הדברים אינם כפי שהם נראים: על "ייאוש" מאת ולדימיר נבוקוב
המהדורה המחודשת של "ייאוש" מאת ולדימיר נבוקוב מכניסה את הקוראים לתוך נפש מעורערת ומסוכסכת. בואו לפגוש את הרשע שבגיבוריו של נבוקוב
תמיד שאני נדרש לדון בנַבּוֹקוֹב, העוסק רבות בפרוורטיות ובמחשכים שבנפש האדם, אני נזכר בידיד שאמר לי פעם שכדי להיות סופר טוב צריך להיות קצת אדם רע. אחרת זה לא הולך. אפשר להתווכח על זה.
את "ייאוש" כתב נבוקוב ברוסית ב-1932 וכעבור שלושים שנה הוא עצמו תרגמו לאנגלית. לעברית הוא תורגם על ידי המתרגמת המצוינת אילנה דן וראה אור ב-1987, גם כן ב"כתר", ואזל. המהדורה המחודשת שיצאה זה עתה לאור כוללת אחרית דבר "לא בתוך העולם - כי אם בתוך הספרות" מאת מתן חרמוני, המוסיפה פירוש נקודתי פרטני לטקסט הסבוך הזה, שמנסה לעקוב אחר נפש מעורערת ומסוכסכת.
ועם כל הביקורת שלי על הספר כדאי מאוד לקרוא אותו כאבן דרך בבניית הגיבור המודרני-העילי הקלאסי, המנוול האולטימטיבי, המטורף שהולך עם הפנטזיה שלו עד הסוף, עד אשר הוא מבלבל אפילו אותנו הקוראים.
גיבורו של נבוקוב ב"ייאוש" אף הוא מתיימר להיות סופר, אבל לא בדם לבו אלא בדמו של מישהו אחר הדומה לו. במילים אחרות, הוא הולך עם הצו של אותו ידיד עד הסוף. הוא בן-עוולה גמור ואפל. אפילו נבוקוב כתב עליו שהוא הרשע שבגיבוריו: "הדמיון בין הרמן (גיבור 'ייאוש') להומברט (גיבור 'לוליטה') אינו אלא הדמיון שבין שתי מפלצות פרי מכחולו של אותו צייר בתקופות שונות בחייו.
שניהם מנוולים נירוטיים, אך עם זאת, אחת לשנה, בשעת הדמדומים, רשאי הומברט לשוח באחד ממשעוליו הירוקים של גן עדן. את הרמן לא יחון הגיהינום לעולם".
למרות ששבענו גיבורים סוציופטים ופסיכופטים בספרות ובקולנוע, הרי צריך לזכור שנבוקוב היה חלוץ כשעשה זאת, כלומר לו זכות ראשונים.
הרבה לפני התאומים והכפילים של דיוויד קרוננברג בקולנוע והדמויות הדופליקטיביות של סטיבן קינג בספרות הפופולרית, לימד אותנו נבוקוב בהשפעת הזר-המוכר
זהו אותו כוח של ההכפלה בטבע, שִׁכפול של דומה, המוביל לאימה הכרוכה בתגלית הזהה. זה כמו שאנחנו נבהלים לעתים, כשאנו נכנסים למעלית ומבחינים בבבואתנו במראה. רגע אחד, מי זה?
הרמן קרלוביץ, גיבור "ייאוש", הוא יצרן שוקולד החי חיים בורגניים עם אשתו היפה וקלת הדעת. כשהוא פוגש במקרה בנסיעה לרגל עסקיו בפראג, בחיק הטבע, נווד פשוט בשם פליקס, הוא מבחין בדמיון המופלא של ההומלס אליו ומבין שפגש את כפילו. הוא מחליט לרצוח אותו באופן מתוכנן ומתוחכם ובעצם בזה לרצוח את עצמו ולחמוק מחייו המשממים ומהבעיות הכספיות שלו.
אלא כפי שאמר החכם: הדברים אף פעם אינם בדיוק כפי שהם נראים. לנגד הקוראים נחשף בהדרגה עולם של מראות מתעתעות עד שנופל לנו האסימון ואנו מבינים כי יש לנו עסק עם מטורף שמתעתע בנו ובעצם מי שהוא חושב ככפילו, אותו פלקיס, בעצם אינו בדיוק דומה לו, אלא לכל היותר מזכיר אותו. יש עוד פרט קטן ברצח הפסבדו-המושלם הזה שאותו אני לא יכול להסגיר כי אז באמת תוכלו לכנות אותי ספוילר.
אבל העניין הוא שהספר הזה, מותח ככל שיהיה, הוא אינו על פרשיית רצח. הוא על טירוף נפשו של האדם ועל הרצון ליצור יצירה מונצחת בדם. הרמן רוצה להיות סופר, הוא בעצם כותב עבורו ועבורנו את הדרמה הגדולה של חייו. הוא חוטא בכתיבה, אך בעל עכבות רבות בשל היותו אסתטיקון חמור סבר. רק הרצח המושלם שלו עצמו יביאו לכתוב את יצירת המופת של חייו, כמובן מבלי שייתפס.
עניין המשחקיות הכפילית של סופר, מספר, גיבור-מספר, גם הוא מוצה בספרות ונזנח לעייפה לאחר שנמצץ על ידי המודרניזם העילי והפוסט מודרניזם. הצרה עם נבוקוב, והדבר צריך להיאמר, שהוא יותר מדי ספרותי. פעמים רבות, כמובן גם בספר הזה, צץ מתוכו במשב רוח קודר ומלומד המרצה לספרות המעולה שהיה, ואז מוצפת לה היצירה במודעות יתר לתורת הספרות והביקורת.
כשזה קורה, נופל נבוקוב בפיתול אחד יותר מדי להתחכמות די מעצבנת בנושא העלילה או איך לכתוב סיפור. ככלל, אפשר לנסח כלל כזה: כשנבוקוב קרוב יותר אל סיפור המעשה הוא כותב מבריק כי הוא באמת יודע לענג את הקורא בתיאורים מקוריים של הסתכלות על ההוויה. אבל כשהוא מתעקש לחזור להיות המרצה לספרות השנון והציני שכולם אוהבים, גם אם זה מתקשר באופן אנלוגי לעולם המראות והכפיל שהוא רוצה ליצור כדי לתעתע בקורא ולהוליכו שולל, הופך הדבר לשיעור של מורה מעולה בסדנה לכתיבת פרוזה, ולא לשם כך התכנסנו.
ברומן, החיים חשובים מן הספרות. לא אצל נבוקוב. זאת בשונה מג'ויס הנערץ עליו או מדוסטויבסקי שנוא-נפשו, אותו כינה לא אחת "דוסטי, מחבר המותחנים הרוסיים". קצת חצוף הנבוקוב הזה. כי יש לזכור שגם את מוטיב הכפיל לקח ישירות מדוסטויבסקי עצמו.
אלא מאי, שדוסטויבסקי, שהוא אולי גדול הסופרים הרוסיים בעיניי ומענקי הספרות בכל הזמנים, מותיר לרסקולניקוב הרוצח פתח לגאולה בזכות סוניה הזונה. עד למדרגה הקיומנית הגואלת הזאת של הצליינות החילונית, אפילו סופר גדול כמו נבוקוב לא הגיע. אולי זה מה שמונע מנבוקוב להעפיל ולהיות גדול הסופרים במאה העשרים כמו תומאס מאן. אין אצל נבוקוב אפשרות לגאולת האדם.
אחת הסופרות שהושפעו מנבוקוב ישירות כאן בארץ היא דורית אַבּוּשׁ שנקראה בעבר א. דורית. הנובלה המקסימה שלה – "הפיתום" (המוציא קולות מן הבטן כאילו באו מן הבובה שהוא אוחז בידו) היא ממש דיגום על עלילות נבוקוב ותפיסותיו הספרותיות, שהעולם הוא בעצם סוג של מראות עקומות מעיני המתבונן. אבוש לוקחת את הכפילויות הללו אל תחום המגדר: קול נשי וקול גברי באחד.
השפעתו המוחצת של נבוקוב על סופרים בפרט ועל אמנים בכלל הביאה את ריינר ורנר פסבינדר לעבד את "ייאוש" לסרט פרוורטי מצמרר, שנה לאחר מותו של נבוקוב ב-1978.
סוטים יקרים – אם להשתמש בצירוף הדקדנטי של המשורר חזי לסקלי המתאים כאן מאוד – קִראו את הספר הזה ולִמדו ממנו איך לצאת אל מלחמת היֵצֶר.
הברקה או החמצה? הברקה
"ייאוש", ולדימיר נַבּוֹקוֹב, מאנגלית: אילנה דן, כתר, 216 עמ', 89 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם