נער שוליים: הקרקס של דולי
ללהקת הרוק הקרקס של דולי יש פוטנציאל גדול, אבל עם ליין שירים שייתן לקהל לנשום פה ושם ועם באלנס טוב יותר, היא יכולה להפוך למשהו אחר לגמרי
לקרקס של דולי יש נקודת פתיחה לא רעה בכלל. הסולנית לירון רפאלי היא חיית במה עם קול נהדר ועיניים מדהימות (בדיון האם מדובר בעדשות לא הושגה הכרעה), שיודעת איך להזיז את הגוף ואיך לתקשר עם הקהל. גם שאר חברי הלהקה (דורון רוזנבאום - גיטרות; אסף לסרי - בס; דרור גולן - תופים) הם מקצוענים שיודעים היטב את המלאכה.
אלא שקצת יותר משעה אחר כך, עם ירידת הקרקס מהבמה, פנה אליי ח', חבר שהגיע איתי להופעה, ומבט מודאג בעיניו. "אתה חושב שהם עוד יעלו להדרן?", שאל בחשש. האמת - הבנתי אותו. לא שסבלתי, למעשה בחלקים גדולים של ההופעה אפילו נהניתי, אבל גם אני מצאתי את עצמי שואב הנאה עצומה מהשקט שהשתרר פתאום.

אולי זה בגלל שמתחילת ההופעה, הלהקה הצמידה את דוושת הגז לרצפה ולא הרפתה. אולי אלו סימנים ראשונים של הזדקנות, ואולי סתם יצר הישרדות בסיסי של יצור המעוניין לשמור על חוש השמיעה, אבל חברי הקרקס לא נתנו יותר מדי הזדמנויות להורדת הילוך, ונשארו כאמור בטמפו גבוה לכל אורך הדרך.
ואולי זה בגלל שהבאלנס אתמול לא ממש נתן לקול היפה של רפאלי סיכוי, ובחלקים גדולים מדי מההופעה הוא פשוט הלך לאיבוד בתוך הגיטרה-בס-תופים העוצמתיים. גם השירים המלודיים יותר סבלו מליווי אגרסיבי שפשוט לא ישב עליהם מספיק טוב. דוגמא לכך סיפק הביצוע ל"מי אתה שתהיה מאושר", אחד הטובים יותר באלבום החדש. מהעבר השני,
הפוטנציאל הגדול לצד התוצר הסופי, יוצרים את הרושם שעם עוד קצת כיוון של הביצועים, עם ליין שירים שייתן לקהל לנשום פה ושם, ועם באלנס טוב יותר, יכולה הקרקס של דולי להישמע אחרת לגמרי, ולפנות למי שאוהבים את הרוק שלהם מחוספס אבל עדיין מלודי.
לא בטוח שהם רוצים לעשות את זה. למעשה - אני די בטוח שמעריצי הקרקס אוהבים את הלהקה שלהם בדיוק ככה: נותנת בראש בפול ספיד מההתחלה עד הסוף. זה לגמרי בסדר. אבל כל עוד זה המצב, תישאר הלהקה לא מאוד ידידותית למשתמש שלא נמנה על מעריציו השרופים של הז'אנר.