אנו בעד הסופר יחזקאל
הסיפורים של יחזקאל רחמים מספקים קול אותנטי של הפרולטריון, אבל נגועים בבוסריות. ובכל זאת, חלקם מעיד על כישרון אמיתי
מעלתם הבסיסית של הסיפורים היא הצגתם והעלאתם למודעות של חיים ללא "יתרונות", כפי שניסח אבי המספר בגטסבי. אמנם רק חלק מהסיפורים מוצגים כסיפורים אוטוביוגרפיים, אולם רובם נושאים חותם אישי. אין כאן "תחקיר" של סופר בורגני, וזו, לפיכך, הזדמנות נדירה בספרות הישראלית לקבל עדות מכלי ראשון על חיי הפרולטריון הישראלי.
התקדמות הסיפורים חופפת את התקדמות הביוגרפיה של המספר, בן ליוצאי עיראק שהשתכנו ביפו וחיו שם בעוני, שגדל כמו אחיו בפנימיות למעוטי יכולת, שאביו פועל הבניין נפטר כשהוא עוד נער, שחתם קבע בצה"ל בהלימה לאפשרות המוביליזציה הזמינה ביותר לבני מעמדו, שפרש לבסוף מצה"ל באמצע שנות ה-20 לחייו וחיפש את עצמו בדרום אמריקה, שהחל בלימודים אוניברסיטאיים שחידדו את שכלו להכיר בהקשר הרחב של מצבה של משפחתו ושהחל לכתוב סיפורים העוסקים בדיוק במצב הזה.
עם זאת, לחלק מהסיפורים חסר עוקץ, מתח פנימי, אירוניה או קומת משמעות שנייה, שיעבירו אותם את המשוכה המפרידה בין תיעוד חשוב לספרות משוכללת. חסר לחלק מהסיפורים עיצוב שיענה על צרכיו האסתטיים של הקורא, לא רק הרגשיים.
כדאי גם לרמוז לנקודה עדינה שקשורה בעיצוב ספרותי במקרים הללו: האסתטיקה חשובה כאן גם מבחינה פסיכולוגית, כיוון שהיא "גואלת" את העליבות המתוארת בסיפורים עצמם, הופכת את החולשה, שבהיות הקוראים אנושיים הם מבקשים דווקא להתרחק ממנה, למושכת. ניכר גם כי הסופר נאבק עדיין למצוא את הטון העצמאי שלו, כזה שלא מושפע מספרים שקרא; הקורא עד לנוכחות הסופר העמל בסדנתו, כשבסיפורים בשלים יותר הסופר נעלם מהאופק שלנו מאחורי פרגוד יצירתו המשוכללת.
גולמי עדיין הוא למשל הסיפור "שוד בשדה החצילים", המביא את סיפורו של דוידי, חברו הטוב של אביו של המספר, דמות אבודה ונוגעת ללב, שבחר במסלול "מוביליזציה" זמין נוסף העומד בפני הפרולטריון המזרחי: שקיעה בסמים ובפשיעה זעירה. זהו פורטרט יותר מאשר סיפור קצר מעוצב. אבל לעתים, העיצוב הספרותי טמון דווקא בהיעדר עיצוב. כך בסיפור "מים" המתאר את הפסקות המים התדירות בבית ילדותו של המספר, ואת "ההפגנה" שעורכת המשפחה בעירייה. כאן הישירות של הסיפור - בהתאם לנושא הסיפור שהוא המצרך הפשוט אך הבסיסי מכול: המים - היא דווקא מעלה ולא חיסרון.
הסיפור הארוך יחסית, "חינוך מיני על פיגומים", מציע פריצה קדימה ממלכודת הדוקומנטריות הישירה מדי. הנער הגיבור, העובד כפועל בניין בקריה בתל אביב על מנת לתמוך במשפחתו, מאזין בעניין לחבריו הפועלים, גברים מבוגרים, יהודים וערבים, ולעצותיהם ובדיחותיהם בענייני נשים.
לבסוף, מתחילה עם הגיבור חיילת "צפונית" המשרתת בקריה. המתח בין הגברים המבוגרים לנערה הצעירה, בין מעמדם הסוציואקונומי למעמדה, בין מזרחיותם וערביותם לאשכנזיותה, בין הקריה
מה שמאפשר למבקר לדבר על יצירה עתידית בשלה הם כמה סיפורים שמפגינים כישרון ודאי. למשל, הסיפור "האשכנזי שלנו". בהיפוך אירוני מבריק מתאר הסיפור את ההתעמרות שהיא מנת חלקו של ילד אשכנזי בפנימייה למעוטי יכולת. "בואו-מהר, בואו-מהר, מנשה מזיין ת'אשכנזי", נפתח הסיפור.
את האשכנזי "מזיינים" הילדים בפנימייה כתמונת תשליל למציאות שמחוצה לה, שבה דופקים דווקא את השחורים. הילד המספר מגלה אמפתיה לאשכנזי המסכן. "הלוואי ולא הייתי אשכנזי", מקונן האשכנזי, והמספר מנחם אותו "אל תהיה כזה חמור, חכה עוד חודש-חודשיים, אתה תהיה כמו כולם כאן, אתה תראה".
פיגומים יחזקאל רחמים הקיבוץ המאוחד 174 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
