אדום בוער

"אינפראדום" של רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית היא יצירה שמדברת בכוח מעצמה ויש בה את הרצון העז והלוהט להדהים, לסנוור, להכריע ולנצח. ביקורת מחול

ענת זכריה | 11/1/2010 16:51

העבודה החדשה של רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית, "אינפראדום", עוסקת לדבריו "בקיום שלנו כאן ועכשיו באופן אוניברסלי כבני אדם, אבל גם בקונטקסט המקומי שלנו כישראלים". העבודה מביאה אל הבמה צד נוסף באישיותו היצירתית של באר - במרכזה עומד שיר שכתב והלחין.

מדובר בשיר בן חמישה בתים ששר ישראל ברייט: "בגן השחור / חייל אדום - צופה / חייל כחול - מזהיר / חייל צהוב - יורה / (הגב הוא. אל הקיר)". השיר הזה יחזור כמו הד לאורך המופע כולו. "אינפראדום" היא יצירת מחול שיש לה אמירה פוליטית, בהודעה שנמסרה לעיתונות לקראת המופע נכתב כי היא מתארת במרומז את חוויותיו של באר מתקופת שירותו הצבאי כלוחם בסיירת מטכ"ל.

"אינפראדום", היא יצירה ל-15 רקדני להקת המחול הקיבוצית, שמבוצעת לצלילי פסקול מגוון -באך לצד נייץ אינץ' ניילז, סיגור רוס, אנימל קולקטיב, אוטומו יושיהידה ועוד. גם ב"אינפראדום" ממשיך באר את שיתוף הפעולה ההדוק עם מעצב התלבושות מאור צבר ועם מעצב פס הקול אלכס קלוד, המלווים אותו כבר שנים ארוכות, כשאת התאורה למופע עיצב לבדו.

היצירה מציגה גן שחור שנחשף, על הגוונים העזים שמסתתרים בו, באמצעות אותו ספקטרום אור אינפרא אדום. נדמה שהגן השחור הוא מעין מטאפורה לכל מסגרת של חיים - חברה, משפחה, צבא או כל מקום אחר שיש בו אינטראקציה אנושית.

החייל האדום, החייל הכחול והחייל הצהוב הם בעיקר חיילים במסגרת צבאית, אבל גם מטאפורה לבן אנוש, לאדם באשר הוא אדם, והם מזמינים את הצופה לקחת את זה למקומות שלו. והצבעים אכן משחקים תפקיד מרכזי על רקע מטאפורת הגן המרכזית.

אינפראדום צילום יח''צ: גדי דגון

קצב ההשתנות התנועתי והוויזואלי ב"אינפראדום" הוא כמעט קשה להכלה. הבמה משנה את פניה בלי סוף - פעם היא בד שחור סוער גבה גלים, פעם היא פוערת ריבועי צבע עזים - אדום, צהוב, כחול, עד שהיא תשטף באדום דם עז. בין החיילים-רקדנים שגם הם מחליפים צבעים, תעבורנה שתי רקדניות לבושות לבן ,סוגרות פרק ופותחות פרק, תמיד מנוגדות לקבוצה שמאחוריהם.

שלושה פרקים, שלושה חיילים חייל אדום - בוהה, חייל כחול - שוכב, חייל צהוב - הוזה. ואם כל זה לא הספיק, רקדנית שצמה שחורה משתלשלת עד כפות רגליה תחלוף על הבמה באיטיות, מתהלכת על כפות הידיים, מין יצור מיתולוגי

לא מכאן ולא מאף מקום אחר שאנחנו מכירים. והכל מתחיל ונגמר אותו דבר. כמו חלום רע שנקרעים ממנו אפופי קורים.

"אינפראדום" היא יצירה של כוריאוגרף מוכשר בעל יושר אמנותי ורקדנים מצוינים, אבל היא כמו "השורה הראשונה שמכה בראש" של המשורר אמיר גלבוע. היא מדברת בכוח מעצמה. יש בה את הרצון העז, הלוהט, להדהים, לסנוור, להכריע ולנצח.

דווקא במקום כמו שלנו שהמציאות עולה על כל דמיון והאמירות בו הן תמיד גדולות ונצורות, אני מתגעגעת לאותה אמירה קטנה, מכמירת לב, אבל לא מבוטלת כלל. זו שהיא כמו מים הניגרים תדיר, מפה פעור מעט, בשכחת עצמם.

"אינפראדום", רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית.