בארנס אנד נובל: על ג'וליאן בארנס, זוכה פרס הבוּקר
אחרי שלושה כישלונות זכה סוף סוף ג'וליאן בארנס בפרס הבוקר. הישג מרשים למי שבתוך תוכו הוא בכלל סופר צרפתי
ג'וליאן בארנס, שבישראל התחילו לקחת אותו ברצינות מאז הרומן המלבב שלו "מדברים על זה", זכה בשבוע שעבר בפרס מאן בוקר הבריטי. אפשר להגיד שבארנס סוף סוף עשה את זה. הוא עצמו הודה שלא רצה לעמוד בפני הפסד נוסף, וחש הקלה גדולה כשזכה בפרס על ספרו "The sense of an Ending". לפני כן היה מועמד לפרס שלוש פעמים: על "התוכי של פלובר", "אנגליה, אנגליה" ו"ארתור וג'ורג'". העיתונות הבריטית חגגה את הזכייה שבאה אחרי שלוש החמצות.
ספרו החדש, שעתיד לראות אור בעברית בהוצאת מודן, עוסק בסוגיית הזיכרון - איך אנחנו מפרשים את העבר בדרך שתתאים לנו. זהו ספר צנום עד צנום מאוד, 150 עמודים באנגלית, בעברית בוודאי ייצא עוד פחות. במרכז הרומן עומד טוני ובסטר, גבר בן 60 ומשהו שמתמודד מחדש עם זיכרון העבר שלו. הוא נזכר בחבורת הנערים שהיו בימי התיכון - הוא ושני חבריו, שאליהם הצטרף חבר נוסף, אדריאן פין.
פין היה תלמיד מבריק וחכם מהם. הארבעה התבגרו וניתקו קשר. אבל ובסטר, שבמשך השנים התחתן והתגרש, לא יכול להפסיק לחשוב על חברתו לשעבר מימי צעירותו, ורוניקה. ובסטר נזכר בסוף שבוע אניגמטי אחד שבילו בבית משפחתה. בסופו של דבר העדיפה ורוניקה את אדריאן פין על פניו. כעבור שנים נודע לו שאדריאן התאבד, והוא מנסה להבין את נסיבות מותו.
המבקרים שקראו את הספר נזכרו בספרו הלפני-אחרון של מקיואן, "על חוף צ'זיל" - שני הרומנים עוסקים בהתבגרות מינית ובהתנסות מינית ראשונה וקטסטרופלית, באיסורים, בפערי מעמדות, בחרטות ובזיכרונות מתעתעים ומעוותים.
כותרת הספר, "The Sense of an Ending", לקוחה מתוך ספר אחר באותו שם שיצא לאור בשנת 1967 - ספרו של חוקר הספרות הבריטי פרנק קרמוד. קרמוד טען שלבני אדם יש צורך קיומי לשבץ דברים בתוך ציר שיש לו התחלה וסיום, וכי יצירות ספרות יכולות לספק את הצורך הזה ולהביא בכך נחמה. ייתכן כי העיסוק של בארנס בסיומות קשור לנושא אחר שהעסיק אותו בספריו האחרונים, מאז התאלמן: העיסוק במוות ובסופיותם של החיים.
מקיואן, בן דורו של בארנס, מזוהה מאוד עם העשור הראשון של המאה ה-21 בגלל הצלחות כמו "כפרה" או "שבת". בארנס , בניגוד אליו, מזוהה יותר עם העשורים האחרונים של המאה ה-20. נראה שמקיואן
הכתיבה של בארנס מאופקת, ג'נטלמנית, החצים שלו חדים ודקים. הוא נולד בלסטר שבאנגליה ב-1946 לזוג מורים לצרפתית, ומכאן כנראה חיבתו הגדולה לתרבות צרפת. הוא פרסם 11 ספרי פרוזה, שלושה קובצי סיפורים קצרים, שני קובצי מאמרים ותרגומים שונים. עד 1987 כתב גם ספרי מתח בשם העט דן קאוונה. בין שלל עיסוקיו הוא שימש כמילונאי במילון אוקספורד האנגלי, כמבקר ספרות ואפילו כמבקר טלוויזיה.
ספריו של בארנס מצליחים מאוד באירופה, וגם בישראל יש לו קוראים נאמנים, אבל הוא לא סופר רב-מכר כמו מקיואן או רושדי, למשל. מבין ספריו שתורגמו לעברית המצליח ביותר הוא "התוכי של פלובר", שבתרגומו החדש מכר כ-4,000 עותקים.
בעיני מתרגמו לעברית מאיר ויזלטיר, בארנס הוא הסופר האנגלי הכי פחות אנגלי: הוא אירופי-צרפתי. "בארנס החל לכתוב בעשורים שבהם התגבשה אירופה המאוחדת, אירופה הלא לאומנית. מין בארנס כזה לא היה אפשרי באנגליה בעבר - סופר אנגלי חשוב ומרכזי שבעצם מאוהב בצרפת. יש לו ספר שכולו מתרחש במטרו בפריז. אבל זה בעיקר בא לידי ביטוי בשפה שלו, אנגלית עם ניגון צרפתי. הוא מצליח לנגן על האנגלית ככה שתישמע כמו צרפתית. הרי לפני 600 שנה לא היתה האנגלית המוכרת לנו היום: היא היתה תערובת של צרפתית, לטינית ואנגלוסקסית. לצרפתית היתה השפעה אדירה על האנגלית. כל האצולה האנגלית היתה מורכבת מצרפתים גמורים, נורמנים. האנגלים בינתיים בנו אימפריה ושכחו שהם בעצם חקיינים של הצרפתים. בארנס הזכיר להם את זה, באלגנטיות.
"באנגליה היתה בשנות השישים והשבעים התנגדות לשוק האירופי המשותף, לא סתם על רקע פוליטי, אלא ממש התנגדות טראומטית אחרי התפרקות האימפריה, ורצון לשמור על הבידול שלהם מהיבשת. סופרת כמו אייריס מרדוק, למשל, היתה שיא האנגלוצנטריות. כל הסיפורים שלה מתרחשים באנגליה. אבל זה לא רק מקום ההתרחשות - אלא האינטרסים והרגשות שמשחקים ברומנים האלה ששייכים לנפש האנגלית. בארנס הגיב נגד זה, וזה מיד תפס".
גם מקיואן ואיימיס פיתחו תגובת נגד לאנגלוצנטריות, שלא לדבר על מהגרים כגון רושדי, חניף קוריישי או ו"ס נאיפול. "מקיואן הלך למטפיזיקה", אומר ויזלטיר, "כל ספר שלו אפשר לקרוא כמו חיבור מטפיזי. ולהכניס מטפיזיקה לרומן זו גישה אנטי אנגלית. איימיס הביא איתו קצת אמריקניזציה לספרות האנגלית. אצל בארנס לא תמצאי בכלל אמריקה, מי שקורא את ספריו לא יודע שגילו את אמריקה".
ההשפעה הספרותית המרכזית על בארנס היא גוסטב פלובר. "התוכי של פלובר" תורגם לעברית פעמיים - בפעם הראשונה ב-1987 על ידי כרמית גיא, ובשל קטילת מבקרי הספרות גנז את הספר המו"ל אהד זמורה ז"ל; ופעם שנייה בידי ויזלטיר ב-2005.
בארנס כתב ברומן הזה על רופא בגמלאות שיוצא להתחקות אחר סוד אפל מעברו, מגיע תוך כך לצרפת ועוקב אחר חייו של הסופר הצרפתי גוסטב פלובר. "פלובר הוא אהבתי הספרותית הגדולה", סיפר בארנס בראיון שקיימתי איתו לפני שנים אחדות. "לפני 25 שנה ביקרתי במוזיאון הראשון שהוקדש לפלובר וראיתי תוכי מפוחלץ שנחשב לתוכי המקורי של פלובר. אחר כך ביקרתי במוזיאון נוסף וגם שם ראיתי תוכי שנאמר עליו שהיה של פלובר - וחשבתי שמישהו חייב לעשות משהו עם הכפילות הזאת".
בארנס היה נשוי קרוב ל-30 שנה לסוכנת הספרותית פאט קאוונה, שהלכה לעולמה ב-2008. קאוונה ניהלה רומן עם הסופרת ג'נט וינטרסון בשנות השמונים, כשהיתה הסוכנת שלה. קאוונה, שנישאה לבארנס ב-1979, עזבה אז את ביתם והתגוררה במשך כעשור עם וינטרסון. היחסים בין השתיים הסתיימו ב-1989, ולאחר מכן חזרה קאוונה לחיקו של בארנס. ב-1995 הסתכסך בארנס עם עמיתו הסופר מרטין איימיס, אחרי שזה ויתר על שירותיה של קאוונה כסוכנת.
העיתונות הבריטית חגגה כמובן על הפרשות האלה ברשעות האלגנטית שכל כך מאפיינת אותה. היתה בכך מידה של אירוניה, מכיוון שב"התוכי של פלובר" העלה בארנס את השאלה מדוע בכלל לעקוב אחר חייהם האישיים של סופרים. למה לא פשוט להניח לזה ולהסתפק ביצירות.
"אני מאמין שהספר אמור להספיק כי כל התשובות נמצאות בתוכו", אמר בארנס בראיון, "אבל את זה אני אומר בתור סופר. בתור קורא אני באמת רוצה לדעת יותר על הסופר. זו אפילו סוג של מחווה כלפי הסופר. אבל בסופו של דבר, כולנו יודעים שהספר בדרך כלל טוב יותר מהסופר. לעתים קרובות אתה יכול לראות סופרים עושים בלגן גדול מאוד מהחיים שלהם, ואז הם הולכים לשולחן העבודה שלהם, בעוד החיים סביבם מתמוטטים, וכותבים ספרים מלאי הבנה על דמויות מומצאות. זה כל כך מוזר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם