל. בשעתו זה הכעיס אותי מאוד".
שקד בנתחו את הפרוזה של בלס כתב: "העמדה הפוליטית של בלס פסימית מאוד: הוא מקבל את הנחות היסוד הערביות, אך למעשה אינו רואה פתרון להנחות יסוד אלו כל עוד לא תושמד מדינת ישראל - הנחה שהגיבור ויוצרו אינם מעוניינים להודות בפה מלא (או מוטב לומר בגלוי)".
"הפולמוס הזה עם שקד היה המקרה האחד והיחיד שבו הגבתי על התייחסות הביקורת לכתיבתי בעיתון 'דבר', במוסף הספרותי שלו'משא'. אמרתי על דברי בלע אלה: 'הוא חייב התנצלות פומבית. זוהי השמצה אישית שנעשתה בזדון. אני דורש שפסקה זאת תימחק מהספר העומד להתפרסם, שאם לא כן איאלץ לתבוע אותו לדין'". שקד התנצל בחצי פה ונסוג.
כתיבתך בעיקר ריאליסטית. האם אינך מאמין בספרות פנטסטית? פרנץ קפקא למשל. מה יחסך לריאליזם בספרות בכלל ולריאליזם סוציאליסטי בפרט? האם על הסופר להיות מגויס באיזשהו אופן?
"ודאי שקראתי את קפקא. אבל אתה צודק, כתיבתי היא ריאליסטית. רק בסיפוריי הקצרים יש סטייה מכך. נכון הוא שסופר מגויס מבטא רעיונות גדולים. כל זה היה הפולמוס סביב הניגוד שבין הקו הקומוניסטי הריאליסטי הסטאליניסטי הנוקשה והעולם המערבי שהמשיך לדגול בכתיבה אישית.
זה חרה עוד יותר עם חשיפת פשעי השלטון של סטאלין. בצעירותי אני הושפעתי בעיקר מן הסופרים הרומנטיים והריאליסטיים הצרפתים שכולנו מכירים. אבל דווקא גילה ואני סבלנו מיחס המפלגה בשל הרצון שלנו באמנות חופשית, משוחררת. זה היה מוקד לסכסוכים לא מעטים עם מיקוניס ואשתו, למשל, שדגלו בקו תרבות דוגמטי".
כאן מתערבת גילה בשיחה: "הגישה במפלגה הייתה מאוד חד ממדית. ריאליזם סוציאליסטי נקודה. שמעון אינו כותב כך. הדמויות המרכזיות בספריו הם אנשים חושבים ומרגישים ולא בעלי דעה קבועה שאינה משתנה בכלל, הנעה אל עבר המטרה. יש ספקות ושאלות וזה קיים וזה טבעי".
"כשהופיע הרומן שלי 'המעברה' כבר לא הייתי במפלגה, אבל עמדתי בקשר עם החברים", מוסיף בלס."' קול העם' נתן רצנזיה חיובית על הספר, אבל הסתייג וקבע כי חסר המנהיג הקומוניסטי ביצירה, ולא ייתכן שאנשי המעברה יתארגנו כך סתם לבד. חסר איש המפלגה שיבוא מבחוץ וינהיג אותם".
הקומוניסטים לא הסתפקו בדמותו הקסומה של המוביל המקומי, יוסף שאבי, שהופך ברומן השני של בלס "תל אביב מזרח" למחנך ולסגן מנהל בית ספר בשכונת התקווה, הדוגל ברעיונות חברתיים של שוויון ורב תרבותיות.
אילו סופרים ערבים הייתי ממליץ לקורא הישראלי להכיר. מה לדעתך סיכוייה של ישראל להשתלב במרחב כיום? והאם היית נוסע לבגדד לו יכולת?
"הייתי ממליץ על אליאס חורי, סופר לבנוני; על ע' רסאן כנפאני, סופר פלסטיני שיש לנו איתו היסטוריה טעונה, ועל אדוארד חרט, המצרי-קופטי. ודאי שהייתי נוסע לבגדד היום לו יכולתי. לא לגור שם, רק לבקר. בימי הפולמוס בשאלת היהודי הערבי קראו לי בערב שעשו לכבודי באגודת הסופרים מן הקהל קריאות ביניים: 'לך לך, תחזור לעיראק!'.
באמת, למה יכול להיות יהודי אמריקני, יהודי צרפתי ולא יכול להיות יהודי-ערבי, כי הערבים מזוהים כאויב? מעניין אותי לראות מה קרה שם. כל כך הרבה עבר על העיר הזאת, בגדד, ועל הארץ הזאת, עיראק, מעניין אותי מה נשאר מן העבר. היה אז הנהר שהאיים היו צצים בו בקיץ. באות תמונות מבתי הקפה, מן הסמטאות, מצריפי הרחצה על חוף החידקל, שם הפקדתי בגדים ויצאתי בשחייה לגדה השנייה. אולי תתפלא לשמוע, אבל באשר לעתיד ישראל באזור, אני רוצה להיות אופטימי.
ישראל יכולה להיות מדינה עצמאית שתשתלב במזרח התיכון, לו תיסוג מכל השטחים הכבושים, תשכיל להיפתח למרחב התיכוני ולקבל אותו ואת תרבותו. צר לי רק על דבר אחד, שאני כנראה כבר לא אספיק לראות את כל זה קורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
