עירום מלא: אחרי 40 שנה "התפשטות" יוצא בדי.וי.די
סופסוף יצא בדי.וי.די "התפשטות", סרטו האמריקאי הראשון של מילוש פורמן, המורד הצ'כי הגדול, שמתבונן על ארץ שעוברת שינוי ומוצא את האמת בפרטים הקטנים
"התפשטות" יוצא דופן בנוף הקולנוע האמריקאי של תחילת שנות ה-70'. אם סרטים כגון "אדם בעקבות גורלו" או "רסיסי חיים" העתיקו למסך את הזעם והבלבול שאחזו בדור של וודסטוק ומלחמת וייטנאם, נדמה ש"התפשטות", שבוחן את הפער שבין אותו דור להוריהם הפוריטנים, הינו הסרט הראשון שכאילו מתבונן בתקופה מהצד. אין זה מקרי שההורים - האאוטסיידרים לאותה "תרבות אאוטסיידרים" של צעירי סוף הסיקסטיז - הם גיבוריו של הסרט.
מילוש פורמן, שהתחיל כבמאי של קומדיות קטנות ואנושיות בתקופת הגל החדש הצ'כי של שנות ה-60', הפך עם הזמן לבמאי אפוסים ראוותניים וביוגרפיות עתירות תקציב ("רגטיים", "הפיתויים האסורים של ואלמונט" ו"איש על הירח" הם רק כמה דוגמאות), כאשר סרטים כגון "קן הקוקייה", "שיער" ו"אמדאוס" מבססים את מעמדו כאחד הבמאים המוערכים והמבוקשים ביותר בהוליווד.
אולם גם אם קנה המידה השתנה, הרי שבבסיסו פורמן נשאר מה שהיה מהרגע הראשון: מרדן. שכן בסרטיו - בין אם צ'כיים או אמריקאיים, בין אם מינימליסטיים או גרדנדיוזים - פורמן תמיד בחר לתקוף קונבנציות חברתיות, להשתלח בממסד ולהלל אינדיבידואלים נון-קונפורמיסטים הבוחרים לצאת כנגדו. ואמנם, ממש כשם שהותקף בימיו כבמאי צעיר בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית על נשף מכבי האש הארסי שלו, 30 שנה אחר-כך הותקף גם בארצות הברית כאשר בחר להפוך את טייקון הפורנוגרפיה לארי פלינט לגיבור אמריקאי ב"לארי פלינט: האיש והסקנדל".
כמו ז'אן רנואר, פריץ לאנג או בילי וויילדר, שברחו בזמנם מהנאצים, גם המעבר של פורמן לארצות הברית היה בראש ובראשונה מחוסר ברירה - הכוחות הסובייטים שפלשו לצ'כוסלובקיה ושמו סוף לתקופת החופש ההולך וגובר שנודעת כיום כ"אביב של פראג", הורידו מיד מהמסכים את "נשף מכבי האש" שלו, אלגוריה עוקצנית על השלטון הצ'כי שתחת המרות הסובייטית, הכריזו על הסרט כמוחרם לנצח (למעשה רק התערבותם ברגע האחרון של פרנסואה טריפו וקלוד ברי, שקנו את הזכויות, הצילה את הסרט) ועל פורמן כבוגד.
ואולם, על דבר אחד פורמן צריך להודות לסובייטים: התזמון. אם הפלישה הצבאית לפראג הייתה מקדימה או מאחרת ולו במעט, סביר להניח שעל אף ההצלחה הבינלאומית לה זכה "אהבותיה של בלונדינית" הצ'כי שלו מספר
וכך נוצר מצב שפורמן הוא בו זמנית גם חלק בלתי נפרד מאותה "תרבות נגד" וגם אאוטסיידר לה. ובאמת, אם נחלק את הקריירה של פורמן לשניים, הרי ש"התפשטות", למרות היותו סרט אמריקאי, קרוב הרבה יותר לסרטיו הצ'כיים: לא רק מבחינת ממדיו (בכל זאת, אין מה להשוות את התקציב לסרטיו המאוחרים יותר), או הנושא (פער הדורות בין הורים לילדיהם - על כל ההבדלים התרבותיים שבין צ'כוסלובקיה הקומוניסטית של אותן שנים לבין ארצות הברית - העסיק אותו גם ב"פטר השחור" וב"אהבותיה של בלונדינית") אלא גם מבחינת המבנה, שבו טמונה מהותו של הסרט.
"התפשטות" בנוי משני חלקים, שני קווי עלילה אם נרצה. הראשון, זה המרכזי, מתאר סדרת סיטואציות קומיות שעובר זוג הורים במהלך חיפוש אחר בתם שעזבה את הבית. בין השאר הם משתכרים, משתתפים בסדנת הדרכה לעישון מריחואנה כדי "להבין את ילדיהם טוב יותר" ואף לוקחים חלק במשחק סטריפ פוקר סוער (הסצנה הזו מתפקדת גם כאלגוריה - ומכאן גם שמו של הסרט - למסע השחרור העצמי שעוברים ההורים בחיפושם, במהלכו הם "משילים" מעצמם את ההגנות והקודים הנוקשים שמאפיינים את התנהלותם היומיומית).
חלקו השני והמקביל של הסרט מתרחש בתוך חדר חזרות אנונימי בו נערכים מעין אודישנים למופע לא ידוע. פורמן חותך לכל אורך הסרט מקו העלילה של ההורים לחדר החזרות, כאשר בכל פעם הוא מתמקד בפרצוף נוסף ממגוון הנערים והנערות הנמצאים בו - כל אחד מהם שר בתורו שר שיר כזה או אחר, רק כדי להתחלף במהרה בזה שאחריו. ההקשר העלילתי היחיד בין שתי ההתרחשויות המקבילות מתבטא בכך שילדתם של בני הזוג מהעלילה המרכזית נוכחת גם היא באותו חדר חזרות - וגם זה רק לרגע קצר בתחילת הסרט.
ספק אם מבנה אפיזודי וספונטני כמו זה, שכאמור דומה יותר לסרטיו הצ'כיים של פורמן, היה מתאפשר לעשייה בזמן אחר בהוליווד (ובאמת "התפשטות", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, נכשל כלכלית בארה"ב - לדברי פורמן בגלל אותו מבנה "בעייתי"), אך הודות לחופש האמנותי שקיבל, פורמן (ביחד עם שותפו לכתיבת הסרט, ז'אן קלוד קארייר, התסריטאי הקבוע של לואיס בונואל) משתמש במבנה עצמו כדי להמחיש באופן ויזואלי את תחושת הנתק בין הדורות, רעיון שמתבטא לא רק בהצבה של כל דור בקו עלילה אחר, אלא גם בעובדה כי לכל קו עלילה חוקים צורניים משלו - זה הקלאסי של ההורים, שעל אף אופיו האפיזודי בכל זאת מציג רצף עלילתי מסוים, ומולו היקום המופשט, הרפלקסיבי והלא צייתני של קו העלילה השני, זה של הדור הצעיר.
עוד מימיו בצ'כוסלובקיה נמשך פורמן לבימוי של סצנות רבות משתתפים - בדרך כלל נשפים כאלו או אחרים - כשבתוך המרחב הומה האדם הוא מאפיין, לעיתים בעזרת קלוז-אפ קצר בלבד, מגוון רחב של אינדיבידואלים. אותו קו עלילה משני ב"התפשטות", זה שמתרחש בחדר החזרות, לוקח את היכולת הזו לרמה חדשה, כאשר עשרות קלוז-אפים עדינים, שאורכם נע בין כמה דקות עם משתתפים מסוימים (קתי בייטס בהופעתה הקולנועית הראשונה היא אחת מהם) לבין מספר שניות עם אחרים, מפרקים את מקשת "ילדי הפרחים" לפסיפס רחב של פנים וסיפורים (אפשר לומר שהיכולת הזו, למצוא את האינדיבידואל בתוך ההמון - אסטרטגיה צורנית שהיא באותה מידה גם תמאטית - היא זו שתהפוך את פורמן בסופו של דבר לבמאי אפוסים כה מוצלח).
בקו העלילה המרכזי, זה של ההורים, זוהי היכולת של פורמן לתמרן בין המתוסרט והדרמטי לבין רגעים שמעבירים תחושה ספונטנית ונטרוליסטית, שמקנה לסרט כמה מרגעיו היפים ביותר. מהצד האחד עומדות סצינות שבנויות על ההווי הכובש שלהן (כאשר סצנת הסטריפ פוקר, סצנה ארוכה יחסית הבנויה כערבוביה של שלל הבעות וג'סטות אנושיות של משתתפיה, היא הדוגמא הטובה ביותר לכך) ומהצד השני רגעים של כתיבה דרמטית מדויקת, כמו הרגע בו עובדת בית הקפה מסרבת להודיע לאם אחרת שמחפשת את בתה כי האחרונה נוכחת במקום, או כמו הקטע הקצרצר בו נראית הגיבורה בוכה כאשר החבר של בתה מגיע לארוחת הכרות, רגע שמגיע וחולף בקאטים גסים, בלי הכנה מוקדמת ובלי התייחסות נוספת - כי באמת שלא צריך יותר מזה.
בהתחשב ברקע של פורמן, הגיוני ואף נכון יהיה לשער כי "התפשטות" ייקח את הצד המרדני של הדור הצעיר ויעסוק בלהגחיך את דור ההורים השמרני. אך פורמן - וכאן מתבטא יותר מכל המבט החיצוני שלו - שכמה שנים מאוחר יותר יקבל לידיו את אחד הסמלים המובהקים של דור ילדי הפרחים ב"שיער", בוחר ב"התפשטות" להגחיך גם אותו. כך, באחד השירים המבוצעים באודישנים, נערה צעירה שרה שיר מלודי ונעים שהמילה "Fuck" חוזרת בו באופן לא פרופורציונלי בעליל, והחבר ההיפי של הבת מספר לאביה על כך שלמד לחיות עם הסתירה שבין שירי המחאה המרדניים שלו לבין הכסף הרב שהם מכניסים לכיסו.
ואולם, גם בפן הביקורתי "התפשטות" קרוב יותר לסרטיו הצ'כיים של פורמן. שכן אם בסרטיו האמריקאים המאוחרים יותר הביקורת הופכת למתקפה אנטי ממסדית של ממש (כאשר "קן הקוקיה" ו"לארי פלינט" הם אולי הדוגמאות הבולטות ביותר לכך), הרי שכאן, כמו בסרטיו הצ'כיים, הביקורת מתאזנת עם תחושה של חיבה מסוימת מצדו של פורמן, הן לדור ההורים המיושן והן לדור הצעיר שמבטא את האינדיבידואליות שלו בשלל דרכים שנויות במחלוקת. יותר מהכל, בוחר פורמן בסרטו האמריקאי הראשון להעביר את רשמיו מארץ חדשה, ארץ שמצויה בעיצומם של שינויים חברתיים ותרבותיים, ממש כמו פורמן עצמו.
הכותב הינו עובד האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם