שירה מודרנית: על "המשורר" מאת מייקל קונלי
ספר המתח "המשורר" מספר על עיתונאי שפותר תעלומת רצח באמצעות משפטים מתוך שורות שיר. מדובר בספר קשוח עם דמויות אלימות, שמגולל לקוראים דרך ייסורים מרתקת ומשכנעת מאוד
מדובר ברומן ארוך מאוד ונפתל על רציחות שהולכות ומסתבכות הנפתרות שלב אחר שלב על ידי עיתונאי חרוץ מדנוור, ג'ק מקאווי, בין השאר באמצעות משפטים מתוך שורות שיר של משורר קלאסיקון שאת שמו איני מגלה כאן, כי החשש הגדול שלי בספרי מתח הוא מלהיות ספוילר נורא לקוראים.
אבל הרומן של קונלי לא בנוי על חוד-הפואנטה שבמציאת הרוצח. הוא מעולה בשל החשיפה ההדרגתית, האנליטית והמצמררת של מעשי הרצח עצמם. לא ההפתעה היא העיקר כאן אלא הגילוי ההדרגתי, ממש כמו שאני אוהב. כי בתפניות סתמיות ובהפתעות מופרכות – יש משהו כל כך ילדותי ומתחנף לקורא ששנוא עליי. הריאליזם הנוקשה של מייקל קונלי משחק כאן לטובתו בקֶרֶב הקוראים המנוסים בספרי מתח.
הנה פסקת דגימה יפה: "מוות הוא המקוף שלי. אני מתפרנס ממנו. אני בונה עליו את המוניטין המקצועיים שלי. אני נוהג בו בתשוקה ובדייקנות של קברן – קודר ומפגין אהדה כשאני בחברת הקרובים השכולים, אומן מוכשר בטיפול במוות כשאני לבדי. תמיד חשבתי שסוד ההתמודדות עם המוות הוא להחזיק אותו כמטחווי זרוע. זה הכלל. אל תיתנו לו לנשוף בפרצופכם".
כן, זה ספר קשוח מאוד, מעין ספר בנים כזה. רוב הדמויות הן דמויות גבריות, אלימות, אם לא בפועל אז באופן עצור, אז מי שמתכוון לצלול לתוכו צריך לקחת זאת בחשבון וזה רומן ארוך שמתחיל במשפט מחץ כיאה לספר מסוג זה.
משפט שבעצם מסכם בארבע מילים את מהותו של הגיבור הראשי, אותו עיתונאי סקרן שכתיבתו במקרה זה ניזונה לא רק מסקרנותו, אלא גם מיצר חיפוש ותשובה אישיים, משפחתיים, ורצון בנקמה.
מייקל קונלי (1956) הוא סופר מתח נודע, האבא של הבלש הארי בוש. לא להתבלבל, זה לא הארי המזוהם של איסטווד בן ה-80, למרות שספר אחר של קונלי, הכותב ללא לאות ומאחוריו כ-18 ספרים, "עבודת דם", על בלש עם לב מושתל הרודף אחר רוצח התורם שלו, מקורי, לא? ובכן ספר זה עובד לסרט ובוים ושוחק על ידי קלינט איסטווד הגדול ב-2002.
קונלי מתאפיין בכך שהוא סופר של דמויות, פחות של סביבה ואווירה, יש טיפוסים מרתקים שחוזרים בספריו. אולי בשל כך אני אוהב את כתיבתו כל כך, כי דמויות, בני אדם, כל כך מרתקות אותי.
המשפט הפותח את הרומן הזה הוא כאמור "מוות הוא המקוף שלי". בתרגום זה לא נשמע כל כך טוב, אבל סטיבן קינג, סופר המתח והאימה הנודע – שיש האומרים כי אילף את המחשב לכתוב לבד – טרח לכתוב הקדמה ממקדת לרומן הארוך והמדויק הזה של קונלי.
מקוף פירושו למי שאינו יודע ורק מכיר את הצירוף הכבול "שוטר מקוף" בא מלשון להקיף משהו, והכוונה כאן היא שרצח זו המומחיות של אותו עיתונאי, זה מקומו הטבעי, זה אותו אזור הנמצא בפיקוחו של אדם המקיפו מפעם לפעם. מי שיקרא את הספר יראה עד כמה המשפט הזה קולע לדמותו של הגיבור ולדרכו בפענוח התעלומה.
עבור רוב האנשים, מוות הוא סוף הסיפור, אבל למקאווי בעל נפש העיתונאי הכותב על מקרי רצח, מוות הוא רק תחילתו
יום אחד הופך סיפור הרצח, מעשה המוות, לאישי אצלו, כאשר אחיו התאום, ששירת כבלש במחלקת רצח, נמצא מת לאחר שירה בעצמו והשאיר כמה מילים כתובות כביכול חסרות פשר, אבל...
מקאווי בוחר להתמודד עם האסון באמצעות כתיבת כתבה. הרי זו הדרך התרפויטית היחידה שהוא מכיר. יש כאן רציחות ורציחות בעקבות רציחות שנראות כהתאבדויות והעניין סבוך, אבל משתלם לקורא המתמיד.
מקאווי, כמו כל עיתונאי טוב, יודע שבידיו סקופ גדול. הוא צריך להחליט אם לפרסם את הסיפור, הוא מתלבט, אחרי הכול מדובר כאן בפן אישי מאוד, אחיו התאום שמת היה מעורב כאן. אל הלבטים האישיים מתווספת התלבטות נוספת ומהותית על הדרך – הוא צריך להחליט אם לפרסם את הסיפור או לבטוח בסוכנת האף-בי-איי רייצ'ל וולינג ולעכבו, זאת כדי למנוע את המוות הבא.
קוראים יקרים שלי, בלשים בפוטנציה שכמותכם, למה שלא תנטשו את "חוק וסדר" הוותיקה, "סי-אס-איי" המפוצלת, "המגן" האיכותית, "הסמויה" הסופֶּר-איכותית ושאר סדרות מתח ופשע מעולות לכמה שעות, ותצטרפו לדרך הייסורים הכל כך משכנעת – עד שאתה עצמך הקורא ממש מבקש לעזור לגיבור בפענוח התעלומה – של ג'ק מקאווי.
הברקה או החמצה? הברקה
"המשורר", מייקל קונלי, תרגום: בועז וייס, מודן, 458 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם