הזירה הלשונית: מי צעיר ומי בכיר
הם נקראים "זקנים", "קשישים" או "ישישים", אבל אולי עדיף לתאר את האוכלוסייה המבוגרת כ"ותיקים" או "בכירים". רוביק רוזנטל מתחקה אחר שני הביטויים ומסייע לכם להחליט מה מתאים יותר. וגם: ניתוח לשוני לשיריו של מאיר אריאל, לרגל אלבום המחווה ל"רישומי פחם"
השם 'ותיק' נקבע לאזרחים מבוגרים בישראל רק לאחרונה, עם הקמת "המשרד לאזרחים ותיקים" שבראשו עומדת בפועל כסגנית שר חברת הכנסת לאה נס. שמעון פרס כבר פתח במשכנו החודש את "חודש האזרח הוותיק". אורה התייחסה לדברים שהבאתי בגירסה המודפסת של "הזירה הלשונית", שבה הצגתי את הביטויים הרווחים לאזרחים מבוגרים.
הביטויים האלה משקפים בלבול ודו ערכיות ביחס לאוכלוסייה הזו. המילה "זקן" טומן בחובו מקבץ של סטיגמות, מחולשת גוף ועד חולשת דעת, בלבול וטרחנות. גם "קשיש", שהוא לכאורה דרגה אחת לפני הזקן, אינו נשמע כמחמאה גדולה. "סבא" הוא אולי נחמד, אבל עובר בטל. "ישיש" מייצג גיל מופלג. גם הביטוי המקראי "בא בימים" לא ממש עוזר.
בפרשנות של הרמב"ן לביטוי הזה הוא כותב: "האדם בימי בחורותיו יקרא 'עומד בימים'... אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו יקרא 'בא בימים', מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום". הפירוש הזה, שנכתב לפני כאלף שנה, מזכיר באופן חשוד את הבדיחה על הזקֵן
מצד שני, 'זקן' הוא גם חכם, 'זקני העדה' הם נותני העצות, בעלי חוכמת החיים, ועל פי מסכת אבות התורה עברה מיהושע אל 'הזקנים', חכמי הדור. 'קשיש', מילה שמקורה כנראה ארמי, מזכירה את המילה הערבית קסיס שפירושה כהן דת, וגם את הקייסים של האתיופים. סבא הוא גם 'ישראל סבא', יזראל הזקן, אחד משמותיו של יעקב, שנחשב סמל להיסטוריה הארוכה של עם ישראל.
מול אלה עומדת אוכלוסייה שבמאה ה-21: בריאה, אנרגטית ופעילה יותר מכל מה שהיה לפניה. גיל הפרישה, 67 לגברים ו-62 לנשים, מוציא אל עולם הפנאי אנשים רבים שיכלו לתרום רבות בלי הסטיגמה של 'הגימלאי' או 'הפנסיונר'.
אני מודה שההצעה של אורה, 'בכיר', אינה אהובה עלי כיוון שהיא יוצרת היררכיה מיותרת. המבוגר אינו פחות מהצעיר, וגם אינו עולה עליו. הבחירה במילה 'ותיק' היא בחירה הוגנת. היא אינה מעליבה, לפחות בינתיים, ויתרונה שהיא מאזכרת לא רק את מצבו העכשווי של האדם המבוגר אלא גם את עברו.
'ותיק' גם נסמכת על משמעויות המילה במקורות. במסכת אבות דרבי נתן מופיעה סדרת מרהיבה של דימויים לתל מידי חכמים. על התלמיד הוותיק אומרים שם שהוא דומה לספוג, מפני שהוא "ישב לפני חכמים, ולמד מקרא ומשנה, מדרש הלכות ואגדות; כשם שספוג סופג את הכל, כך הוא סופג את הכל".
בתלמוד הבבלי יש מדרש ראשי תיבות על המילים "אב המון", שמהם נגזר שמו אברהם: "א"ב המו"ן גוים נתתיך, אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך באומות, המון חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות". בז'רגון הדתי העכשווי תפילת ותיקים היא תפילה של עלות השחר, בעקבות מסכת ברכות: "ותיקים היו גומרים אותה עם הנץ החמה".
היום הוותיקים הוא שם נרדף למייסדים או לראשונים, משיכוני הוותיקים בקיבוץ ועד ותיקי אגד. האם המילה הזו, "ותיק", תעקוף את הסטיגמה הדבורה על ציבור המבוגרים או הזקנים? נחיה ונראה, עד 120.
מאיר אריאל ממשיך לצמוח ולהתעצם כאחד מגיבורי התרבות שלנו גם שנים לאחר מותו. כדאי לזכור זאת לאחר ששנים רבות בחייו הוא נחשב אמן שוליים, וחבל שאינו נחשף להערכה ולאהבה הגדולה, והמוצדקת, שיש כלפיו היום.
בפסטיבל תל אביב למוזיקה יזמו הפקה חדשה לאלבום צנוע שלו משנת 1996, "רישומי פחם". האלבום החדש, ששמו "רישומי פחם בצבע", יצא ממש בימים אלה, ולכבוד היציאה ייערך ביום רביעי הבא, 20 באוקטובר, מופע מחווה במשכן לאומנויות הבמה. המופע יפתח את הפסטיבל. לצד האלבום יצא גם ספרון קטן, ובו מילות השירים וטקסטים של כותבים רבים מתחומים שונים, בין הכותבים גם עבדכם.
מאיר אריאל כותב בלשון מבלבלת. הוא מרחף על פני סגנונות, אופציות לשוניות, רבדים ומשלבי לשון כפרפר, ואם תרצו כאלכימאי, אבל אינו מתנחל באף אחד מהם. לוקח, משתמש על פי מה שדורש ממנו השיר, וממשיך. "רישומי פחם" הוא חוליית המשך בכתב היד הלשוני החד פעמי הזה של אריאל, מרכיב במשולש החד פעמי שהוא מאיר אריאל: מילים, מנגינה, שירה.
אפשר לשמוע אצל אריאל שפה מדברת, שיחתית:
"שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בְּהַמְתָּנָה / לְהַשְׁתָּלַת לֵב. / בָּא לִי – קְחִי אֶת לִבִּי מַתָּנָה"
נוסח השיחה כולל מילים של שפת דיבור, לעיתים בסלנג בוטה.
"חֲתִיכַת בֹּץ עִם חוּשׁ מְאֹד מְפֻתָּח / לְהוֹצִיא זָהָב מִבְּרָרָה – / נִרְשַׁמְתִּי בְּשׁוּק הַהוֹן הַמְאֻבְטָח / כְּחֶבְרָה שֶׁמְּיַצֶּרֶת חָרָא".
עם הבררה והחרא מתערבבת כאן שפה מכובסת של פרחי מנהל עסקים וכתבים כלכליים:
"הַבִּקּוּשׁ הַגּוֹבֵר הַזֶּה לִלְבָבוֹת בְּרִיאִים / כְּבָר יְמַסֵּד אֶת הַהֶצֵּעַ שֶׁל פְּגָרִים טְרִיִּים"
וגם של הייטקיסטים:
"מֻזְרֶמֶת אֶלֶקְטְרוֹנִיקָה, מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים".
ואפילו שפת עורכי דין:
"שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַהֵר, אִם עוֹד יֵשׁ מָקוֹם / לִשְׁקֹל בִּדְחִיפוּת חִיּוּבִית, דְּחִיפוּת חִיּוּבִית בְּיוֹתֵר / אֶת יְצִיאָתִי הַמֻּקְדֶּמֶת לְאַלְתַּר מִזֶּה הַחֲלוֹם, / וְהַעֲבָרָתִי הַמִּיָּדִית לְחֲלוֹם אַחֵר".
החירות הלשונית של אריאל צצה במילים חדשות, או בנטיות לא תקינות לכאורה של פעלים למיניהם:
"גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת",
או מילה חדשה, שהומצאה לצורך השיר:
"תַּעֲמוּלָה / זְדוֹנִית בְּיוֹתֵר, שֶׁל מִין זוֹלֵלָה / שֶׁרוֹצָה לְהָבִיאֵנוּ לִשְׁפִיכוּת דָּמִים רַבָּתִי",
או שימוש חד פעמי במילה במשמעות חדשה:
"וְכָאן תּוֹקֵף אוֹתִי סָפֵק מִשֶּׁטַח-הַבִּדּוּר: / הַאִם לְכָל הַמִּקְצוֹעוֹת יַקְצִיעוּ זְמַן-שִׁדּוּר?"
וגם שינוי סדר מילים פרוע:
"הָרֹאשׁ לֹא רָצִיתִי לִשְׁבֹּר אֶת..."
והשילוב הנדיר של הפועל וצורת המקור שלו:
"הַמִּתְפּוֹרֶרֶת-הִתְפּוֹרֵר!"
אריאל מרבה בציטוטים מן המקורות או של מטבעות לשון מקובלות, וטורח להטות אותם, לשבש ולפרש:
"שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי עָפָר אַתָּה וּמֵעָפָר לֻקַּחְתָּ – סָפוּג כָּל מִינֵי נוֹזְלִים לְמִינֵיהֶם"
וגם, בעקבות קהלת:
"אוֹמְרִים שֶׁכָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם הַפָּתוּחַ. / לֹא כָּל הַנְּחָלִים גַּם מַגִּיעִים אֵלָיו, יֵשׁ כַּמָּה בְּלִי מוֹצָא"
האדם של טשרניחובסקי זוכה לצורה הדיבורית:
"הַבֶּן-אָדָם אֵינוֹ אֶלָּא / חֲתִיכַת בֹּץ מְתֻחְכָּם".
אחד מסימני ההיכר של אריאל הוא המשפט הקומפקטי, שחסרים בו לכאורה רכיבים בסיסיים:
"חָשַׁבְתִּי פִּסּוּל, אַף כִּי יוֹתֵר מִסְחָרִי עִסּוּי – אָמְרוּ: גַּלְגַּלֵּי-שִׁנַּיִם".
ועוד סימן היכר: השיחה העצמית, אריאל מדבר עם אריאל:
"מַה תַּעֲשֶׂה עִם הַתְּנוּעָה / עִם הַפּוּלְס הַזֶּה שֶׁל הַקֶּצֶב"
"קִבַּלְתָּ מִשְׁבֶּצֶת, אַ-נוּ תּוֹצִיא מִמֶּנָּה הַמֵּרַב".
"א-נו", אריאל אוהב יידיש, וגם ערבית, וגם את השילוב הישראלי בין השפות, כבשם אחד השירים: "ס'אוחתו אפעס".
בתוך הקונצרט הלשוני הזה צצות שורות מדויקות, משוכללות, עברית נפלאה, אנחנו ממריאים אל משחקי הצליל המפורסמים של אריאל:
"הֲלוּמֵי פַּטִּישׁוֹנֵי כֶּסֶף סְמוּיִים / אָצִים-רָצִים מְפֻקָּדֵי רִצּוּדִים מְהַבְהֲבִים".
"עֲפַר הָאָרֶץ, בָּלוּל בְּתָכֹל / סָפוּג לַחְלוּחִית מֻפְנֶמֶת".
בשורות האלה אריאל אומר לנו: יכולתי לכתוב כך לאורך כל הדרך, אבל לא רציתי, כי פניני הלשון האלה שוכבות בתוך ערימת ענק של הלשון, שיש בה גם חרא, וגם משפטי הייטק מכובסים, וגם שיחת יומיום, ורק כשהפנינה בוהקת מן הערימה אנו לומדים את יופייה.
"אָבוֹא לַנַּפָּחִים, הַמַּתִּיכִים אֶת עֲרֵמוֹת / הַתַּכְשִׁיטִים וּכְּלֵי הַבַּיִת הַמְהַבְהֲבוֹת / וְאַחַר כָּךְ יוֹצְקִים אֶת הַנּוֹזֵל הַמְשֻׁלְהָב / לִבְלוֹקִים שֶׁל נְחֹשֶת וְכֶסֶף וְזָהָב".
יקיר המדור רשקולניקוב מביא מידע מרענן בעניין הביטוי "מת העולם, נשרף הים, הדגים עלו על העצים", שעליו נכתב במדור לאחרונה. וכך הוא כותב: "סבי עליו השלום לימד אותנו שיר עם פולני, שעלילתו מספרת על יאן השוטה שיושב על הגג ומעשן מקטרת. גץ נופל מהמקטרת ומצית את הנהר, והדגים הבוערים יוצאים מהנהר ובורחים אל היער. בניסיונות בירור אצל פולנים בארץ ובעולם טרם נמצא השיר, אבל התברר שיאן השוטה הוא גווּפּי יאש, דמות פופולרית בפולקלור הפולני".
שיר שגיא בדיווח מהכפר סילואן, יום שלישי בערב: "השמועה החלה להתחלחל בתוך הכפר".
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם