קו המשווה: טוען לכתר
למה בחרה הוצאת כתר נטולת השירה לפרסם דווקא את שירי דניאל עוז, הבן של?
- מנחם בן עם תובנות השבוע
העניין הוא שישנם בערך אלף משוררים כמוהו בישראל וברור לחלוטין שהוצאת "כתר", שכמעט איננה מוציאה לאור ספרי שירה (וזהו מחדל חמור וחרפה מו"לית גדולה), הוציאה את ספרו מסיבה אחת בלבד: משום שמדובר בבנו של עמוס עוז (וכאן יש אולי סיכוי לרייטינג מכירתי מסוים, אבל לא באמת), הקשור כידוע בחוזה מתמשך עם "כתר".
וכבר אורי ברנשטיין, ידידו הטוב של עמוס עוז, העובד איתו באוניברסיטת בן-גוריון מוסיף כמובן את שבחיו החנפניים לשירתו של הבן דניאל (אחרי שעמוס עוז שיבח זה לא כבר עד בוש את ספר שיריו המאוחר והגרוע של אורי ברנשטיין. מה שנקרא מפרכסין זה לזה).
לכן לא נעימה ההיתממות או התמימות של הצעיר הזה המספר ברצינות למאיה סלע ב"הארץ" כי שלח לכתר ולא ציפה שיוציאו "כי הם כמעט לא מוציאים שירה", וכמה הופתע כשהחליטו להוציא כאילו מדובר בערך השירי הממשי של שיריו ולא בנפוטיזם שקוף.
וכשאנחנו נחשפים בהמשך הראיון עם כתבת "הארץ" לדעות לא בשלות שלו בכמה עניינים שיריים מהותיים, אי הנוחות עוד גוברת. עוז ג'וניור לא מאמין בכישרון למשל אלא ב"חזון ועבודה קשה". והוא ממש לא חושב "שהאמן הוא מין חליל שאלוהים נושף בו". בקיצור הבחור כופר בעניין הקטן הזה שקרוי השראה ומוזה. ולא מבין שזו מהות השירה.
הנה אני קורא שיר של דניאל עוז בשם "כביסה" (המובא במסגרת אותו ראיון) ובו מתאר המשורר איך המכנסיים שלו נהפכו לשמלות כשיצאו מן הכביסה (אוי שוב משחק האישה-איש הזה. לא נמאס לכם?): "כרעתי מול הכבסים ולא ידעתי להפריד/ ין טינף את יאנג וכל מכנסיי יצאו את הניקוי כשמלות".
בהמשך יש איזה חתול לבן המלקק ("לק" בלשונו של דניאל) את בגדי האישה שלו ומאיין אותם ("כל בגדיי היו כלא היו"). ומה שבולט בכל זה הוא האינטלקטואליות היתרה (כולל מושגי הין והיאנג מפילוסופיית ההפכים הסינית) הזרה לעצמה לגמרי מבחינה רגשית.
זה פשוט לא קולו האמיתי של המשורר, אלא קול ליטרטי לגמרי המושפע בעליל מיונה וולך ומלסקלי, אבל בניגוד להם מדובר בקול שאיננו קולו. לא שזה רע. זה מתוחכם ואפילו משעשע קלות. אבל זה בעיקר שום דבר. ובעיקר לא בדיוק
אותו דבר עצמו קורה גם בשורות הבאות מתוך שיר אחר. גם כאן ההתחכמות, הרצון להרשים את הקורא (או את עצמו), קודמים לרגש: "אבל אוי החזה/ פתוח והאור כבר חש בזה-/ הוא דוחף את החוטם פנימה ונוהם".
כשיונה וולך כתבה: "וכל נשיפה הייתה אוי", המילה "אוי" אצלה הייתה טבעית. כשדניאל עוז אומר את המילה "אוי" מתוכו ("אבל אוי החזה פתוח"), הוא נשמע מלאכותי ממש כמו במילים "חש" ו"חוטם" בהמשך. משהו לא טבעי, משהו לא חם, משהו לא ידידותי.
דניאל עוז מגן בדבריו בראיון על אי-המובנות בשירה והוא צודק. יש שירים סתומים ומקסימים בעברית (דליה הרץ ויונה וולך המוזיקליות למשל), אבל מה שקובע היא האנרגיה השירית, ואצל דניאל עוז היא סטרילית לגמרי, כאילו עברה פיסטור תרבותי ואינטלקטואלי.
זוֹהִי גּוֹלָה. עַכְשָׁו בְּתֵל אָבִיב יוֹשְׁבִים בְּכִסְאוֹת/ קַלִּים, בִּבְגָדִים קַלִּים, עַל הַמִּדְרָכוֹת, אוֹ בְּנוֹטֶר-דַם , /בִּירוּשָׁלַיִם, נִכְלָאִים בַּחֲדָרִים מֵתִים.
לפני שאהרן שבתאי כתב שירה פוליטית גרועה להחליא, הוא כתב לפעמים שירה נפלאה, בעיקר בשני ספריו הראשונים, "חדר המורים" (הוצאת עכשיו) ו"קיבוץ" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ובכמה מן הסונטות הפורנוגרפיות בקובץ "הלב" (סימן קריאה). השורות לקוחות מתוך החלק השישי במחזור השירים הנפלא "יציאת מצרים", כפי שפורסם בחוברת "עכשיו" 9 (חלק שהושמט משום מה מן המחזור שנכלל אחר כך בספרו הראשון) והן מתארות את הוויית הסטודנט הירושלמי שהיה שבתאי בשנות השישים.
ירושלים היא כאן "גולה" לעומת תל אביב. אגב, באחד מחדרי מנזר נוטרדם המוזכר בשיר התגוררה יונה וולך, ששבתאי היה בקשר קרוב אליה. פעם ביקרתי אותה שם. דווקא מקום רב-יופי, בעיקר עם חיוניותה הנהדרת של יונה וולך. ממש לא "החדרים המתים", שמתאר כאן שבתאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם