זה כבש את עולם הקולנוע
עוד לפני טקס האוסקר הרשמי, קיבלו כמה מזקני הקולנוע פרס מפעל חיים מיוחד. אחד מהם הוא רוג'ר קורמן, מלך סרטי ה-B, המוח שמאחורי "אוכלי המוחות" והאיש שמאחורי "נשות הביצה". סיפור הוליוודי מופלא על יוצר שעשה הכל בדרכו שלו, ולמרות שנשאר בשוליים, השפיע על עולם הקולנוע כפי שאתם מכירים אותו
הרבה שיערות אפורות מעטרות את רשימת חתני הפרס, והרבה כבוד לאנשים שנדחקו מחוץ לתודעה. נדחקו, אך מסתבר שלא נשכחו. והזוכים הם: ג'ון קאלי - מפיק על, לורן באקול - שחקנית אגדית, גורדון וויליס - סינמטוגרף מחונן ואחד נוסף, אחד שבמו כיסו המציא את המושג קולנוע עצמאי, אחד שאף פעם לא נפל קורבן לבוכנות של המכונה ההוליוודית המשומנת ואחד שבעיני חובבי קולנוע רבים מגלם בארבעת ההברות של שמו את הגרעין הקשה של סינפיליה. השם הוא רוג'ר קורמן ואת התרומה שלו לקולנוע האמריקאי קשה לסכם. קשה, בעיקר בגלל שהסרטים שהוא עצמו חתום עליהם בין אם כמפיק או כבמאי הם, אם להתנסח בזהירות, לא הסרטים הכי טובים בעולם.
היסטוריה מפוארת יש לישיש הזה, חמישה עשורים של עשייה קולנועית, יותר מ-550 סרטים שהפיק ו/או ביים. עם שמות כמו "זה כבש את העולם", "מתקפת העלוקות הענקיות" ו"אוכלי המוחות", לא קשה להבין איזה קולנוע קורמן אוהב לעשות. וזאת גם התמצית של הקסם הקורמני, ממש כמו ילד קטן שמצלם סרטי אימה בשני דולר עם המצלמה שקיבל מאביו ליום ההולדת, אבל לא אכפת לו אם הסרט עשוי נכון או לפי החוקים כי הוא פשוט נהנה לעשות אותו.
היצירה של קורמן רוויה בכל כך הרבה תשוקה ואהבה, שאלה מפצות על תפאורות הקרטון והמשחק המוגזם. תוסיפו לזה את העובדה שקורמן צחק לשיטה ההוליוודית בפנים ועשה את הכל בדרך שלו - בלי פשרות, בלי קונפורמיזם ועם יכולת שאין שני לה בניצול מקסימלי של דולר אחד - קיבלתם ילד שאי אפשר שלא לאהוב אותו.
ההתחלה שלו דווקא היתה די קונפורמיסטית. בן לאב מהנדס, קורמן הצעיר הלך בעקבות אביו ולמד הנדסאות. אבל בתחילת שנות החמישים, קצת אחרי שסיים את לימודיו, משהו גרם לו לשנות כיוון ולהנדס סרטים במקום. הוא הצליח להיכנס לתעשייה בדלת האחורית של אולפני פוקס ולביים את הסרט הראשון שלו בגיל 29. לסרט קראו "נשות הביצה", סרט אימה/מתח/הרפתקאות רומנטי והוא סימן את תחילתה של ידידות ארוכה ופורה של הבמאי הצעיר עם גופי מים מזוהמים, נשים עם אקדחים והרבה דם וצרחות. ובעיקר עם תת-הסוגה הקולנועית שמכילה בתוכה את כל זה והרבה יותר - סרטי B.
מאז הפך קורמן לאבי סרטי ה-B, אותם סרטים שהוקרנו באולמות הקולנוע מיד לאחד סרטי האולפנים הגדולים (סרטי A כמובן) ונתנו במה לסיפורים עם הרבה פחות תקציב ופנים מוכרות אבל גם עם יותר חופש להתנסות ולגעת בנושאים מודחקים ופחות אטרקטיביים לקהל האמריקאי הממוצע כמו המלחמה הקרה, מדענים מטורפים או סתם מוטציות גרעיניות.
קורמן עשה את זה הכי טוב מכולם. או ליתר דיוק, הוא
הוא ידע איך לעשות את זה אחרת, בלי תקציבי ענק ועשרות מנהלים. אמרו עליו שהוא מסוגל לסגור חוזה לסרט בטלפון ציבורי, לצלם את הסרט בתא הטלפון ולממן אותו עם העודף מהשיחה. אמרו עליו שצילם את "חנות קטנה ומטריפה" ביומיים אחרי התערבות שלא יוכל לצלם סרט ביומיים. הוא הפיק בממוצע כעשרה סרטים בשנה, חלקם במקביל. הוא מחזר תפאורות, שחקנים ואנשי צוות. המכונה שלו אמנם הייתה קטנה ומקרטעת לעומת זאת ההוליוודית אבל זה לא הפריע לה לירוק סרטים בקצב מסחרר ואפילו להרוויח מספיק כסף בשביל להבטיח המשך יצירה.
עד תחילת שנות השישים מצבו של קורמן היה מספיק יציב כדי לאפשר לו לחלוק כבוד לאחת ההשראות הגדולות ביותר שלו - אדגר אלן פו. בשנים הראשונות של שנות השישים קורמן הפיק וביים שישה סרטים שמבוססים בצורה כזאת או אחרת על כתביו של אמן האימה מבולטימור, כולם פסיכדלים ומופרעים כמו שרק תינוק של קורמן ופו יכול להיות, וכמעט כולם בכיכובו של וינסנט פרייס, השחקן האהוב על קורמן ומי שהפך, כנראה לנצח, למודל האולטימטיבי של פסיכופטים בלתי מאוזנים.
אבל עם זאת, התרומה הגדולה ביותר של קורמן לעולם הקולנוע הייתה מורשתו. סביר לדמיין שהקולנוע העצמאי כמו שאנחנו מכירים אותו היום היה נראה שונה לגמרי בלעדיו (אם רוצים להיות הגונים, צריך להוסיף לכאן גם את ג'ון קסבטס וסטנלי קריימר, אבל זה חומר לכתבה אחרת). האיש שעמד 50 שנה בגבורה נאיבית מול טחנות הרוח של תעשיית הסרטים הגדולה ביותר בעולם, והראה לדורות על גבי דורות של קולנוענים, בין אם ישירות או בעקיפין, שאפשר לעשות את זה אחרת.
"14 בנובמבר 2009, רוג'ר קורמן מקבל אוסקר. אנשים, למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?!". אלה מילותיו של הבמאי ג'ונתן דמי (שתיקת הכבשים) הנרגש, לפני שהעניק את הפסלון הקירח למנטור שלו. מנטור, כי דמי הוא רק אחד מתוך רשימה מאוד מכובדת של בוגרי "האקדמיה לקולנוע על שם רוג'ר קורמן".
"האקדמיה" היא לא מוסד מוכר על ידי משרד החינוך האמריקאי, היא יותר הגדרה לא רשמית של תרומתו של קורמן לקולנוע האמריקאי בצורת קולנוענים שעבדו בשבילו והתחנכו תחת שרביטו. בין השמות הבולטים בבוגרים: פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה, ג'ק ניקולסון, פיטר בוגדנוביץ' וג'יימס קמרון, תוסיפו לזה את כל הבמאים עליהם קורמן השפיע רק באמצעות מכלול העבודה שלו (למשל: קוונטין טרנטינו, אולי התפוח שנפל הכי קרוב לעץ) וקיבלתם את הצד הכי מיוחד, מאתגר ואמיתי של הקולנוע האמריקאי המודרני, קולנוע שובר מוסכמות, שואל שאלות ובעיקר נאמן לעצמו ולדרך התבוננות הייחודית שלו בעולם.
בסופו של דבר אפשר להגיד שקורמן הוא תזכורת. תזכורת שקולנוע, למרות הצד המסחרי שלא נפרד ממנו ועשרות עד מאות האנשים שעובדים עליו הוא עדיין אמנות, ואמנות שווה הכי הרבה כשהיא נשארת נאמנה לילד הקטן שעושה אותה עם תשוקה ואהבה ולא מתוך כיוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. או כמו שקורמן עצמו אמר לאחר שקיבל פרס אוסקר של כבוד, לא על סרט בודד אלא על חיים שלמים של קולנוע, ושנייה לפני שירד מהבמה הקטנה בחזרה לתוך תהום הנשייה ההוליוודית: "תמשיכו להמר, תמשיכו לקחת סיכונים".
הכותב הינו עובד האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם