ראשי » רייטינג » ספרות » פייפר קאט

שר המשפטים: על "משפט חוזר" של ליעד שהם

מאז אורי אדלמן המנוח, לא נראה סופר קולח כמו ליעד שהם. למעשה, ברגעים הטובים שלו ב"משפט חוזר" הוא אפילו מזכיר את מלך ז'אנר ספרי המתח - ג'ון גרישם. פייפר קאט

רן יגיל | 17/3/2010 15:45

ליעד שהם צילום: אורן דאי

הרבה זמן לא נראה כותב קולח שכזה בקריית הספר שלנו. בעצם מאז הופעתו של אורי אדלמן המנוח על במת הספרות הפופולרית. עדיין לא הצלחתי עם כל קילמוטראז' הקריאה שיש לי - ויש לי בלי עין הרע - לעמוד על סוד קסמו של סופר קריא זה.

האם זהו התחביר וקצב הכתיבה? או אולי החלוקה המדויקת לפרטים? וייתכן שיש כאן מישהו שמכיר את השטח - הכותב הוא עורך דין במקצועו - אבל גם עשה תחקיר עומק המשרת את פרטי העלילה ומשוקע בה היטב בלא שום בליטת זיזים. יש לי הרגשה כי בשֹהם חברו כל האלמנטים יחדיו לכלל סופר בשל כבר בספר המתח הראשון שלו "שבוע באמצע החיים".

ובכן, זה ספר המתח הרביעי שלו. על מה הסיפור הזה? הגיבור הוא רובי ברגר, עורך דין שחוק עם פז"ם של 25 שנה במקצוע. כשבאה אליו דנה לביא, משפטנית צעירה וירוקה, בתו של יגאל, שהואשם ברצח אישה בשם גליה אלון בחוף הים לפני כשש עשרה שנה, נשפט והורשע ויושב בכלא - הוא יודע שאין כמעט סיכוי שייקח את התיק האבוד הזה כי הפרקליטות ומשטרת ישראל נוקשות המה ואינן אוהבות משפטים חוזרים. ככה זה, אנחנו הישראלים. לא אוהבים להודות בטעויות. זאת בהנחה שאכן הייתה כאן טעות פטאלית.

לכן לא ברור לקורא תחילה מהו המניע העיקרי של עו"ד מנוסה זה לקחת את התיק האבוד הנ"ל. מה מריץ אותו להילחם במערכת החזקה הזאת הכוללת את הפרקליטות, המשטרה ושופטי ישראל, משל היה דון קישוט ישראלי. מכל עבר, כמו בקונבנציה טובה של הז'אנר, צצים כמובן מעקשים וסיכולים הרוצים לפגוע ולטמון את השקרים מהעבר עמוק בצוק החולות למול הים. ויש לברגר אהובה, עניין שרק מסבך את הפרשה.

אלגנטי ובעל חוש הומור

לשֹהם יש הומור בריא. להבדיל מהרלן קובן המוכר לנו לעייפה, הוא אינו לוחץ כל הזמן על דוושת הדאחקות הלא מצחיקות ולא קורץ כל הזמן לקורא מאחורי הגב של הדמויות. הרי זה בלתי נסבל בעיניי. הוא יותר אלגנס, וברגעים הטובים שלו הוא אפילו מזכיר את מלך הז'אנר הבלתי מעורער גם היום - ג'ון גרישם.

משפט חוזר, ליעד שהם עטיפת הספר באדיבות כנרת-זמורה ביתן

למשל, מערכת היחסים של רובי ברגר עם אמו המשמשת גם כמזכירתו וכמנהלת החשבונות שלו, כתובה בהומור אלגנטי לא לוחץ, המזכיר קצת את המחזה "אימא יהודיה בעשרה שיעורים". אתה כבר ודאי מבינים - א יידישע מאמע.

יש כאן תפניות עלילה מעניינות, אבל עיקר הסוד טמון באיזה טריק שקשור לדנ"א של הרוצח שאותו חברים אני לא מגלה, כי כמה שתבקשו לכנות אותי מבקר מרושע בטוקבקים הסימפתיים שאני מקבל לאחרונה, ספולייר אני לא.

סופרי מתח נוטים להתעקש משום-מה על כך שהם אינם רק סופרי מתח, שהֵם בעצם כותבי בלטריסטיקה מורכבת ומעולה למיטיבי קרוא - "תסביך ג'ויס" אני קורא לזה, על שם מחברו הנודע של "יוליסס". אני מאוד מקווה ששֹהם אינו כזה. כולי תקווה שהכותב המהוקצע הזה הוא איש רֵעים להתרועע שאינו דורש מיצירתו

מה שאין בה. שהוא בעצם איש של פאן כמו שהספר שלו כולו פאן.

שֹהם הוא יקיר לבב של אמנון ז'קונט, סופר המתח הוותיק, עורך ספרי המתח ב"כתר" וכמובן המנטור הבלעדי של ז'אנר זה בארצנו הקטנטונת. הוא זה שגילה בשעתו את אורי אדלמן, ואם הוא מצביע ואומר, חביבי, זה מוכשר למען הקורא ירוץ בו, הרי שצריך להסכית ולהפנים.

ב"כנרת" כבר הבינו ששֹהם הוא ביצת זהב. כן מבצעים, לא מבצעים, כן ארבעה במאה, לא ארבעה במאה. אבי שׁוֹמֵר, מנכ"ל "צומת ספרים", כבר דיווח כי שֹהם זוכה בכל ספר שלו לשכר סופרים נאה בן שש ספרות, וכל ספר שלו קיבל ספר זהב מטעם המו"ל (איגוד המוציאים לאור), כלומר מכר למעלה מ-20 אלף עותקים.

אנשים טובים - אתם מושקעים במפעל הקרוי ליעד שֹהם, אבל במקרה הזה - בצדק. מגיע לו. שאפו!

הברקה או החמצה? הברקה.

"משפט חוזר", ליעד שֹהם, 286 עמ', כנרת