קו המשווה: עוד מאותו דבר
מי שקורא פרק קצרצר אחד מסיפוריו של יואל הופמן, כאילו קרא את הופמן כולו. הגיע הזמן שיברא בעצמו עולם חדש. וגם: הערה בשולי "איליאדה"
- השבוע בביג בן: גואל, עדנה וספר התנ"ך
לכן, כשאומר לנו הופמן בפתיחת הספר הזה, כי "פתיחה היא הכל. צריך להיות בה, כמו בזרע עץ, כל הספר כולו", הוא מתכוון בעצם לומר: כל פיסקה בספר, ולא רק הפתיחה, צריכה להכיל הכל. וזה נכון מבחינת הופמן גם לגבי העולם, שכל חלק בו מכיל באיזשהו אופן את כולו: הופמן רוצה כל הזמן לגעת בפילאיותו של העולם, במוזרותו, בחוסר הפשר שלו, בטראגי-קומיות שלו. הוא יכול לספר לנו ,למשל,על ביקור במרתף כנסיה בדבלין שבו השתמרו גופותיהם של כל מיני מתים, כגון "גנב שקצצו את ידיו מכיוון שגנב ואת רגליו מכיוון שניסה לברוח". נורא מצחיק, ומצחיק נורא.
מייד אחר כך יספר לנו הופמן ש"העולם מלא ניסים. איך הציפורניים צומחות והשיער מאריך ואנחנו קוצצים אותן וגוזרים אותו. איך דלתות נטרקות". שימו לב למשפט האחרון: לכאורה ברור מדוע אפשר להגדיר כפלא את צמיחת הציפורניים או צמיחת השיער, שהן חלק מהמנגנון האלוהי של הגוף, אבל מה פילאי ב"דלתות נטרקות"? והתשובה היא שהתפעלות הילד של הופמן וחוכמת הזן הפילוסופית שלו הופכות את כל העולם על כל פרטיו לחידה אינסופית, כשהכל קשור להכל, והכל מייצג את הכל : "שאלה גדולה היא אם עשבים ועצים מתגעגעים. פעם ראינו סוכן ביטוח שבכה". מה הקשר? הקשר ההומוריסטי הוא כמות הרגשות שיכולה להיות לאובייקטים חסרי רגשות לכאורה כמו עצים וסוכני ביטוח. הקשר הוא העולם.
בדרך כלל, משעשע ואוורירי לקרוא את הופמן, אבל לפעמים הוא מקלקל במחשבות באנאליות מדי, כגון ייחוס בדידות לאלוהים, לפני סיפור הבריאה (קודם מצטט הופמן את סיפור בראשית ומגדיר אותו כ"אגדה יפה". רגע, אז הופמן לא מאמין בתנ"ך?):"ציירו בנפשכם את הבדידות של אינספור שנים. כמו אוטיסט ענק הוא הביט אל תוכו בלבד". נדמה שאלוהים מצטייר כאן להופמן בקלות וולגארית מדי. אוטיסט? קצת פשטני מדי. ואגב, לא בטוח שאלוהים היה בודד, עם כל המלאכים מסביב.
מעבר לכל זה, נדמה שהגיע הזמן שהופמן יברא בעצמו עולם חדש. כי גם הוא איכשהו, כמו הדימוי המפוקפק שהוא מייחס לאלוהים, לא יוצא מסוג מסויים של אוטיזם סגנוני, שבו הוא מביט "אל תוכו בלבד", ולא רואה את הקוראים שהפסיקו לצפות ממנו למשהו חדש.
עוד אחזור לתרגום החדש ל"איליאדה" של הומרוס שמציע לנו אריה סתיו (הוצאת כרמל). בינתיים הצצתי באחד מפרקי המבוא העוסק ברוח ימינו בהנחה המשונה שהיחסים בין אכילס לבין פטרוקולוס, משרתו האישי, היו "הומוארוטיים". אמנם סתיו עצמו מאשר כי
הַשָׁמַיִם הַסְּגֻלִּים כֹּה נְמוּכִים - / יֶלֶד, הָעוֹלֶה עַל עֲנַף עֵץ, יָכוֹל לִדְקֹר/ בְּאוֹלָר אֶת אֱלֹהִים.
ייקח עוד זמן לעכל את מאות השירים החדשים – חלקם, מהצצה ראשונה, יפים מאוד - הכלולים בספר שיריו החדש של שלמה זמיר ("כנפי השחר", הוצאת כרמל) , הכולל למעשה את כל שיריו, מאז זכה
ב-1960 בפרס שלונסקי עבור ספר שיריו הראשון "הקול מבעד לענף", מתוכו מובאות השורות האלה על השמים הסגולים, הממחישים את קירבת גן העדן הטבעית בין ילדים לאלוהים.
זמיר, יליד עיראק, היה למעשה המשורר המזרחי הראשון בשירה הישראלית, שזכה להכרה ולאהבה מצד בכירי המשוררים, בין השאר נתן זך, ואריה סיוון שכתב עליו את אחד משיריו היפים ביותר:"דע לך, שלמה זמיר, אחת ולתמיד:/ יהלומיך הקטנים הפכו פנינים/ בתוככי צידפות-דפים/ ויהיה מי שיצלול, כמו הילדים/ לחוף הים הערבי, בכווייית-של-טרם-נפט/ שהיו יורדים אל לב העומק הסגול". זה אותו סגול מהשמים הסגולים, כמדומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם