קו המשווה: הקריוקי והפנתר
הרומן החדש של מאיה ערד נחמד אבל בשל הלשון השבלונית והמבנה המלאכותי הוא לא מעורר התפעלות. אלמוג בהר הוא משורר רב-כוח, ואצ"ג בוחן מאמינים וכופרים
- השבוע בביג בן: מעיין חודדה היתה מפגע, אך גם הברקה
מספרה הבא של מאיה ערד, "צדיק נעזב", סוג של מחזה בחרוזים, כבר הסתייגתי מאוד, בגלל הדיוקנאות השבלוניים והליטראטיות הכללית, ואילו את הרומן החדש שלה בפרוזה, "אמן הסיפור הקצר" (עם עובד/חרגול), אני קורא בעונג מסויים ומוגבל, אבל ממש בלי התפעלות. גם כאן הלשון היא לא זוהרת משום בחינה, ופה ושם בהחלט שבלונית, המבנה הסיפורי מלאכותי מדי , והרוח הכללית היא רוח של התנשאות על הגיבור שלה (שעצם שמו המגוחך והלא מצחיק, "אדם טהר-זהב", מעיד על סוג ההתנשאות) וגם על בני אדם בכלל , הכל תוך כדי קריצה לקוראים וסוג של הערצה מיושנת ל"ספרות" ול"סופרים קלאסיים", כאילו הספרות עומדת במרכז העולם, וכאילו אין אידיאל גדול יותר מאשר כתיבה "כמו שופמן" ,למשל, שאחד מסיפוריו הקצרים מובא כאן (סיפור קצר, יבש, סכימטי וממש לא מרשים) הכל כדי להשפיל את כל הכותבים המתחילים למיניהם. קצת לא נעים.
מאיה ערד צילום ארכיון
זהו רומן אינטליגנטי, גם אם לא מאוד אינטליגנטי, העוסק בתיסכולו של סופר בעל מוניטין הכותב סיפורים קצרים, כשכולם מצפים ממנו ל"רומן ארוך" (כולל ,אגב, רומן ארוך עם אשה, כי מדובר באיש ערירי בסך הכול). באופן פאראדוקסאלי מעט, הרומן הזה, שכל כולו נועד להיות רומן ארוך, מכיל בתוכו בתירוצים כאלה ואחרים כמה וכמה סיפורים קצרים, לא רעים ברובם, שניתנים כאן כל אחד בתירוץ אחר. כעין שיטה לפרסם בכל זאת סיפורים קצרים.
אחת הבעיות היא שמאיה ערד נכשלת לא אחת בביטויים קלישאיים, ההופכים מראש את הכתיבה שלה ואת תודעתו של הסופר שלה למשהו לא ממש בשל ולכן לא ממש מעניין. אני מתכוון לביטויים כמו "ילדים עם חלב על השפתיים" או "מרגע שפגשתי את אורנה גיליתי שהשד באמת לא כל-כך נורא", או "שיהיה לו שקל על כל פעם ששאלו אותו את השאלה הזאת". סופר מלוטש לא נוגע אפילו במקל בביטויים מסוג זה.
המשורר כפנתר שחור משובח
רמת עומק כמעט מכאיבה. כריכת ספרו של אלמוג בהר
ילדינו לדבר/ ערבית". כל זה בשיר שבו מבקש בהר להקים מחדש את "אבני החן" של זכרונות משפחתו המזרחית ולהפסיק להתבייש בהם: "נאסוף/ את אבני החן של זכרוננו שהטבענו/ בתוך אוקיינוס הבושה, ונציג אותם לראווה".
לזכותו של בהר ייאמר שהוא בהחלט איננו חד-ממדי, ושיריו עוסקים בענייני רוח ונפש ואהבה ברמת עומק אמיתית ומכאיבה כמעט, לעצמו ולאחרים. בשורות הבאות, למשל, הוא מדבר בזעם על העדרו של אלוהים מעולמו, במילים שנשמעות באמת כמו כתובת הגראפיטי המוזכרת בשיר:"כשיקיץ אלוהים משנתו/ ויודה בכך שמזמן הוא איבד את אמונתו, /וישכים ויכתוב על קירות ערים בגראפיטי אדום:'אלוהים הוא אתיאיסט'".
לא התפעלתי, אבל יש בי בהחלט סימפטיה לכעס הגואה והנואש של אלמוג. הרי ברור שהעולם מלא עוולות, גם אם טעות מוחלטת לייחס אותן לאלוהים או להעדרו כביכול של אלוהים. בשירים אינטנסיביים אחרים, רווייי תנ"ך ומדרשים ודעת, מדבר אלמוג כמי שממש לא ויתר על נוכחות אלוהים בעולמו. אהבתי גם את שירי האהבה כאן: "התרגלתי לכתוב לך בשנתך", הוא כותב לאשתו. גם כאן יש כישרון אמיתי. הפעם לאהבה.
השורות הכי יפות בעברית
מְעַטִּים מְאֹד מַאֲמִינֶיךָ, וְרַבִּים צְמֵאֵי הַקֵּבָה, /אֲשֶׁר לְנַפְשָׁם אִם תִּשְׁאַל, יַעֲנוּךָ: אֵינֶנָּהּ רְעֵבָה.
רק מעטים מאמינים באלוהים, אומר לנו אצ"ג , והרוב נתונים לסיר הבשר הנפשי, בשיר שזכרתי כמה משורותיו ,וחיפשתי שנים עד שמצאתי אותו ב"אנקריאון על קוטב העיצבון"(1928). מתוך כרך א' בכל כתבי אצ"ג בהוצאת מוסד ביאליק.
נא להמתין לטעינת התגובות
