פייפר קאט: מלך הכבוד
בריות כבודות, למה שלא תקראו קצת קלאסיקה עברית ותתבשמו בעברית הנפלאה של חיים הזז? "בצלן של מלכויות", שיצא לאחרונה לאור, הוא הזדמנות טובה לחזור ולעסוק ביצירתו החד פעמית והענפה
עם עיסוק אישי-לאומי אותנטי וחתרני שכזה, לא פלא אפוא שהממסד הציוני, ובראשו ברל כצנלסון, מיהר לאמץ את הזז כסופר. וכשקמה "הספרייה לעם" של "עם עובד" הנודעת בראשותו, מיהר להוציא בסדרה את הרומן "היושבת בגנים" להזז, הנוגע בחיי התימנים בארץ, עדה שהסופר העריץ והנציח בכתביו.
הזז הפך להיות בעצם סופר הבית של הוצאת "עם עובד" החדשה דאז, ולבסוף הופיעו כל כתביו בשנים עשר כרכים שם. לשנים אחדות, רק לשנים אחדות, הוא היווה מתחרה למעמד הקאנוני המובחן כצוק, סלע איתן ומורם, שהיה לש"י עגנון.
הספר הנוכחי "בצלן של מלכויות" אינו בהכרח העידית של יצירת הזז, אך הוא אמתלה מספיק טובה לחזור ולעסוק ביצירתו החד-פעמית והענפה. על כריכת הספר היפה ציור של שאגאל, "קדימה", שבו נראה אדם המגמא ארץ בצעד ענק, מעין נוסע, יהודי נודד נצחי. אבל אין אלה סיפורים כי אם פרגמנטים, מעין נובלות לא גמורות שאביבה הזז, אשתו, הצעירה ממנו בשנים רבות, הוציאה עתה בליווי אחרית דבר יפה מאוד על כלל יצירתו וגם על שלושת הפרגמנטים הללו.
שניים מהם - "בצלן של מלכויות" ו"בחבלי פריס" (אגב, רק לראשון נתן הזז עצמו את השם, לשני העניקה אביבה שם, המזכיר יצירות של אז'ן סו "מסתרי פריז", או ויקטור הוגו "המכשפה מפריס") - מתרחשות בצרפת ומתמקדות בהוויית היהודים שמה, אשר חלקם ברחו אליה בעקבות המהפכה הבולשביקית ברוסיה. בעוד שהראשונה עוסקת יותר במעמד הפרולטרי ובסוחרים הקטנים, עוסקת האחרת ביהודים מיוחסים יותר בעלי גינונים צרפתיים מובהקים שנתאזרחו בתרבות החדשה.
אבל אצל הזז כמו אצל הזז, עולה שאלת משבר האמונה ומועד הגאולה של הפרט והעם מייד על הפרק: בנובלה הראשונה מדובר בתקופת הספר הלבן טרום מלחמת העולם השנייה והיהודים מאוכזבים מעמי אירופה
בנובלה השנייה "בחבלי פריס" עולה שאלת האהבה והאכזבה מן האמונה באלוהים, ואילו השלישית "מראות ירושלים" מתרחשת בארץ וגיבורה הוא מוֹרוֹשְׁקָה, משוטט ירושלמי המהרהר במראות תוך הפנמת הנוף כמהגר ההופך בהדרגה לחלק אותנטי מן המקום, אבן מאבני ירושלים, מה שקרה ללא מעט יהודים שעלו אליה. אני מניח שוולטר בנימין, עוד יהודי נודד, שכתב את המסה "שובו של המשוטט" היה עושה מטעמים מהנובלה הבלתי גמורה הזו של הזז שהיא הארוכה שבקובץ. מעניין היה להשוות בינה לבין רומן קצר בן תקופתנו, "המצב השלישי" לעמוס עוז, מן הרומנים החזקים של עוז, שבו משוטט ירושלמי בשם פימה, עושה לעיר משהו דומה למדי לזה שעושה בה מורושקה של הזז, הופך אותה לסיפור מלא אנקדוטות נכתבות.
הסופר ס. יזהר המנוח, האוהב כל כך את הדימויים המקוריים מן החי ומן הצומח, השווה את כתיבתו של הזז ואת דמויותיו לצפלופודים (תמנונים, דיונונים), יצורים שהם רק ראש ורגל, או זנב, דהיינו: רק אידיאה המגולמת בלשון, בלי מתווכים. מדויק מאוד! כאלה הן הדמויות בשלושת הפרגמנטים של הנובלות הללו ובפרט בראשונה שהיא, לדידי, החזקה מכולן.
לשונו של הזז מזכירה פעמים רבות את זו של עגנון, אך בעוד זה הוא גאליציאנער מפוכח מאוד וציני, הרי הזז הוא הומניסט עם חמלה מתבוננת כלפי דמויותיו וכלפי העולם אותו הוא מתאר. הדבר בא לידי ביטוי, כמאמר יזהר, בשברי המשפטים בדיאלוגים, בהיסוס, בחוסר השלמות. אם עגנון הוא סופר ה"סוֹד" המודרניסטי שכולם אוהבים, החורג מן הריאליסטי אל המֵעֵבֶר, הרי שהזז הוא סופר ה"הדְּרָשׁ והדְּרוּשׁ" המתבונן בחברה דרך הטקסטים היהודיים המסורתיים ההיסטוריים ובראשם הגמרא והמדרשים.
ואולי בכל זאת הזז מחלחל ומשפיע גם על הדור הצעיר, כי יחזקאל רחמים, מספר ישראלי צעיר שהוציא לאחרונה קובץ בשם "פיגומים" (הקיבוץ המאוחד) חוזר ואומר בראיונות עמו, כי את הרעיון לתת בסיפור הסתכלות חדשה, באור אחר, על ההיסטוריה היהודית-ציונית, שאב מסיפורים כמו "הדרשה" ו"רחמים" להזז.
לוּ אני אביבה הזז, אשתו של הסופר, אשר הוציאה מעיזבונו עד כה מפעל מפואר של חמישה ספרים בתחום הסיפורת והמסה, הייתי יוצר קשר עם אסף ברטוב מפרויקט בן-יהודה. ולמרות שעל הזז יש עוד זכויות יוצרים כי טרם מלאו שבעים שנה למותו, הייתי מפרסם באינטרנט את כל סיפוריו המפורסמים ואף את "היושבת בגנים" ופרקי "יעיש" החזקים בחלומות הגיבור, אשר יצאו בשעתו בכמה כרכים ב"עם עובד". כך יהפוך הזז נגיש לכל אדם ובשפה שלו: לְכָל מָאן דְּבָעֵי. בריות כְּבוּדוֹת, למה שלא תקראו קצת קלאסיקה עברית מרובדת מבחינה לשונית ותתבשמו בעברית הנפלאה שלו.
הברקה או החמצה: הברקה
חיים הזז, בצלן של מלכויות, סיפורים. מוסד ביאליק, 308 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם