הזירה הלשונית: אצל אחותך הצולעת
סלנג ישראלי באנגלית? מסתבר שאפשר. בספרו "זובי", דני בן ישראל, כוכב הזמר של שנות השישים, מלמד את האמריקנים סלנג ישראלי בשפה שלהם
"אתה זה מהסלנג?" הוא שואל אותי.
"בין היתר", אני עונה.
"יש לי כאן משהו בשבילך".
האיש הזה היה דני בן ישראל, כוכב הזמר של שנות השישים, החייל החתיך בעל קול הזמיר, ששר את "נר בחלונך" ו"כוכב הצפון", ההבטחה הגדולה של הזמר ואחר כך של הרוק הישראלי. דני בחר כידוע בחיים קוסמופוליטיים, אבל כפי שיתברר נותר מאוד ישראלי, וכעדותו, גם ציוני נלהב.
עד השבוע לא נפגשנו או דיברנו מעולם. דני שלף ספרון מכיס הבטלדרס והגיש לי את יצירתו החדשה, שיצאה ממש בשבועות האלה בארצות הברית, בהוצאת פלומה מבית ההוצאה החשוב פינגווין, ושמה, רחמנא ליצלן, !zubi, או בעברית, זוּבִּי!.
זובי הוא, למי שעוד לא הבין, מדריך לסלנג הישראלי, באנגלית. הוא נועד לאמריקנים, וגם לישראלים, ונמצא מהשבוע בחנויות גם בישראל.
למה דווקא זובי? דני מסביר בפרק הראשון ש"זובי" היא מילה המייצגת בשבילו את הישראלים. היא גם שם לאיבר המין הגברי, שהספר עוסק בו בהמשך בדרכים שונות ומגוונות, וגם דרכו של הישראלי לומר שמשהו פשוט לא נראה לו, לא מתאים ושווה בוז תהומי, מקבילה מילולית של התנועה המזרחית.
וכך כותב דני: "זובי לכל מה שמפריד בינינו לאחרים. זובי לכל אלה שמנסים לכפות עלינו דברים שאיננו רוצים. זובי לכל אלה שחושבים שישראל היא רק ארץ זבת חלב ודבש".
הבחירה ב"זובי" נראית ברגע הראשון קצת מוזרה. "זובי" היא מילה שדי יצאה מהמחזור, וימי תהילתה היו אי שם בין הפיפטיז לאייטיז. ועם זאת, הספרון כולו כתוב בחינניות כובשת, גדוש באינפורמציה לשונית שחלקה עדכני מאוד, ולא פחות חשוב, מלווה באיורים מצוינים של כריס מרפי, שעל פי שמו אינו אזרח ארץ הקודש.
דני בן ישראל מטייל בספרון במחוזות שונים. הוא מנסה להסביר לאמריקנים
דני טוען בספר ש"אחי" נולד בצבא בימי מלחמת לבנון. כינויי חיבה מובילים נוספים: חמודי, יקירי, מָתוקי, וגם הדביקים: מושמוש, קושקוש וצ'ושקוש. לגבי מָתוקי מסביר דני שהוא בדרך כלל חושף כוונות רעות. דוגמה: "מתוקי, אני לא רוצה לראות אותך אף פעם יותר בחיים שלי".
מול ביטוי חיבה יש גם ביטויי בוז וזלזול. הדוגמאות של בן ישראל מוכרות כגון "לך חפש מי ינענע אותך" (דני מתרגם: לך חפש מי ישגול אותך), או "חפש אותי בסיבוב", וגם "לך תראה אם אני בבית".
כל אלה הם הכנה לפרקים הבאים שבהם הולך בן ישראל למקומות שהסלנג אוהב במיוחד. ראשיתו בקללות עבריות. דני נזכר בקללה שלא שרדה מילדותו, וטוב שכך: "הלוואי שתזיין גופה של סוס מת בירקון עם הזין המצ'וקמק שלך".
ויש מרומזות יותר: "איפה היית כל הלילה? - אצל אחותך הצולעת". יש גם לשון גבוהה: "סועד בעכוז", הסברים מיותרים, והגידוף העתיק והמאוד לא מרומז: "כנס לי לתחת וצא לי מצופה". בין השמות לאיבר הגברי הוא מזכיר את החמוד מכולם: יוחנן. ובלי נפיחות ריחניות אי אפשר. בן ישראל מפרט דווקא בעניין "ורדה", כלומר פיצוץ בערבית.
דני מרבה בעיסוק בקוקסינלים, הומוסקסואלים וסתם סטוצים סטרייטים. לאורך שני עמודים הוא מפרט דיאלוג לשוני מפורט וללא צנזורה בעת סטוץ, שבו בני הזוג העסוקים בפעילות מינית סוערת שכחו לשאול איך קוראים לבן הזוג. הפאנץ' בא בסוף: "להזמין לך מונית?".
בענייני קוקסינלים מספר בן ישראל מעשה שהיה בעברו, כאשר פיתח רומן עם אשה לוהטת מאוד בפאריז, שמנעה ממנו משום מה להגיע למחוזות הנחשקים שלה. בתום שבוע סוער נכנסה הגברת לשירותים אחריו, והתברר לו, כמו לשלום חנוך בשעתו, שזו אינה גברת אלא אדון. מייד אחריה/אחריו פרצה לשירותים חבורה צוהלת של קוקסינלים. כך הסתבר לדני שנפל למארב מתוכנן, שאותו לא שכח עד היום.
דני מביא בספר גם כמה פיסקאות מאלפות על סקס בין החרדים. אצל החרדים, הוא כותב, לא מדברים על סקס ואסור לכפות סקס. הבעל המעוניין בתשמיש מניח את הירמולקה (הכיפה) שלו בצד המיטה של האשה. אם היא אינה מעוניינת היא מחזירה אלת הירמולקה לצד שלו, והוא מסתפק במקלחת קרה. אם לא החזירה, שולפים את הסדין המיוחד שבו קרוע פתח עגול. לתשמיש קוראים "עונג שבת", לאיבר הגבר "משכין שלום", ולאיבר האשה "אותו מקום" (ובאשכנזית: אוֹיסֶה מוֹקוּם).
בסעיף האלכוהול מסביר דני שהישראלים מעולם לא ידעו לשתות, ותרבות השתייה הגיע אלינו עם העולים מחבר העמים. ויש גם תיאוריה מפתיעה: שנאת הישראלים לשתייה חריפה באה לדעת דני מהצבא, שם הכריחו את החיילים לשתות "יין פטישים", אותו יין שיש בו מעט אלכוהול והרבה מאוד סוכר. החיילים היו מתעוררים בבוקר בכאב ראש נורא שליווה אותם כל השבת, ומכאן השם "יין פטישים".
דני מרחיב בדיון בשפת הסמים למיניהם. בשפת הסטלנים, מעשני הסמים הקלים הוא מזכיר ביטוי רווח: "אפילו סטלן גדול מוריד לפעמים ראש קטן". עניין הראש משחק כידוע תפקיד חשוב בסצינת הסטלנים, ומכאן המילה חש"ב, שפירושה חומר באיכות נמוכה, ראשי תיבות: "חומר שלא בא בראש". דני נזכר איך נולד הביטוי הזה מפיו של הזמר לי איש כסית, שבאמצע הופעה אמר פתאום: "נמאס לי מהחש"ב הזה, אני עובר לאמסטרדם".
יש גם סמים קשים יותר, כגון האופיום הקרוי גם "שווארצה", והקוקאין שעליו נאמר "משורה ישחרר רק המוות". על צרכן הל.ס.ד. נאמר שהוא "מלקק קרטונים". פירוט מעניין ניתן בספר לגת, עשב הסם התימני שאינו מתאים לישראלי החובב סיפוקים מיידיים, שכן החומר מפעפע ממנו באיטיות בעקבות לעיסה של שעות. מונחי גת: "רופטה", חבילת גת, "לכאזן": לעשן גת, "טכאזינה": מסיבת גת.
את הפרק על הסלנג הצבאי מתחיל דני בסיפור אישי. לאחר שהפך כוכב עוד בעת שירותו הצבאי, היה לזמר מבוקש. בעת מלחמת לבנון היה סובב סולו, הוא והגיטרה, ושר לחיילים בכל רחבי הארץ. לאחר שנעלם מהארץ ל-22 שנה, חזר והתקשר ליחידה והציע את שירותיו. אז ענה לו פרח פקידות במשפט הבא: "אבאלה, אתה עוד חי?" והסביר לו ששירותיו אינם נחוצים עוד.
אבל, קובע דני כמאמר הקלישאה, חיילים ותיקים אינם מתים, הגיעו עוד מלחמות, והוא גויס שוב וסבב עם הגיטרה שלו ברחבי צה"ל וחימם את לב הלוחמים.
בדיון על שפת הצבא מביא דני דוגמאות שונות שרובן הן סלנג כלל ישראלי ולאו דווקא צבאי. לאחר הפירוט ההכרחי של הגימלים ושאלת הקיטבג והא מזכיר את הכינוי לקצין המורעל על הצבא: "ישן עם הדרגות על הפיג'מה".
פרק מעניין ומחדש הוא הפרק על שפות מקומיות. דני מתעכב כצפוי על השפה הירושלמית, אבל הוא פותח בבאר-שבעית, ומספר שבבאר שבע המילה "רבן" והשורש הקשור בו הם מפתח להבנת השפה. דוגמה בבאר שבעית: "בוא נלך קודם לרבן, נתרַבּן לו על ההתרבּנות שלו, ונלך לרבנית. הרבן שלה מתרבן בחו"ל, היא אוהבת להתרבן, נרבן אותה ונתרבן עליה". בתרגום חופשי מדובר בסיפור שמעורבים בו סמים וסקס ובעל שנסע למרחקים.
מגבעתיים מביא דני את הביטוי "אורדון", על שם משוגע מקומי. אורדון פירושו חבר, משהו כמו אחי, ואורדונית היא כוסית מגבעתיים. אורדונייה היא מועדון. שמח שם בגבעתיים. ברחובות, לעומת זאת, נהוג להשתמש במילים תלמודיות כמין סלנג. למשל, כשרוצים להחמיא לעלמה על נעלי המעצבים שלה אומרים: "מאיפה האנפילאות האלה?".
בין ביטויים שאותם הוא מגדיר תל אביביים מביא בן ישראל את "הכל טוסט" או "סבאבה". כאן, הוא מסביר, יש דרגות: סבאבה: מצב רוח גרוע עד בינוני; סבאבי: מצב רוח טוב; סבאבי-באבי: מצב רוח מעולה.
יש גם סלנג קיבוצים. לצד מונחים מוכרים כמו הַשְכבה, כלבויניק וקומונה מביא דני כמה הפתעות. "סלט חמורים" הוא סלט חתוך גס, כהגדרתו "בסגנון בולשביקי". "סוכרייה בורחת" היא סוכריית הג'לי שהיתה חלק מפינוקי החגים.
דני בן ישראל קנה לו שם של בוהמיין, ובפתח הספר נכתב שהוא מחלק את חייו בין ארצות הברית, אוסטריה וישראל. את הספר "זובי!" הוא מגדיר כספר ציוני, וגאה להזכיר ספר שהוציא שלא זכה לתהודה. בן ישראל תרגם מגרמנית לעברית לפני כעשרים שנה מחזה נשכח של הרצל בשם "הגיטו החדש". בהקדמה הארוכה לספר הזה, חושף דני את מה שהוא קורא האנטישמיות החדשה, אנטישמיות בלבוש של אנטי-ישראליות. "היום כולם מבינים את זה", הוא אומר. אז שיהיה לציונות ולמדינה סבאבי, ואפילו סבאבי-באבי, וזובי לכל האנטישמים.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם