מכת בכורות: מקומות 10-1
לכבוד השנה החדשה, כותבי "מעריב" ועורכי תחנת הרדיו 88FM בוחרים את 100 אלבומי הבכורה החשובים ביותר בהיסטוריה. קבלו את האלבומים שהגיעו למקומות 1-10
נסו לדמיין לרגע מה היה קורה אילו סולן להקת היארד בירדס קית' ראלף והמתופף ג'ים מקארתי לא היו פורשים מהלהקה, ומשאירים את יתר החברים - ג'ימי פייג' וכריס דרג'ה בחלל הריק. אין צורך בדימיון. מה שהיה קורה זו החמצה לדורות. של לד זפלין בכלל, ושל אלבום הבכורה המופלא הזה בפרט.
האלבום יצא בתחילת שנת 1969 והסלוגן שליווה אותו היה: "Led Zeppelin - The Only Way to Fly".
הייתי מפרק אלף להקות כמו היארד בירדס רק כדי לעוף פעם אחת עם לד זפלין, מבחינתי הלהקה הטובה בכל הזמנים, נקודה. הביטלס, הסטונס, דיפ פרפל ושאר ההרכבים הנפלאים, יהיו טובים ככל שיהיו, מטפסים אומנם במדרגות לגן העדן אבל לרקיע הם לא יגיעו אף פעם. לד זפלין היא כליל השלמות המוזיקלית, לא פחות.
הסאונד המיוחד של זפלין, שלא נשמע כמותו לפניה (ולמעשה גם לא אחריה) הוא תוצאה של החיבור הקוסמי בין כל חברי ההרכב: ג'ימי פייג' - גיטרה, רוברט פלאנט - שירה, ג'ון פול ג'ונס - בס, ג'ון בונהם - תופים. כריס דרג'ה, למי שתהה, פרש לטובת קריירת צילום. התמונה המתנוססת על צידו האחורי של האלבום היא פרי יצירתו. על הצד הקדמי מתנוססת רפרודוקציה של אסון הצפלין הגרמני "הינדנבורג" שעלה באש בשנת 1937 וגרם למותם של 36 נוסעים ואנשי צוות.
האלבום הנפלא הזה, שהיום הוא קונצנזוס
לד זפלין גם גרמו לחיכוך הראשון המשמעותי שלי עם שלטונות צה"ל. זה התחיל כשלקחתי טייפ ישן של סוני, חיברתי לו מגאפון ש"שאלתי" מהרס"ר והסתובבתי ברחבי הבסיס כשאני משמיע בקולי קולות (בסאונד נוראי כמו שרק למגאפון יכול להיות) את Communication Breakdown. כשעמדתי בסוף השבוע למשפט, המפקד שאל אותי אם אני מצטער על מה שעשיתי. "ברור שאני מצטער", אמרתי לו. "אני מצטער שלא הספקתי להשמיע גם את Good Times Bad Times". זה נגמר בריתוק של שלוש שבתות, ובתהילת עולם.
אלבום הבכורה של לד זפלין הולקט ב36- שעות בלבד, ומכיל תשעה שירים. שישה מהם נכתבו בידי חברי הלהקה, שניים בידי אמן הבלוז המוערך ווילי דיקסון (I can't quit you baby) ושיר נוסף שנכתב בשלהי שנות ה50- בידי זמרת הפולק האמריקאית אן ברדון (Babe I'm gonna leave you). האלבום נמכר ברחבי העולם בלמעלה מעשרה מיליון עותקים ונחשב בעיני רבים לאלבומם הטוב ביותר של הלהקה. השימוש המוגבר שנעשה בו בדיסטורשן, שנחשב אז למהפכני, גרם לכך שרבים החלו לקטלג את זפלין כלהקת מטאל. טעות מופרכת ממש.
אם מתעקשים על הגדרות ועל מגירות, הייתי נותן ללד זפלין מגירה מיוחדת, משל עצמה. כבר באלבום הבכורה שלה יש בלוז עתיק, רוק קלאסי, מיתרים עדינים וסאונד כבד ואפל. תערובת ייחודית, בלתי ניתנת להשוואה.
מאחר וכל שיר באלבום הזה הינו פנינה, ובכל זאת מדובר במקום הראשון, הרי הרשימה המלאה של כל שירי האלבום:
Good Times Bad Times
Babe, I'm gonna leave u
You Shook Me
Dazed and Confused
Your Time Is Gonna Come
Black Mountain Side
Communication Breakdown
I can't quit you Baby
How Many More Times
בן רד
זה התחיל כאן. פברואר 14 .1963 שירים שנדחסו לתוך 32 דקות בלבד. כן. קצת יותר מחצי שעה נמשך אלבום הבכורה של הביטלס, שפתח את מסע הקסם המסתורי של הלהקה החשובה בהיסטוריה. נקודת המשען שהזיזה את העולם הייתה תקליט הבכורה הזה, שכשלעצמו איננו יצירת מופת מטלטלת, אבל הוא נושא את הדנ"א של אחד האירועים המכוננים בתולדות האנושות.
ארבעה בחורים מעיר נמל אנגלית, שלוקחים את כל מה שידענו על מוזיקה, פופולריות ואמנות, מערבבים ורוקחים משהו חדש לחלוטין, ומגישים לעולם שזולל בתיאבון, מבקש עוד ולא יודע שובעה גם 47 שנים אחר כך.
פליז פליז מי משדך את ההיסטוריה של הביטלס (שישה קאברים, מארתור אלכסנדר שחיבר את "אנה", ועד קרול קינג הצעירה) עם העתיד שלהם (הקרדיט לנון ומקרטני הופיע כאן בראשונה). יש שם אפילו סולו של ג'ורג' האריסון ("האם את רוצה לשמוע סוד?" ו"צ'יינס") ואת המפוחית של לנון (שהייתה כלי הנגינה הראשון שלו) ב"לאב מי דו".
אפילו העטיפה הפכה למיתולוגיה מצוטטת. ארבעת המופלאים מביטים מלמעלה למטה, אל מצלמתו של אנגוס מק'בין, מגרם המדרגות הלולייני של חברת EMI בלונדון. והכיתובים הצבעוניים, צהוב-אדום-תכלת, שימשו אינספור גרפיקאים שהתייחסו אליהם בעטיפות ספרים ותקליטים עם השנים.
ב-1969 החזיר מק'בין את ארבעת החברים אל אותו מקום בדיוק, ושחזר את הצילום הזה, שהופיע על עטיפת האוסף הכחול. יותר מכול, פליז פליז מי הביא דבר חדש לעולם. המצאה המקבילה, אם תרצו, להמצאת המכונית או המחשב. ההמצאה הזאת נקראת להקה עצמאית, הפועלת בתוך מעגל יצירה סגור: כותבת בעצמה את שיריה, מבצעת אותם ואף מנגנת אותם. קשה להבין היום, ב2010-, עד כמה זו הייתה המצאה מהפכנית. על כך בלבד, תודו, מגיע לביטלס להיות במקום השני.
בועז כהן
"בחצרו של מלך ארגמן" הוא אחד האלבומים הגדולים, החשובים והמשפיעים ביותר ברוק. אפשר לזהות את ההשפעות שלו אצל מאות להקות שנולדו אחרי צאתו לאור ב1969-, מהרכבי פרוגרסיב, דרך להקות פולק ופסיכדליה שונות ומשונות. גדולתו בפרישת מוטת הכנפיים היצירתית.
מאוונגרד רועש ("איש סכיזופרן בן המאה ה-21") ועד בלדת-עם מודרנית ("בחצרו של מלך ארגמן"). הנגינה המהודקת והמדויקת הפכה למודל חיקוי. העטיפה הפכה לאייקון. הפה הפעור, בזעקה, כמו מסרט אנימציה אבוד ונשכח, הנחיריים הקרועים לרווחה, הטקסטים שנעים בין החלומי למסויט, השירה העילאית של גרג לייק, הגיטרות של רוברט פריפ, המנהיג והמייסד, התיפוף שאין דומה לו של מייקל ג'יילס - יותר משורר ממתופף - וכמובן החליל האגדי של איאן מקדונלד, מוזיקאי גאון, שהלחין ועיבד שניים מהקטעים האדירים בתקליט, ביניהם "אני מדבר אל הרוח", שצרב בתודעה הקולקטיבית סולו חליל וירטואוזי, מרעיד ובלתי נשכח.
שנה אחרי צאתו לאור, פרשו מההרכב שניים מהחברים, המתופף ג'יילס והחלילן מקדונלד, והוציאו אלבום משותף (ומושלם) שנקרא על שמם, "מקדונלד אנד ג'יילס". קינג קרימזון המשיכה בדרכה המפותלת עם שינויי סגנון. תקליט הבכורה שלה אינו דומה לשום דבר אחר והוא ניצב על מקומו ההיסטורי בגאון.
בועז כהן
אלבום הבכורה של פינק פלויד הוא גם האלבום היחיד שנוצר בפיקוחו ובהפקתו של סיד בארט. שמו של האלבום נלקח מהפרק השביעי ביצירת המופת האנגלית, "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהאם, שהיה ספר פולחן בביתו של בארט. הפרק מתאר כיצד עכברוש המים והחפרפר זוכים לחוויה דתית, בשעה שהם מחפשים אחר בנו של הלוטרה שהלך לאיבוד: "הוא מקום זמר החלום אשר לי, המקום אשר עליו ניגנה לי המנגינה", לחש העכברוש, כמו בעילפון. "פה במקום הקדוש הזה, פה נמצא אותו, אם נמצאנו".
כל עיקר התקליט הוא קפסולה פסיכדלית. השירים, משונים למדי יש להודות, מחברים יצורים מיתולוגיים ומסעות בחלל, מדע בדיוני עם בלדות עממיות אנגליות, כשבין הדמויות נמצאים חייזרים, דחלילים, גמדים, אופניים מכושפים. החלילן שאליו מתייחסים בתקליט הוא האל היווני פאן. מוזיקלית, היו אלה הקלידים של ריצ'רד (ריק) רייט שנמהלו בצליל הגיטרה הערפילי המעושן של בארט, שיצרו את האפקט החלומי-מאיים של "החלילן".
חוץ משירים שולבו בו קטעי מעבר אינסטרומנטליים שגם הם נכתבו כנראה בהשפעת חומרים מגוונים. האלבום הוקלט באולפני אבי רוד ויצא לאור ב5- באוגוסט 1967. למרבה הפליאה הוא הגיע למקום השישי במצעד הבריטי (באמריקה פחות הבינו ואהבו אותו).
שני הקטעים החשובים ביותר כאן הם Astronomy Domine שפותח את שערי השחר, במסע אל קצה היקום, והיצירה המכשפת Interstellar Overdrive שנמשכת כמעט עשר דקות ולמעשה פותחת עידן חדש של יצירתיות בתוך המוזיקה הפופולרית - מיני יצירות, לא בדיוק שירים, אבל גם לא ממש יצירות שלמות. שנתיים אחר כך כבר צעדו חברי קינג קרימזון אל תוך השדה החרוש הזה של פינק פלויד.
בועז כהן
דרכו הפתלתלה של התקליט הזה עברה מכישלון מסחרי צורב של להקה שכונתה בבוז "הווירוס מהחוף המזרחי" אל רשימת אלבומי הרוק החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה. הטקסטים של לו ריד עוררו זעזוע, ההפקה ה (לכאורה) מרושלת גרמה לסלידה של שדרנים ומבקרים מהתוצאה המוגמרת. חוץ מ"יום ראשון בבוקר", שלוטש יותר, כל השירים נשמעו מחוספסים וגולמיים לרוב המאזינים בזמן אמת.
שלוש חברות דחו בקרירות את התקליט. קולומביה, אטלנטיק ואלקטרה. חברת וורב הסכימה להוציאו לאור. אנדי וורהול, המפיק, גם עיצב את תדפיס הבננה המפורסם שעל העטיפה. המילים תיארו מזוכיסט המתמכר לעונג שבכאב ואת ההשפלה שגורמת לו אישה אהובה ("ונוס בפרוות", לפי ספרו של לאיופולד פון זאכר מאזוך), ואדם המחכה לדילר שלו, שיביא לו מנת ההרואין ("מחכה לאיש").
"הרואין" תיאר את השימוש וההתמכרות הקשה (לו ריד היה מכור בזמן העבודה על האלבום) ונחשב עד עצם היום הזה לאחד הקטעים האוונגרדיים החשובים של הרוק האלטרנטיבי.
הפראות והעדינות שימשו בערבובייה בתקליט הזה. ויולה מופרעת של קייל, פסנתר רפטטיבי,
גיטרות מלוכלכות, פידבקים ולצד זה קולה של הדוגמנית-זמרת ניקו, קול של אישה שכבר ראתה שלושה-ארבעה דברים בחיים שלה ואף הרגישה.
החבורה המוזרה והמסוממת שרדה ארבע שנים בקושי, נכשלה כלכלית אך בתקופה מסוימת נטען שכל מי שראה הופעה שלהם, הקים בעצמו להקה משלו. לא מעט להקות (מסוניק יות' ועד מאזי סטאר) טענו שההשפעה הגדולה ביותר עליהם הייתה זו של אלבום הבכורה של מחתרת הקטיפה.
בועז כהן
שנה חשובה, 1967. חברי הדלתות הגיעו אליה, ואל אלבום הבכורה שלהם, בשלים ומוכנים, אחרי סדרה ארוכה של הופעות במועדונים בלוס אנג'לס. ההצלחה הייתה מיידית. השילוב בין שירים מלודיים ולהיטיים לבין מילים בעלות משמעות (מילותיו של ג'ים מוריסון, שהיה יותר מכול משורר, עסקו במוות ובסקס פראי).
מדהים, במבט לאחור, לגלות כמה להיטי-על כולל תקליט הבכורה של הלהקה מהחוף המערבי. חוץ מLight My Fire, שכבש את המקום הראשון במצעד האמריקני, הצליחו מאוד גם "שיר אלבמה" (ברטולד ברכט וקורט וייל, מתוך האופרה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני") ועוד.
התקליט הזה, רענן ובוער בהווייתו, נמתח בין שני הקצוות של הלהקה שסומנו כאן בבירור. השיר הראשון, Break on Through, שפותח את האלבום, הוא קצר, תזזיתי, להיטי, ואילו The End המקאברי, שנועל את האלבום, נמתח ונמשך לאורך כמעט 12 דקות הזויות, נזעמות ומרעידות, שבהן מוריסון מתייחס למיתוס של אדיפוס. "אבא? כן, בני. אני רוצה להרוג אותך. אמא? כן, בני. אני רוצה ל...".
ג'ים מוריסון בדק את הגבולות של התודעה והמשמעויות של המילים וביטויין. זה עלה לו, בין היתר, במעצרים ובאלימות משטרתית. מנזארק וקריגר, עם הגיטרות והאורגן היבש, ציירו מהלכים ייחודיים על דלתות התודעה שלנו. המגזין "רולינג סטון" דירג את התקליט במקום ה-42 ברשימת 500 האלבומים הגדולים ביותר בכל הזמנים. אין ספק שהשפעתו ניכרת עד היום.
בועז כהן
אולי הרגע הכי חשוב בקריירה המוזיקלית של ג'יימס מרשל הנדריקס היה בשנת 1966. באחת ההופעות של ההרכב שהקים, Jimi James And The Blue Flame, בניו יורק נכח צ'אס צ'נדלר, הבסיסט של The Animals, שבאותו שלב, לאחר שלהקתו התפרקה, החל בקריירה שנייה כמפיק וכמנהל אמנותי.
צ'נדלר זיהה מיד את הכישרון העצום של הנדריקס ומאותו רגע לא עזב אותו. עד מהרה טסו השניים לבריטניה במטרה להפוך את הנדריקס לכוכב. הם בחרו במתופף מיטש מיטשל ובבסיסט נואל רדינג כמלווים החדשים של הנדריקס, וכך, בשלהי אוקטובר 1966, נוסד ההרכב The Jimi Hendrix Experience.
האלבום הראשון של ההרכב (שהוציא בסך הכול שלושה) הושק בשתי מהדורות שונות: בבריטניה הוא יצא במאי 67', וכנהוג באותם ימים לא כלל האלבום את הסינגלים שכבר יצאו לפני כן בממלכה: Hey Joe, Purple Haze, The Wind Cries Mary; ואילו בארצות הברית יצא האלבום רק באוגוסט, כחודשיים לאחר הופעתה המרשימה של הלהקה בפסטיבל מונטריי הנודע. ההוצאה האמריקנית כללה כמובן את שלושת הסינגלים שרצו בבריטניה, אם כי החסירה את You See Me
Red House, Remember, Can.
האלבום, שנכנס בקלות לקטגוריית אלבומי המופת של כל הזמנים, זכה הן להצלחה מסחרית והן לשבחי המבקרים. בבריטניה הוא הגיע למקום השני כאשר לפניו ברשימה נמצא רק "סרג'נט פפר" של הביטלס. בארצות הברית הוא היה האלבום הנמכר ביותר בשנת 1968. בשנת 2003 המגזין "רולינג סטון" קעקע עליו תו תקן היסטורי כשדירג אותו במקום ה-15 המכובד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים.
בן רד
אתגר לגמרי לא פשוט, להיות להקת רוק בריטית בשנת 1965. כמות ואיכות המתחרים היו פשוט בלתי נתפסות. אבל חברי להקת המי היו מופרעים מכדי להיות ריאליים. למזלנו. אלבום הבכורה שלהם יצא בערך כשנה אחרי שהתגבש ההרכב הסופי, וזכור בעיקר בגלל שיר הנושא שלו, שמבקרי תרבות אוהבים להגדיר כהמנון של דור וגו'.
פרט לשורה הנצחית שנכללה בו: "הלוואי שאמות לפני שאזדקן" (שורה שהפכה רלבנטית עד כאב, כשפיט טאונסנד המבוגר נחשד בפדופיליה), אלמנט קלאסי נוסף בשיר היה הגמגום המכוון של רוג'ר דאלטרי לכל אורכו. גמגום שבגנו הבי-בי-סי סירב בתחילה לשדר את השיר, כדי לא לפגוע ברגשות המגמגמים. דאלטרי הסביר שבזמן הקלטת השיר הוא לא הצליח לשמוע את עצמו דרך המוניטורים. הגמגום נבע מכך שהוא ניסה להתאים בין הטקסט ללחן תוך כדי שירה.
כשחברי הלהקה שמעו את התוצאה הסופית, הם אימצו בחום את התאונה. התוצאה הייתה מקום שני במצעד הסינגלים של בריטניה והלהיט הגדול ביותר של הלהקה בכל תולדותיה. פרט לשיר הנושא, אלבום הבכורה כלל להיט נוסף, The Kids are Allright, שהציג פן פופי ומתוחכם הרבה יותר של הלהקה. באופן כללי, האלבום הצטיין בגוון רית'ם אנד בלוזי ברור, ששיקף את התקופה הראשונית של המי. תקופה שבה הם היו מבצעים קאברים של בכירי הז'אנר השחורים.
My Generation יצא זמן קצר אחרי שהסינגלים שנכללו בו החלו לתפוס, והסמיכות הזאת גרמה לכך שחברי הלהקה מעולם לא החשיבו אותו במיוחד. הם חשו שהעבודה עליו הייתה חפוזה ורשלנית מדי, מטעמים מסחריים גרידא. וזה נכון, הוא רחוק מלהיות אלבומם הגדול ביותר, אבל הוא כלל כבר את כל זרעי התהילה והפורענות, שיתפוצצו בהמשך. בתוך עולם של מלודיות דביקות ולהקות חייכניות, הוא נשמע כמו האלבום שנשלח מהגיהינום כדי להרוס את המסיבה. או הו, והמסיבה רק התחילה. רק שהיא הפכה למעניינת הרבה יותר.
שי להב
האלבום הזה מייצג את כל מה שהשלישייה הזאת הביאה לעולם המוזיקה: מלודיות פשוטות יחסית, אבל מאוד "חכמות", שמגיעות מיד לקרביים של המאזין, עושר צלילי מרהיב, הרמוניות קוליות ייחודיות, סאונד גיטרות מקורי ולא פחות מזה - טקסטים אינטליגנטיים, שמקורותיהם חברתיים ופוליטיים ומסריהם אופייניים לתקופה שבה נכתבו, סוף שנות ה-60, שנות המבוכה החברתית הקשה של ארצות הברית. רבים מכנים את קרוסבי, סטילס ונאש כ"ביטלס של אמריקה".
הם היחידים שנתנו פייט אמיתי לפולשים מהאי הבריטי, בעיקר משום שהוכיחו שאינם צריכים להחניף למאזיניהם באמצעות פופ קליט ו"מצעדי", אלא דווקא התייחסו אליהם בכבוד. זהו למעשה סופרגרופ: דיוויד קרוסבי, הגיטריסט המוביל, בא מהבירדס. סטיבן סטילס פרש מבפאלו ספרינגפילד (כמו ניל יאנג חברו, שהצטרף לשלושה אחר כך), וגרהאם נאש חצה את האוקיינוס, תרתי משמע. הוא הגיע מאנגליה כמנהיג של ההוליס, אחת הלהקות הבולטות ב"פלישה הבריטית", והביא את הברק הבריטי לפולק-רוק האמריקני. גם גוון קולו צבע את הצליל הייחודי של הלהקה.
האלבום, שיצא שנה לאחר שהשלושה נפגשו, יצר באזז עצום באמריקה וזכה לכל הסופרלטיבים האפשריים, ובצדק. כבר מן הצליל הראשון אתה מתמכר אליו. הוא נותן מענה מדויק למי שרוצה קצת יותר מפולק-רוק אקוסטי וקצת פחות מרוק מתקדם חשמלי.
האלבום הזה הוא מושלם, כיצירה אחת, אבל כדאי, בכל זאת, לציין את Long Time Gone של קרוסבי, שהטקסט שלו מתייחס לרצח קנדי; את Guinnevere, גם הוא של קרוסבי, שיר אהבה רגיש ועדין; את Marrakesh Express שכתב גרהאם נאש בהשפעות אוריינטליות, ומעל הכול את Suite - Judy Blue Eyes, של קרוסבי, היצירה בת שבע הדקות שפותחת את האלבום, ומכניסה אותך באחת למערת הקסמים.
גדי ליבנה
הסיפור של הבירדס מזכיר לא מעט מקרים אחרים, שבהם הרכבים ואמנים מצוינים לא זכו להערכה שהם היו ראויים לה בזמן אמת. אמנם הבירדס נחשבים היום, אחרי יותר מ-40 שנה, כמי שהניחו את אבן היסוד למוזיקת הפולק-רוק האמריקנית, אך בתקופה שבה הם פעלו, שיאה של "הפלישה הבריטית" ושיא תהילתם של הביץ' בויז, היה קשה ללהקה המונומנטלית הזאת להצליח בנישה הצרה יחסית של מה שניתן לכנות "זרם בוב דילן". אבל דווקא ההשתייכות לזרם זה, בלי פשרות ובלי ויתורים, גם במה שקשור למסרים החברתיים ובוודאי במישור המוזיקלי, דווקא היא שעומדת לזכות הלהקה בפרספקטיבה של זמן.
בפרספקטיבה של זמן ניתן לומר שאלבום הבכורה של הבירדס בישר על עידן חדש בפולק האמריקני. עד הבירדס הפולק התאפיין במסרים חברתיים ופוליטיים אנטי ממסדיים ובשירי שלום ותקווה שהאפילו על ביצועים שהיו, לרוב, מינימליסטיים ורזים: זמר או זמרת עם גיטרה אקוסטית, לפעמים בתוספת מפוחית.
הבירדס הכניסו חשמל לפולק, ולמעשה יצרו זרם מוזיקלי חדש: הפולק-רוק. כך הפולק קיבל אנרגיה מחודשת בזכות האדרת המחושמלת והבועטת, והרוק קיבל חיזוק משמעותי בתחום המסרים שהוא אמור להעביר בטקסטים. לכן גם כמה שירים חשובים שמופיעים באלבום זכורים אף יותר מן הביצועים המקוריים: שיר הנושא של בוב דילן, Mr. Tambourine Man, שירו של פיט סיגר The Bells of Rhymney, ואסור לשכוח את שירו הקורע של ג'ין קלארק, Here Without You. והצליל, אוי, הצליל המופלא הזה של הגיטרות.
גדי ליבנה
ומה אלבום הבכורה שלכם? טקבקו לנו!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם