ראשי » תרבות » קולנוע » האוזן השלישית

אריק רוהמר: הבמאי שהאמין בדיאלוג

בגיל 89 מת אריק רוהמר, אחרי קריירה פורייה במיוחד, שבדרכה השקטה שברה מוסכמות ללא הרף. שישה סיפורי המוסר שלו חושפים את אחד מבמאי הגל החדש הייחודיים והספרותיים שידע הקולנוע. הספד

כשאריק רוהמר עבר מעירו, ננסי, לפריז הגדולה, הוא הפך למורה לספרות, ואפשר לומר, בלי לסטות יותר מדי מן האמת, שרוהמר תמיד היה איש של פרוזה לירית, למרות שהיה קולנוען. הוא נולד בשנת 1920 וזכה לשם ז'אן-מארי מוריס שרר, אבל בבוא היום נתן לעצמו שם עט המורכב משמו הראשון של במאי הקולנוע האילם אריק פון סטרוהיים ושם המשפחה של הסופר זקס רוהמר. הסימבוליות שבבחירה הזן בולטת לעין בהקשר של גוף עבודותיו, מפני שניתן לומר, שיותר מכל דבר אחר, הקולנוע של רוהמר הוא ספרות בצילום.

בניגוד לעמיתיו מהגל החדש הצרפתי, שכבש את אירופה ואת העולם כולו בסיקסטיז, רוהמר היה צנוע יותר בצורך האנרכיסטי שלו לשבור צורות ומוסכמות. אולם בדרכו שלו, הוא שבר מוסכמות באותה מידה, דווקא משום שעשה משהו שהקולנוע הקלאסי הקפיד לא לעשות - הוא נתן זמן לדמויותיו להתפתח במסגרת של התפלפלות אינטלקטואלית-מילולית ארכנית במיוחד.

הדיאלוגים הם הבולטים בסרטיו ובאמצעותם הוא בונה אווירה ורגש, בלי לסטות לכיוונים של מלודרמה סנטימנטלית. יש משהו מאוד נטורליסטי בשיחות שמנהלים גיבוריו המאוהבים, החושקים, הכואבים, המהרהרים. עלילה לא הייתה הצד החזק של רוהמר והוא גם לא שאף לספר סיפורים מורכבים. הקולנוע שלו, מ"מזל אריה" ב-1959, דרך "הלילה שלי אצל מוד" ב-1969, ועד "אגדת חורף" ב-1992, שאף לגעת בעולמם הרגשי של אנשים בלי שזה יקרה במסגרת של התפתחויות דרמטיות כלשהן. אצל רוהמר אנשים נוגעים זה בזה, משוחחים, רומזים, נפרדים. הכל סובלימי, פיוטי משהו, לעתים משעשע, לעתים כבד - או כמו שג'ין הקמן אמר בסרט חקירה באפלה: "פעם ראיתי סרט של רוהמר. זה היה קצת כמו לעקוב אחר צבע שמתייבש על הקיר".

אמש מת רוהמר בגיל 89, אחרי 50 סרטים, שאת האחרון שבהם, "The Romance of Astrea and "Celadon יצר רק לפני שנתיים. הוא ייזכר לא רק כמבקר החריף של מחברות הקולנוע או כיוצר קולנוע ארט-האוס של פסיכולוגיות, אלא כחבר השורה הראשונה של יוצרי הסרטים ששינו את פני המדיום במעבר אל המודרניות (ערן קידר).

לרגל מות הבמאי אנו מפרסמים מאמר שכתבה שירה בן-סימון במגזין האוזן השלישית בשנת 2006. 

בחוד החנית של הדיון הבינלאומי על טיבו של הקולנוע הצרפתי בכלל, וזה של הגל החדש בפרט, ניצב במאי אחד המייצג את הסוגיה במלוא מורכבותה. לא מפני שסרטיו תופסים מקום של כבוד בלתי מעורער בפנתיאון היצירה הצרפתית לדורותיה, אלא מפני שאופיים הייחודי והמאתגר, מאפשר להפריד את המאמינים מהכופרים ולבודד את הגרעין הקשה של חסידיו האמיתיים של הקולנוע הצרפתי הישן והטוב.

אריק רוהמר היה ונותר, גם בראי הזמן, עוף מוזר לחלוטין. בזמן שחבריו למערכת "מחברות הקולנוע", בהם ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול ופרנסואה טריפו, פרצו גבולות של שפה קולנועית, רוהמר העדיף לשמור על פרופיל נמוך. ב-1959 הוא עשה את סרטו הארוך הראשון, "מזל אריה", שנחל כישלון, ובחר להשקיע בעיקר בכתיבה. הוא כתב וכתב, עד שנולדה סדרת סרטים, שנעשו על פני העשור הבא והתגבשו למה שנקרא לבסוף "The Six Moral Tales".

הסרט הראשון בסדרה, "The Girl at the Monceau Bakery" (במקור "La Boulangere de Monceau"), הוא סרט קצר, שצולם בתקציב כמעט אפסי במצלמת 16 מ"מ. למרות האווירה הסטודנטיאלית והאמצעים הדלים, סימני ההיכר של רוהמר, שבהם הוא ידבק בעקביות ובאדיקות כמעט דתית על פני המשך הקריירה הקולנועית שלו, ניכרו היטב. טכניקות הצילום הפשוטות הכמו-דוקומנטריות, המינון הגבוה מאוד של המלל, הדיונים הפילוסופיים, הנבירה העצמית של גיבוריו האגוצנטריים וההתעסקות האינסופית בתנודות הרגשיות העדינות, הנעות בין האשליה הרומנטית לבין רציונליזציה יתרה של המציאות.                                     

הסרט נעשה ב-1962, בכיכובו ובהפקתו של ברבט שרודר, שנרתם לפרויקט השאפתני של רוהמר לאחר שזה נדחה על ידי חברות הפקה אחרות בשל סגנון סרטיו האקסצנטרי (שהוגדר על ידי אותם מפיקים סרבניים כ"תיאטרון מצולם"). שרודר (שמאוחר יותר יפצח בקריירת בימוי בעצמו ויחתום את שמו על סרטים כמו "עכבר הבארים") מגלם את דמותו של סטודנט המתאהב באישה צעירה ואטרקטיבית, אותה הוא רואה מדי יום בדרך לבית ספרו. כשהמפגשים הבלתי מתוכננים פוסקים בפתאומיות, הוא משקיע את כל מרצו בחיפוש עיקש אחר עקבותיה, עד שלבסוף הוא פורק את שעמומו ותסכולו על מוכרת עכברית ופשוטה במאפייה השכונתית. בשלב זה רוהמר עדיין לא השתמש בסאונד ישיר, ואת קולה של הדמות הראשית בסרט מדבב ברטרן טברנייה, לעתיד במאי מן השורה הראשונה ("הכל מתחיל היום", "לולה הקדושה"), בו בחר רוהמר בגלל קולו ה"ספרותי".

על אף הבוסריות של הסרט, ניתן לאתר בו בקלות רבה את התמה של כל ששת הסרטים, את אותו "מוסר" הפכפך. כבר בסרט הראשון, בהקשר של התנהגותו המפוקפקת של אותו סטודנט מדושן, אין ספק שמדובר במוסר עם טוויסט אירוני ומשועשע בעליל. 

הסרט השני, "Suzanne’s Career" (במקור "La Carriere de Suzanne"), גם הוא קצר יחסית ודל תקציב, הוא מעין הרחבה של הסוגיות העולות בסרט הראשון. סיפורם של שני סטודנטים בורגניים, גיום הציני וברטרן חברו הביישן, מול יחסיהם עם סוזן, העומלת בשעות היום על מנת לממן את לימודי הערב שלה. בעוד גיום מנצל ללא בושה את ארנקה וגופה של סוזן הכנועה, ברטרן מביט מהצד בספק חלחלה ספק יראה, עמדה ששותף לה גם הצופה האמביוולנטי.

סוף שנות השישים. רוהמר עוזב את תפקידו כעורך ומבקר ב"מחברות הקולנוע" ומוצא עבודה בטלוויזיה החינוכית בהכנת תוכנית שבועית על אישים מעולמה התרבותי של צרפת. עבור תוכנית שגיבש על היוצר המרתק ז'אן ויגו ("אפס בהתנהגות") רוהמר הזמין את פרנסואה טריפו להתראיין, בידיעה שזה מעריץ מדופלם של עבודותיו של ויגו (זאת למרות מחלוקות שניטשו בין טריפו לרוהמר עוד בימיהם המשותפים כמבקרים צעירים). כשטריפו התעניין במעשיו הנוכחיים של רוהמר, זה גלגל לידיו תסריט בשם "הלילה שלי אצל מוד" ("Ma Nuit Chez Maud"), שתוכנן להיות האפיזודה השלישית בשישיית המוסר, אך נתקע, שוב, נוכח מיאונם של מפיקים לעבוד איתו (סירוב שהחריף לאור התעקשותו של רוהמר לצלם אותו בשחור-לבן).

טריפו קרא את התסריט, התלהב והחליט להשיב את הרוח אל מפרשיו של חברו על ידי גיוס מפיקים לפרויקט. כך השלים רוהמר את סרטו השלישי בסדרה, שבנוסף להיותו הראשון עם סאונד ישיר, גם מוטיב המוסר מקבל בו תפנית מעניינת, שזור בשאלות על דת ואמונה (השראה שאומרים שקיבל מאחד ממושאי הערצתו, הבמאי רובר ברסון, שייצג בסרטיו עולם אפוף קודים קתוליים נוקשים). הסרט מגולל בקאמריות אופיינית את סיפורו של אדם קתולי (ז'אן-לואי טרינטיניאן) המתחבט בשאלות על דת ואלוהות, בעודו קרוע בין אורח חייו החסוד ואשתו המאמינה לבין גרושה יפהפייה ואינטליגנטית שהוא פוגש דרך חבר משותף.

סרטו הבא, "האספנית", צולם אמנם ב-1967, שנתיים לפני "הלילה שלי אצל מוד", אך כרונולוגית הוא נחשב הרביעי בסיפורי המוסר (בתאריך הצילומים המקורי של "הלילה שלי אצל מוד" טרינטיניאן היה עסוק בצילומי סרט אחר ולא יכול היה להתפנות). הסרט, שעסק במין ומיניות באופן בוטה ומחוספס הרבה יותר מקודמיו, מביא את סיפורו של גבר כריזמטי היוצא לנפוש בריביירה. הוא פוגש במקום צעירה חושנית הנוהגת "לאסוף" גברים למיטתה, וזו מכניסה אותו לסחרור של בחינה עצמית וסביבתית.

עבור רוהמר, הסרט היווה אבן דרך ביותר ממובן אחד. הוא היה הראשון שצולם בצבע ובאורך מלא, והוא גם שיתוף הפעולה הראשון מיני רבים בין רוהמר לצלם העל נסטור אלמנדרוס (שעל הרפרטואר העשיר שלו נמנים "ימים ברקיע", "קרמר נגד קרמר", "סיפורה של אדל ה." ועוד). הסרט צולם בתקציב מזערי, שכלל שחקנים לא מקצועיים ומספר מצומצם של סטים (האגדה מספרת שהתקציב של הטבח היה כה צנוע, שהתפריט כלל רק מרק מינסטרונה, שהצוות נאלץ לאכול כל תקופת הצילומים). אך למרות זאת התהודה שיצר הייתה אדירה, ובנוסף לזכייתו בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, הסרט רץ במשך תשעה חודשים תמימים בקולנוע בפריז.   

ההרפתקאות החמישית, "Claire's Knee", והשישית, "אהבה אחרי הצהרים", משיבות למסך את התמה הרוהמרית המוכרת: גבר המייסר עצמו באינטרוספקציה חוצבת להבות בעודו נקרע בין שתי נשים. בראשונה, גבר בורגני מאורס פוגש בעת נופש במכרה ותיקה המתאכסנת בבית חברתה ומנסה לדרדר אותו להתרחשות רומנטית עם הבת הצעירה. רק שזה מוצא עצמו נמשך באופן כמעט כפייתי לברך של הבת השנייה, המושכת אך לא האינטליגנטית מבין השתיים. בשנייה, גבר בורגני נשוי נקלע לחיבוטי נפש כשמכרה מן העבר נכנסת לחייו ומנסה לפתותו.

כך נחתמת הפארסה האפית של הבמאי הספרותי ביותר שהוליד הגל החדש. במאי שקידש עד אין קץ את פרטיותו ואת זכותו לאנונימיות ועד יום מותו התהלך בין הצללים. תיעוד ביוגרפי שלו אין למכביר, ראיונות איתו מעטים ותיעוד צילומי עוד פחות (אפילו את שמו האמיתי, ז'אן-מארי מוריס שרר, מעטים מכירים). אך בצפייה מחודשת של עבודותיו, קשה שלא להעריך את תרומתו להעשרת השפה הקולנועית, בעיקר הודות לקשר האימננטי שלו עם השפה הכתובה. זה לא בהכרח הופך את הצפייה בששת הסרטים לקלה, בייחוד לאור הזמן, שנתן את אותותיו והפך את סגנונו למיושן ואותנו לקצרי רוח. אך מי שמוכן לפצוח במסע אל נבכי הנפש האנושית, מסע בו שתיקה מעיקה היא חלום רחוק, ודבר שלא נאמר הוא דבר שלא שווה להיאמר -  צפוי לגלות שהסבלנות בהחלט משתלמת.

הכותבת הינה עובדת לשעבר של האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

האוזן השלישית

לכל הכתבות של האוזן השלישית