מכת קור: על "כפור" של שמעון אדף
"כפור", ספרו החדש של שמעון אדף, היה יכול להיות ספר מצוין, אולם כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. הוא אמנם משלב בין שלל תחומים מרתקים כמו אפוקליפסה, יהדות ותעלומה, אבל בצורה יומרנית ומנופחת. רן יגיל הולך על קרח דק
האמת לגבי שירתו היא כזאת: לא רילקאים ולא ג'ויסים. "אביבה לא", מעין קינה על אחות המשורר שנפטרה, הוא ספר אלגנטי ברוח ספרי שירת אֵבֶל אישיים מוכרים לנו, למשל "עם מוות" של אורי ברנשטיין, על מות אמו, שהוא מחזור מצוין. לא הרבה מעבר לזה.
אדף, שכעת מוענק לו פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, הוא משורר מאוד תקני. בתחילת דרכו, בשירים על שדרות, היו רעננות ויופי, אך מהר מאוד הוא נקלע לספרותיות משמימה של עולם דימויים בנוסח יאיר הורביץ ממנה מי ישורנו איך יוצאים. כלומר, משהו רגשי אטומיסטי על גבול האוטיסטי המצוי בשירתו, שאינה יוצאת אל מרחבי העולם הפתוח ונשארת בד' אמות דפי הספר והאני. ועוד הערה: לאדף שירים יפים, אבל הוא נורא אוהב להתנאות במיתולוגיות ובכל מה שיש לחוג לספרות להציע בבחינת אֱחֹז בתרבותיות ואל תַּרפה ממנה, וזה בעוכריו.
אבל כל זה ניחא, כי הבעיה האמיתית צצה בבואו לכתוב פרוזה.
עלילה א': סיפורנו מתרחש בעוד כחצי מילניום, דהיינו 500 שנה, בתל אביב שמתוארת כאן באופן מזוויע. בתלמידי ישיבה מתגלים מעין שינויים גופניים מגפתיים מסתוריים. מי שאמור לטפל במצב המסוכן הוא לא אחר מאשר יחזקאל בן גרים, גאון בתורה ובמדע, איש שלו על כל שאלה תשובה ועורקי גוף האדם ו-ורידיו נהירים לו כרחובות תל אביב. הוא אמור למצוא מרפא למחלה האיומה.
בחיפושיו אחר תרופת הפלא נוסע יחזקאל למחוזות הגויים, ובשובו לתל אביב העתידית באה אחריו צעירה גויה הנצמדת אליו כצל. כל זה נשמע כמו חיקוי סאטירי לא מוצלח למל ברוקס,
עלילה ב': בינתיים נשמעת בעיר שירתו של משורר לא מוכר והוא כמובן מיד מוגדר כמורד, כי העיר היהודית אינה סובלנית כלפי משוררים כשם שהפילוסוף אפלטון ירום הודו ביקש לסלק את בני נעוות המרדות ממדינתו. בעולם המבולבל שאדף מנסה לברוא עבורנו בלא הצלחה מרובה, אתה יכול להיות משורר רק עם עברת סמיכה לפייטנות, מעין סדנה קיצונית של אמיר אור ב"הליקון" או סדנת אמן עם דורי מנור - על המשורר להיות קודם בעל מלאכה, איש פַּיִט. אדף יוצא כנגד קביעה זו, אך הנו מורד שפוף מאוד.
סופר, אינו משורר. אל לו להיות מאוהב יותר מדי במילים של עצמו, בצלילי המילים, להשתבּלל לתוכן. עליו לברוא עולם ולא להתייפייף. אדף מתפעל יותר מדי ממילים, ביטויים, צירופים, שעושים לו את זה, שמעוררים בו חושניות. כבר בתחילת הספר: "מילה יפה כרום, מחוספסת, עמומה", או "קשמיר ומשי וסמוט... שאול תחתיות... בשתי מילים: קיטש יהודי". הוא מתנאה במימרות ארמיות מלשון חכמים, עובר לכתוב גמָרתית, עגנונית. כאשר נמאס לו מן העברית הוא עובר ללטינית שנצא כולנו נשכרים כקוראים משכילים. כשהוא בוחל במילים הוא עובר לשרטוטים, לסמלים מיסטיים, לתרשימי זרימה, לגיאומטריה, לנוסחאות קרני לייזר, סבתא שלי רוזה ז"ל הייתה קוראת להם קרני אליעייזר, איך ועייס.
אבל לכל העיסה הזאת אין הצדקה טובה בעלילת הספר ומתקבל הרושם כי המחבר פשוט מבקש להרשים אותנו באופן מאולץ. אפילו שמות הגיבורים הלקוחים מזוגות הסנהדרין ובכלל משמות התנאים והאמוראים הם טריק שקוף ולא מתוחכם במיוחד. לא די לנו בכל העומס הצורני הזה, מוסיף לנו אדף גם פילטר של מצלמה לדברי המספר המתארת את הדמויות מזוויות שונות, רעיון נדוש. כנראה אי אפשר לכתוב כתיבה אוונגרדית שבעה מלב הממסד. חייב להיות יסוד של רעב קיומי בסיסי כדי ליצור יצירת מופת יומרנית כמו זו שאדף מנסה להעמיד בפנינו.
הספר בנוי 145 פרגמנטים. רק אלה האינטימיים בהם נחשף הרגש העירום של שמעון אדף לאחותו ואמו הם משובחים, מפני שהם בבחינת שירה לירית בשורות ארוכות; אבל כשהוא מתחיל לבנות מכונות עם צנטרפוגות ומבחנות קפואות עם כדוריות דם לבנות שאמורות לגאול את היהודים כבני אדם, מתקבל הדבר כמגוחך, ילדותי ובעיקר לא אמין. אם אתם שואלים את עצמכם למה קוראים לספר "כפור", זה בין השאר בשל תיאורי מזג האוויר האימתניים והאפוקליפטיים המאכלסים את דפיו וגם בשל הכפור הרגשי-מדעי-אמוני הנושב מן החברה הדתית היהודית-מלאכותית שאותה אדף מבקש לשרטט בגרוטסקיות.
חכו מעט (שמעון אדף ודאי היה כותב בארמית: כַּתַר לִי זְעֵיר), עוד מעט יגיעו כל מיני רבנים מטעם עצמם שיאמרו ש"כפור" - שנלחש על אוזני כי הוא אחד מתוך שלושה, כלומר לפנינו טרילוגיה והדרך עוד ארוכה - הוא יצירת אמנות מפוארת, מגדל הָדוּר המכיל בתוכו בכפיפה אחת, מעטפת של מדע בדיוני ואפוקליפסה ובעצם זו רק משל והנמשל הוא הכאן והעכשיו ומצבו האישי של האמן בעיר המנוכרת, הלוא הוא המשורר אשר הודר מן החברה; אבל מי שבאמת מודר ומודח כאן זה הקורא העברי שלא מבין מה לו כאן בבלילת הטקסט הפסבדו-אוונגרדי הזה.
צר לי על אדף, שהוא בבסיסו משורר מוכשר וראוי בהקשר של דורו, שהיומרנות הוורבאלית וריבוי הכתיבה הביאו אותו אל פתח השער האקספרימנטלי ושם הוא נכשל כישלון חרוץ. אולי ישתפר הדבר בכרכים הבאים, מי יודע, לאדף הפתרונים. אך כעת נראה הטקסט הזה כמֶרקחה אסוציאטיבית.
אנשים טובים, אל תאמינו לחכמי באשי של הספרות שיכתבו דברי שבח והלל בשבועות הקרובים על רומן זה. את בֶּדֶק הבית צריך לעשות אדף ואתם יכולים לעבור לרומן יומרני ומדובר אחר. אולי "אנשים טובים" של ניר ברעם? אולי. ואולי תעשו לעצמכם טובה ותקראו את אחד הכרכים, רצוי הראשון, של "פשר המעשים" ליותם ראובני, זו יצירה וידויית אפוקליפטית באמת ראויה.
הברקה או החמצה? החמצה.
"כפור", שמעון אדף, כנרת זמורה-ביתן, 285 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם