הכל כלול: טניה וינוקור מופיעה ב"צוותא"
לכל אדם אמנם יש ייעוד בחיים, אבל זה לא ממש מפריע לטניה וינוקור להיות גם רקדנית פלמנקו, גם כוריאוגרפית, גם כנרת וגם מלחינה
טניה וינוקור עלתה לארץ בגיל שמונה. כאן המשיכה את לימודיה הגבוהים באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ולאחר מכן נסעה לספרד והמשיכה לטפח שם את כישוריה בתחום הפלמנקו (וגם לנגן בכינור, בשעות הפנאי). כעבור כמה שנים חזרה לארץ, אחרי שהתמקצעה בתחום, השתלבה ככנרת במופע של "מיומנה", הכירה את דייוויד ברוזה (שנדלק עליה לגמרי) והופיעה עמו כמה פעמים ככנרת וכרקדנית פלמנקו,
וגם חברה להרכב האלקטרוני "מטבוחה פרוג'קט" והפכה לחלק ממנו. כן, מדובר בבחורה אנרגטית ומגוונת.

טניה וינוקור. צילום: יח''צ
את כל הצעדים, הצבעים והצלילים שספגה לאורך הדרך הרב-גונית שעשתה היא חיברה יחדיו לטובת המופע האישי שלה, "סוניקו", שיעלה מחר (שלישי) ב"צוותא", ובו היא מתארת באופן אבסטרקטי את סיפורן של ארבע נשים בעלות אופי, יחסים וקונפליקטים שונים. "ברור שבמשך כל הזמן הזה נקרעתי בין הריקוד לכינור", היא מספרת, "אבל למזלי יצאתי מהמלחמה נגד המורים וההורים שלי, ובאיזשהו שלב שתי הנקודות האלה התחברו.
"אין יום שעובר עליי ללא שני הדברים יחד אם אני במקרה מזניחה אחד מהם, עובר עליי יום ממש לא טוב. אני לא מתחרטת לרגע על ההחלטה שלי לעזוב את האקדמיה, למשל, כדי ללמוד פלמנקו בספרד, על אף שבזמנו אנשים סביבי התייחסו לזה כאל החלטה לא אחראית. מה לעשות, יש בתוכי שני אנשים. לפעמים הם רבים, מתנגשים זה בזה, ולפעמים הם חיים זה לצד זה באהבה".
מתי , למשל, הם רבים?
"בדרך כלל זה קורה בחלומות שלי, בלילה. יש לי חלומות מאוד מוזרים. הסיוט הכי גדול שלי, שחוזר על עצמו המון פעמים, זה שאני עומדת עם תזמורת על הבמה ואני צריכה לנגן איזה סולו בכינור, אבל באותו רגע אני עם בגדי פלמנקו, רוקדת, ולא מוצאת את הכינור. זה ממש ממש מפחיד".
אבל זה לא משהו שבאמת יכול לקרות לך במציאות.
"ברור שלא. כל שנייה שאני על הבמה היא חוויה עילאית מבחינתי והקהל בדרך כלל מרגיש את זה ומגיב בהתאם. בחלק מההופעות שעשיתי עם דייויד ברוזה, למשל, היו מקרים שבהם מאמצע הקטע ועד סופו לא הפסיקו למחוא כפיים לפי הקצב, להשתולל לגמרי, ואני לא מדברת על אנשים שמבינים בפלמנקו או בכינור. בכלל, אני לא חושבת שאמנות צריכה להיות עם האף למעלה. אמנות צריכה להעיף אנשים באוויר בכל תנאי ובכל מצב".