תנ"ך: הדור הבא
פחות ופחות אנשים מסוגלים לצלוח טקסט תנ"כי. אז מה עושים? מאיר שלו בטוח שהגיע הזמן לתרגם את המקרא לעברית מודרנית, ואפרים סידון קובע שאין סיבה לחיות בארץ בלי לדעת תנ"ך. לכבוד החג, הנה סיור שיאפשר לכם להתמודד עם ספר הספרים בכבוד
זמן קצר לאחר מכן נפתחה ברשת הפייסבוק קבוצת "גמאני שונא תנ"ך!!!!!!" (סימני הקריאה במקור). מייסדת הקבוצה מסבירה מה הביא ליוזמה: "אני שונאת תנ"ך כי: . 1 אני לא מבינה כ-ל-ו-ם מהשפה המעצבנת הזאת שיש בספר. . 2 אני לא מבינה שום דבר ממה שהולך שם ואני נרדמת בשיעור. . 3 אני שונאת ללמוד למבחן בתנ"ך. . 4 מה זה יעזור לי בחיים? . 5 כי הספר כבד ואין לי כוח לסחוב אותו על הגב."
וזה עוד לא הכל: ניתוח שערך משרד החינוך לממוצע תוצאות בחינות הבגרות מעלה כי בשנים האחרונות נחשבת בחינת הבגרות בתנ"ך לאחת הקשות לתלמידים, בגלל היקף החומר והשפה המקראית. אולי יש קשר ואולי לא, אבל חידון התנ"ך העולמי (האמיתי), בהנחייתו של ד"ר אבשלום קור, הביא השנה 9.1 אחוזי רייטינג, לעומת 14 אחוזים בשנת תש"ע. תלמידי החוג למקרא הולכים ומתמעטים באוניברסיטאות השונות, ומספר המורים לתנ"ך הולך ויורד. אז מה אם התנ"ך הוא הספר הנמכר והפופולרי ביותר בהיסטוריה, אז מה אם הוא מכיר בחולשות האנושיות ולא עושה הנחות. המציאות מראה שהעבר המפואר לא בהכרח מסמן את ההמשך.
הרוח הכללית המנשבת בעורפו של ספר הספרים מביאה לניסיונות רבים להנגשת הטקסט התנכי לקהל ברשת האינטרנט ובדפוס. על קצה המזלג אפשר למנות את השקת האתר "כותבים את התנ"ך", ביוזמה משותפת של משרד ראש הממשלה ועמותת "עמק התנ"ך". במסגרת האתר כל אחד מהגולשים בוחר את הפסוק הקרוב אליו ביותר ומנמק את בחירתו. לצדו יש יוזמות מתמשכות כמו אתר "מקראנט" עם חידות, בלוגים של מורים, מסלולים, קומיקס ועוד, וכמובן - ספרים. ספרים לילדים, למבוגרים ואפילו ספרי לימוד.
רק בשנתיים האחרונות ראו אור הספר "ראשית" של מאיר שלו, עם תיאור פעמים ראשונות המופיעות בתנ"ך כמו החלום הראשון והבכי הראשון ואת מי שנבחרו להתנסות בהם. קדם לו הספר "תנ"ך עכשיו," שעורר את ההתעניינות החילונית בתנ"ך. עבור הקטנים הוציא שלו את "מבול, תנ"ך ושתי תיבות" עם סיפורים בגובה העיניים. בסגנון אחר לגמרי ראו אור ספר הקומיקס של רוברט קראמב, "בראשית" (עם עובד), ו"תנ"ך בחרוזים לילדים" מאת אפרים סידון ודני קרמן, שחגג את צאת הכרך השישי בסדרה (גם עם עובד). לצדם
כל אלה מעלים שאלות: האם זו במה לקריאה אחרת של התנ"ך, בנוסף לקריאה המוסרית והקריאה האורתודוקסית? האם זו הגישה העכשווית? אם סיפורי התנ"ך התרחקו כל כך מהמגזר הזה, כיצד ניתן להסביר את הפריחה החילונית בתחום? מה זה אומר עלינו כאומה וכיצד מגיבים במגזר הדתי לספרות העכשווית הזו?
הסופר מאיר שלו, מחלוצי הנגשת התנ"ך, טוען כי אכן סיפורי התנ"ך התרחקו מהרבה אנשים, בעיקר מתלמידי בית ספר, אבל מבקש להזכיר שלאו דווקא מדובר בתופעה חדשה: "זה קרה גם כשאני הייתי תלמיד בית ספר, בין היתר בגלל תוכנית הלימודים שכוללת פרקים חשובים אולי, אבל משעממים עד מוות, ופה ושם טרחניים"
ועדיין אי אפשר להתעלם מההתרחקות מספר הספרים.
"שואלים אותי חברים שהם חילונים קנאים ממני - אז מי בכלל צריך את זה? למה בעצם אנחנו צריכים לדעת תנ"ך? אני אומר: כי אדם צריך להכיר את תרבותו, תרבות עולמית. זה חלק מעולם האסוציאציות וההקשרים של בן תרבות, כמו האיליאדה והאודיסיאה. לדעתי, מבחינה ספרותית התנ"ך כתוב הרבה יותר טוב מהן, שלא לדבר על זה שהוא גם תרבות וגם מורשת. חילונים רבים רואים את התנ"ך כנחלתם של הדתיים, וזו שגיאה. הוא נחלת כולנו והפך לנחלת האנושות מהרבה בחינות. "אני מרצה על תנ"ך לקהל חילוני בעיקר, ויש הרבה מאוד עניין בסיפור התנכי. אי אפשר להגיד שהתנ"ך הוא מסמך חילוני, אבל מותר לנו לקרוא אותו כחילונים. עשרת הדברות הם טקסט דתי, אבל אפשר לקרוא אותו דרך תודעה חילונית. בדיוק כמו קריאה בדברי הנביאים. יש שם מסרים דתיים טהורים, אבל גם מסרים חברתיים ופוליטיים מעניינים, טיפול בנושאים כמו מתי יוצאים למלחמה, והאם מותר לעמוד מול הקונצנזוס."
כיצד מגיבים במגזר הדתי לספרות הזו?
"כשהוצאתי את 'תנ"ך עכשיו' היו בציבור החרדי קולות שאמרו שצריך לשרוף את הספר הזה. די ציער אותי שזה לא התרחש בסוף, כי כך הייתי מוכר עוד שתי מהדורות. הם בוודאי לא מקבלים את סוג הקריאה הזה והפרשנות הזו, אבל זה חלק מהקיפאון הכללי ששורר בציבור החרדי, להבדיל מתקופות מאוד ארוכות של פתיחות, גמישות מחשבתית והתעדכנות. אני לא ממש מוטרד ממה שאומרים בציבור הדתי משום שמראש ברור לי שדרך הקריאה שלהם ושל אדם חילוני במקרא היא שונה לחלוטין.
"הקריאה החילונית לא עושה מגיבורי התנ"ך קדושים, וכך גם התנ"ך. משה רבנו אפילו מוצג כחוטא שנענש, ואין עם זה שום בעיה, עם כל גדולתו. הקריאה היא שונה. זה דווקא יכול להיות המקור לקריאה יותר מעניינת בימינו. לחזור לרוח האמיתית של התנ"ך, שהיה טקסט מאוד פתוח וחושפני. דברים שכתובים על דוד המלך בזקנתו במלכים א' פרק א' לא כתובים אפילו בעיתונות החופשית ביותר היום."
אתה מדבר על פרשנות, בשעה שיש ניסיונות של ממש לתרגם את התנ"ך. למשל תנ"ך רם.
"לדעתי, במאה השנים הקרובות תהיה חובה לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית. זו צריכה להיות מלאכת מחשבת שתחזיק מעמד, כי גם העברית המודרנית משתנה ללא הרף. כעיקרון אני לא רואה בזה שום דבר פסול, דף מול דף במקביל לטקסט המקראי זה אפילו יהיה הכרח. כרגע עוד אפשר להבין משהו שכתוב בתנ"ך, אבל חבל לאבד את התוכן הזה בגלל פיינשמקריות של טהרני שפה ומקרא. האלטרנטיבה היא שהטקסט הזה ילך לאיבוד."
אז איך קרה כל זה? איך הפך ספר הספרים לזר כל כך? כל סקטור וסיבותיו. חרדים הם סיפור בפני עצמו. במסורת של עולם הישיבות האשכנזי לא למדו תנ"ך מכל מיני סיבות, חלקן בגלל מחקר התנ"ך הנוצרי שהתפתח. הבדיחה המוכרת טוענת שבחור ישיבה מכיר את התנ"ך דרך הציטוטים שלו בתלמוד. גם לעולם הישיבות הציוני לקח זמן עד שהוא נכנס לתחום. פה מתרוצצות שתי תזות: האחת אומרת שבתחילת שנות השבעים הציבור של גוש אמונים גילה את התנ"ך וניכס אותו לעצמו, ובהתאמה הציבור החילוני איבד את האחיזה בטקסט הזה. השנייה טוענת שההתרחקות היא על רקע של זיהוי התנ"ך כטקסט דתי, ולא תרבותי.
"נדמה לי שהדבר היותר בסיסי והעמוק זה המקום של התחומים ההומניסטים בחיים שלנו," אומר אבי ורשבסקי, ראש תחום חברה ורוח במט"ח ועורך אתר "מקראנט." "אותם הדברים נכונים לגבי ספרות לא פחות מאשר לגבי תנ"ך. אולי תנ"ך זה כואב יותר ומצטלם יותר טוב. חוסר הרלוונטיות של התחומים האלה נובע מההיצע בשוק העבודה והקושי בקריאה מסיבית של טקסטים בעידן של תקשורת אלקטרונית. אותה רמת מאמץ נדרשת מילד כדי לפענח טקסט של יהודה עמיחי ופרק מהתנ"ך. אנחנו במט"ח מסתובבים בבתי ספר, ואחד השימושים שראיתי באתר 'מקראנט' זו הקראה של הפרק. המורה לא מרגיש בטוח להקריא בעצמו. זה סימפטום. כשמישהו שיודע לקרוא קורא את הטקסט זה נשמע אחרת. יש אחוז מאוד גדול של מורים למקרא במערכת שהם לא באמת מורים למקרא, אלא באזור: מורה לספרות שמגייסים אותו ללמד מקרא, או פשוט מורה דתי, שאם הוא דתי מניחים שהוא יודע מה כתוב שם."
אולי העניין הוא רענון תוכנית הלימודים?
"מרעננים עכשיו את תכנית הלימודים בפעם השלישית משנות השמונים. באף אחת מהפעמים זה לא עשה את המהפכה שציפו לה. אותם הקשיים שהיו ואותן תחושות ניכור נשארו, ונולדו קשיים חדשים: נוצר מצב שבו תלמידים יצאו מבית הספר בלי לדעת מה הסיפור בגדול. המפתח הוא לא בתוכניות אלא במשהו יותר עמוק, ביחס למקצוע, במקצוענות שדורשים מהמורים. זהו האתגר של הומניסטיקה בעידן שאנחנו נמצאים בו."
האם אכן יש בשנים האחרונות פריחה בניסיונות לתרגום התנ"ך?
"אני רואה את זה כמפעלי הנגשה בעיקר. אולי זה האתגר של חילופי משמרות התרבות. מי שיש לו את החיידק הזה נחשף לספר ועובר את החסם הראשוני, נהיה קצת מיסיונר של הטקסט הזה ורוצה להעביר אותו הלאה."
סליחה על הארציות, אבל כשפרידה מבית 'האח הגדול' נכנסה לבית השימוש עם תנ"ך, לא התחוללה סערה כמו שהיה צפוי. יכול להיות שהתנ"ך הופקע מהקונצנזוס?
"אני לא יודע כמה אנשים רוצים להתחיל לנהל ויכוח סביב מה שקרה ב'אח הגדול.' זה קצת לשחק לידיים של האינטרסים היחצניים של התוכנית. אני לא יודע בכלל כמה דברים קדושים יש לנו בתרבות. אנחנו, במט"ח, מרגישים שיש קיטוב בתופעות שאנחנו רואים. מצד אחד כל התופעות השליליות של ירידת המעמד, ההישגים והנתק. מצד שני, המון יצירתיות סביב הטקסטים האלה. מבחינת האתגר אנחנו מרגישים שתרבות האינטרנט היא גם משהו שמאיים על תרבות הטקסטים הקדומה, אבל יש משהו מדהים ביכולת לבטא דברים באמצעים השונים. אנחנו רואים את עצמנו כאנשי שיווק שמשווקים את הטקסט הזה, יודעים לארוז אותו באריזות הנכונות ומעדיפים לקונן כמה שפחות על רמת המורים ועל מצב הנוער. זה אתגר בכל התחומים ההומניסטים ויש לנו יתרון כי השפה היא עדיין אותה שפה."
אפרים סידון, אזרח ותיק במחוזות הנגשת התנ"ך, מעיד על עצמו כעל אוהב תנ"ך מושבע. בסדרה שכתב, "התנ"ך בחרוזים" (עם עובד), מבקש סידון להעביר את סיפורי "בראשית", "שמות", "במדבר", "דברים" ו"יהושע, שופטים" בעברית עכשווית, תוך שמירה על הסיפור המקראי ונאמנות לטקסט הכתוב. על סיפורי הזוועה ועל דיני צרעת, למשל, ויתר. ב"משלי משלי" (כתר) בחר עם חברו דני קרמן אוסף של פתגמים נבחרים הלקוחים מספר משלי, עיבד את הפתגמים והתאים אותם לילדי שנות האלפיים.
"הגעתי לתנ"ך כי הסיפורים בו נפלאים", הוא אומר, "אם כי אני בא מבית אתאיסטי מוחלט. אין עוד ספר שהסיפורים נפלאים בו כמו בתנ"ך. המיתולוגיה היוונית? היא באמת שולית מבחינת הסיפורים." את אהבתו לתנ"ך הוא מייחס לעובדה שהיו לו מורים טובים. "זה לא שהשפה הייתה פחות קשה. אנחנו פשוט התאמצנו יותר. דווקא בקיבוצים, בארץ ישראל העובדת, טיפחו מאוד את עניין התנ"ך, כמו אנשי העמק ומשה דיין. לא מקרי שמאיר שלו עוסק במה שהוא עוסק. חילונים ידעו תנ"ך, כי זו הייתה ההצדקה שלנו לבוא לפה. אחרת למה באנו"?
על מנת להשיב על השאלה מה כל זה אומר עלינו כעם, מגייס סידון תובנה של חברו הטוב, קרמן. "אנחנו לא מסוגלים להחזיק את ההיסטוריה שלנו יותר משלוש-ארבע שנים. יסוד של עם לא קיים בנו. אני לא מדבר על זה שילדים לא מסוגלים לקרוא את ביאליק או שלונסקי. קרמן מספר שפעם הוא ביקש בחנות ספרים את 'מלך בשר ודם,' והמוכר אמר לו: 'כאן זו לא קצבייה.' אז הוא ביקש את משה שמיר והוא אמר: 'זו לא חנות ירקות.' ההתמודדות שלנו עם העבר שלנו היא לא התמודדות. אנחנו מזניחים את העבר תוך זמן קצר ביותר. ילדים לא יודעים כלום על עברם. לא במקרה ב'מונית הכסף' אף אחד לא ידע לשיר את 'התקווה.' אז מה אנחנו מדברים על התנ"ך? אין לי אשליות. היום שואלים אותי: 'בכמה זמן אתה רושם ספר'? לא כותב. רושם. בעוד חמש שנים ישאלו אותי בכמה זמן אני מסמס ספר. זו תרומתי לישראליות."
לא ליהדות?
"לישראליות, משום שאין סיבה לחיות פה בארץ בלי לדעת תנ"ך או היסטוריה. הרבה יותר נוח להיות בשווייץ. כל תכלית היותנו חיים במדינה הזו היא שחזרנו למקום שבו חיינו, וחיינו בתקופת התנ"ך, שהוא אבן ויסוד לתרבות בישראלית. מהאנגלים לא תוכל לקחת את שייקספיר ולנו לא תוכל לקחת את התנ"ך."
אצל רקפת זוהר, הרעיון לתרגם את סיפורי התנ"ך לילדים נולד מתוך הצורך שלה כאמא לספר להם את התנ"ך. "לא מצאתי את הטקסט שיסייע לי. מאיר שלו עשה את זה מעולה ב'מבול, נחש ושתי תיבות.' אם הוא היה ממשיך ביוזמתו לא הייתי מתערבת לו, אבל הוא הגיע לסיפורי יוסף ולא יסף," היא מסבירה. "זה ספר אחד מקסים וזהו. חיכיתי חיכיתי ומשראיתי שהוא לא ממשיך אמרתי: אני אמשיך."
זוהר, החתומה על הסדרה "מיתולוגיה לילדים," שראתה אור לפני מספר שנים בהוצאת "כנרת," חיזרה על פתחיהם של מו"לים במשך עשור. הם לא ראו את הפוטנציאל. "מו"ל אחד אמר לי: 'התנ"ך זה לא סקסי."' היא המשיכה להתעקש עד שמצאה בית חם. "כיוון שעשיתי אז את המיתולוגיה, עלתה השאלה למה לעשות ליוונים טובה כזאת גדולה והסנדלר ילך יחף. אני חושבת שהייתי צריכה יותר ביטחון ואומץ כדי לגשת לספרי התנ"ך."
זה כמובן לא החליש את ההתלבטויות סביב תפיסת התנ"ך ואיך צריך להגיש אותו. "מתברר שלכל אחד מאיתנו יש אג'נדה משלו על איך צריך להיות התנ"ך," אומרת זוהר. "יש מי שחושב שצריך להיות ביקורתי, יש מי שאומר שצריך לספר בדיוק, יש כאלה שאומרים שרק הטקסט המקורי הוא ראוי וכל ניסיון לשנות אותו הורס. אני נכנסת לטריטוריה שבה כל אחד מרגיש שהיא שלו. יש בה הוד והדר, וזה לגיטימי. אני מאוד שלמה עם מה שעשיתי. החוכמה היא לשמור על הכבוד למקור."
מאיר שלו, בחזרה אליך.
"כשאני מרצה בתיכון על התנ"ך, אנשים אומרים לי: למה לא לימדו אותנו ככה? אני לא המצאתי את זה. כך לימדו המורים של העלייה השנייה, כך לימד אבא שלי, עם הרבה יותר ידע ממה שיש לי. זו רק החלטה לחזור לסוג הזה של ההוראה, בבחירת חומרים יותר מושכים והוראתם בצורה יותר מושכת."
מה עושים?
"לא מדובר עכשיו בתחזוקה או בשיפור, אלא בפעולות הצלה, פעולות חירום. תכנית הלימודים בתנ"ך צריכה לכלול חומרים יותר מושכים שנמצאים בתנ"ך, ובעיקר צריך להתחיל להציג אותם בגיל הרבה יותר צעיר. הדורות לא משתנים. גם בהיותי ילד וגם היום ילדים אוהבים את סיפורי התנ"ך. ברור שלא את סיפור איוב או פילגש בגבעה, אלא דוד וגולית, שמואל הקטן, יעקב ועשו. צריך רק לדעת לתפוס אותם בגיל הנכון. עוד דבר שאני מאוד ממליץ עליו הוא לנצל את העובדה שאנחנו חיים בארץ שבה התנ"ך התרחש וללמד תנ"ך בשטח, איפה שהדברים התרחשו."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם