ראשי » רייטינג » ספרות » הקופרזן

הקופרזן: ביקורת על "ילד 44"

נכון, יש לנו מספיק מקרי רצח של ילדים בחדשות, אבל מי שיקרא את העמוד הראשון של "ילד 44" מאת טום רוב סמית לא יוכל להפסיק. אמנם, לעיתים האמינות מוטלת בספק והקיטש מרים את ראשו, אבל עדיין מדובר בממתק חורפי מתוחכם

אז מה היה לנו:
תחילת שנות ה-50 במוסקבה. לב דמידוב, סוכן מבטיח במשרד לביטחון המדינה בברית המועצות של סטאלין, מגלה כי ברחבי המדינה פועל רוצח סדרתי, שהורג ילדים קטנים באכזריות שיטתית.

בכל רומן מתח אחר זו הייתה יריית הפתיחה לחקירה נרחבת שתסתיים בתפיסת הרוצח ובקידום של הגיבור בדרגה, אלא ש"ילד 44" הוא לא רומן מתח רגיל. דמידוב פועל במדינה עם שלטון רודני, שבה אין פושעים ואין מעשי פשע, מלבד פשעים נגד המדינה. רצח של ילדים, מתברר, אינו עונה על קריטריון זה.

וכך, דמידוב מוצא את עצמו חוקר את פרשת הרציחות, כשהוא נאלץ במקביל להתחמק ולהתל ברשויות המדינה שמפעילות את כל כוחן כדי להוקיע אותו ולהציגו כבוגד. אל מערבולת זו מצטרפת אשתו היפה, לאריסה, שמסייעת לו להתפכח מאמונתו העיוורת במולדת, ושממלאת בפועל את תפקיד עוזר הבלש.

על הכריכה:
כשמסתכלים על עטיפת הספר רואים בעיקר צבע אדום. אדום כמו דם. אדום כמו הדגל של ברית המועצות. על פניו מדובר בנוף משעמם: שלג, בניין רכבת ארוך בסגנון סובייטי ושלוש מכוניות בקצה הרחוב. אלא שהצבע האדום משרה מסתורין על כל הזירה ומבהיר – בפעם הראשונה, אך לא האחרונה בספר – כי דברים אינם כפי שהם נראים.

שם הספר "ילד 44" שכתוב בלבן (שלג?) מוסיף ומחדד את התחושה כי לפנינו תעלומה ושולח אותנו אל הדפים הראשונים עם רמז עמום ומטריד – מה פתאום ילד ולמה 44?

פסקה מייצגת:
"... אנשים חפים משפע סובלים בכל פינה בארץ הזאת ואני לא יכולה לעשות כלום בקשר לזה חוץ מאשר לנסות לא להיות אחת מהם."

"את באמת חושבת שאם נוריד את הראש ולא נעשה שום דבר רע זה יגן עלינו? את לא עשית שום דבר רע קודם ורצו להוציא אותך להורג בתור בוגדת. לא לעשות שום דבר אינו ערובה לכך שלא יעצרו אותנו – אני כבר למדתי את הלקח הזה."

"אבל אתה כמו ילד שלמד עובדה חדשה. כולם יודעים שאין ערובות. מדובר בסיכון. וזה סיכון לא מתקבל על הדעת. אתה חושב שאם תצליח לתפוס אדם אחד שהוא באמת אשם, כל הגברים והנשים החפים מפשע שעצרת יתאיידו? לא מדובר פה בנערה אלא בך."

"את שונאת אותי כשאני הולך בתלם. את שונאת אותי כשאני עושה את הדבר הנכון."

(לב ולאריסה בוויכוח אופייני)

מדד היומרה, או: סיכויי הזכייה בספיר
סופר בריטי בן 30 שכותב רומן מתח שעלילתו מתרחשת בברית המועצות שבתקופת סטאלין מכוון גבוה מאד. הפרק הראשון נפתח בצורה מבטיחה ומרגיש כמו המשך של הספר "הדרך" עטור השבחים של קורמאק מקארתי. השנה 1933, שני ילדים קטנים יוצאים לצוד חתולה בכפר אוקראיני נידח שתושביו גוועים ברעב. "פאבל לא האמין למראה עיניו. היא הייתה מגושמת, רזה, עם עיניים ירוקות וכתמים שחורים על פרוותה הלבנה. לא היה ספק שזו חתולה".

לאחר מכן העלילה קופצת לשנת 1953 ולעבודתו של לב במשרד לביטחון המדינה. מדובר בתקופה אפלה בהיסטוריה הרוסית. המשטרה החשאית בכל מקום. כולם עוקבים אחרי כולם. כולם חשודים. כל מי שחשוד הוא בהכרח אשם. כל מי שאשם מוגלה למחנות העבודה או מוצא להורג.

הספר היה מועמד לפרס בוקר היוקרתי בשנת 2008, ולא בכדי. על רקע העלילה הבלשית, רוב סמית מיטב לתאר באופן אמין את התקופה האפלה ואת פשעי המשטר. במשך רוב הספר הוא לא עושה הנחות לרגע. חיי אדם בברית המועצות של סטלין לא היו שווים דבר, וכך גם בספר זה: מי שעושה טעות משלם עליה בחייו. באופן מיידי. התחושה שכל דמות עלולה למות בכל רגע תורמת רבות למתח ולהנאת הקריאה.

בנוסף לסיפור

הבלשי, מבקש הספר לעסוק גם בחיי הזוגיות של הגיבור ואשתו. ההתפכחות של מהמשטר העריצי מלווה בהתפכחותו של דמידוב גם מאשליית הנישואין המאושרים שהוא המציא לעצמו.

"... בקצב הזה לא יישאר לו דבר, אפילו לא האישה שהתחתן איתה. הוא רצה לומר, האישה שהוא אוהב. האם הוא אוהב אותה? הוא התחתן איתה, האם זה לא אותו הדבר? לא. לא באמת – הוא התחתן איתה כי הייתה יפה ואינטליגנטית והוא היה גאה שהלכה לידו, גאה לעשותה שלו. הנישואין היו צעד נוסף לקראת החיים הסובייטיים המושלמים – עבודה, משפחה וילדים."

נשמע מוכר, לא? החלום האמריקאי, החלום הסובייטי, החלום הישראלי – קריאה ב"ילד 44" יוצרת לא פעם את הרושם שאחד הם. רוב סמית מצליח לקחת את הזר ומצליח להפוך אותו למוכר. אתה קורא על משטרה חשאית סובייטית שעסוקה כל היום בטיוח ובכיסוי תחת ופתאום אתה מוצא את עצמך חושב על תחנת המשטרה העירונית ליד ביתך.

אתה קורא על קנאה ופוליטיקה במקום עבודתו של הגיבור – שמורכב ברובו מחדרי עינויים – וחושב על מקום עבודתך ולבסוף – בצדק או שלא בצדק – אתה קורא על שלטון טוטליטארי עריצי וחושד, או לפחות הופך להיות קצת יותר חשדן כלפי השלטון שלך.

על המסך הגדול:
ייתכן שזה בגלל השם הזהה, אבל במשך הקריאה לא יכולתי שלא לדמיין את סשה דמידוב מתרוצץ לו בשלג של רוסיה בחיפוש אחר רוצח סדרתי ואולי, על הדרך, גם אחר התחלה של קריירה הוליוודית מצליחה.

ההיסטוריה תזכור:
"ילד 44" הוא ספר הביכורים של טום רוב סמית, שכבר בגיל צעיר (יליד 1979) מפגין בגרות ובשלות של סופר מנוסה. כמו כן, מדובר בספר ראשון מתוך טרילוגיה בכיכובו של הסוכן דמידוב (הרומן השני "הנאום הסודי" כבר ראה אור בחו"ל בתחילת הקיץ), כך שההצלחה של שני ספרי ההמשך עשויה לשמור על "ילד 44" באור הזרקורים עוד זמן רב ובסופו של דבר להשאיר אותו בתודעה.

למה כן:
כי אחרי שמתחילים לקרוא את העמוד הראשון כבר קשה להפסיק. כי זו הזדמנות טובה להרחיב אופקים וללמוד בדרך מהנה על תקופה מאד לא מהנה בהיסטוריה. כי במידה שתאהבו את הספר אז תוכלו ליהנות גם משני ההמשכים. כי השלג הרוסי משתלב מצוין עם החורף שמתחיל עכשיו.

למה לא:
כי איפשהו לקראת הסוף, האמינות של העלילה קצת מתערערת והסופר נופל למלכודת הקיטש, שמשאירה בפה טעם שלא כל הקוראים יאהבו. כי יש לנו מספיק מקרי רצח של ילדים במהדורות החדשות, אז אולי כדאי להשאיר את הבדיון לנושאים אחרים.

בשורה התחתונה:
שלל נכבד קודם כל למכורים להיסטוריה ולמהדורת החדשות, ולאחר מכן גם לכל מי שזקוק לספר מתח מתוחכם ולא מצא לנפשו מרגוע מאז "צופן דה-וינצ'י".

ילד 44, טום רוב סמית, כתר, 436 עמ' תרגמה: הדסה הנדלר

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

הקופרזן

שבוע שבוע, כמו צמד טבחים, יתייצבו מאיה קופרמן ואסף רוזן בזה אחר זה וינתחו ספרים על פי קטגוריות קבועות וחצופות. הנחת העבודה: מי שמוכר ספרים בשקל עלול לשלם ביוקר בביקורות

לכל הכתבות של הקופרזן