כשעוזרי פגש את ג'אגר: ראיון עם האמן יגאל עוזרי
ב-22 שנותיו בניו יורק הצליח האמן יגאל עוזרי לעשות לו שם בינלאומי וחברים ידועים, אבל כעת, כשהוא מציג בארץ, היחיד שמרגש אותו הוא אברהם גרנט. המפה והטריטוריה
הצייר יגאל עוזרי הוא האיש שלכבודו ג'אגר הסכימה לעמוד ולעשן במשך שעתיים בקור מקפיא. "לא מעניין אותי לשבת ולצייר מודלית דוממת בסטודיו שלי", עוזרי אומר. "אותי מעניין המצב החברתי, כל הבחורות הנוודיות האלה שחיות מחוץ לזמן. לאחת המודליות שלי קוראים פריסילה, היא חיה בטבע כבר ארבע שנים, עם קבוצה של אנשים שמגדלים ירקות אורגניים. תרבות כזאת של חיים, אני לא מבין איך היא מתקיימת בעולם הדיגיטלי שלנו, זה סוג של סתירה. הציור שלי הוא כמו ריאליטי שואו, אני לוקח אנשים ומצייר אותם כמו בחיים האמיתיים, אני לא מביים אותם. יושב רחוק, עם מצלמה, כדי לא להפריע להם, ואחר כך מגדיל את התמונות ומצייר לפיהן. לכן קראתי לתערוכה 'טריטוריה' - להגדיר סוג של ציור חדש. קראו לציור שלי HD. אמנות היא כמו מירוץ שליחים, כל אחד מריץ את המקל קצת יותר רחוק".
עוזרי, 53, לקח הרחק את המקל שלו. כבוגר המדרשה לציור וצייר בסגנון מופשט, החליט לפני עשרים שנה לעבור לניו יורק. מאז הפך לשם מוכר במעגלים של החברה הגבוהה בארה"ב ובאירופה. אלטון ג'ון כבר רכש ציורים שלו, וכך גם האצן האולימפי קרל לואיס. השכנים שלו, שרה ג'סיקה פרקר ויו ג'קמן, עוצרים מדי פעם ברחוב כדי לקשקש איתו. דונה קארן ודיאן פון פירסטנברג מזמינות אותו למסיבות שלהן. את לו ריד ולורי אנדרסון הוא פוגש פעם בשבוע בקפה השכונתי, והחבר הטוב ג'וליאן שנאבל מתקשר כדי לדון בהתרחשויות העדכניות בסצינת האמנות.
גם משפחת ג'אגר ניסתה להתיידד עמו, אבל ללא הצלחה. "אמרתי לליזי מראש שאני לא רוצה להתחבר אליה בגלל אבא שלה, אז פגשתי אותו רק פעם אחת", עוזרי מספר. "היא רצתה שאצייר את אמא שלה ואת אחותה, ג'ורג'יה מיי. הם הזמינו אותי מלא פעמים למסיבות, אבל הם אנשים שמעשנים סמים וכאלה, זה לא בשבילי. אני לא בנוי לדבר הזה. שמרתי תמיד על מרחק, כי זו הנקודה ששומרת לך על השפיות".
את ליזי עצמה, שבשנים האחרונות מבססת את הדימוי הציבורי שלה כבתו הפרועה של ג'אגר, כולל צילומים לפלייבוי בקיץ האחרון ושאר סקנדלים, עוזרי פגש במקרה. "היה בניו יורק מועדון מחתרתי בשם ביאטריס, שנסגר לפני שנתיים. זה היה מרתף בגודל עשרה מטר על עשרה מטר מתחת לבית ברחוב 12 בצ'לסי, שאף אחד כמעט לא ידע עליו. כדי להיכנס היית צריך לדעת את הסיסמה. כל השמות הכי גדולים היו מגיעים לשם. לא יכולת להבין איך יכול להיות שמיקי רורק יושב שם עם איזו ציירת או ארכיטקט.
"הייתי מגיע לשם מדי
למה ציירת אותה מעשנת?
"באנו לסנטרל פארק עם צוות שלם, היא אמרה, 'תן לי רק לעשן סיגריה ואז נתחיל'. כולנו עמדנו שם קפואים, עשרים מעלות מתחת לאפס. במשך שעתיים היא עישנה עוד סיגריה ועוד סיגריה. הבת שלי הייתה איתי ואמרה לי, 'לא הבאנו אותה כדי לשלם לה לעשן'. אבל אלה בדיוק הרגעים בחיים שבהם הטעויות הקטנות עושות את האמנות. אמרתי לליזי שתעשה מה שהיא רוצה. כל הרגעים האלה זה הדברים הכי גדולים. האורגזמה שלה מהסיגריה, מתנגשת בטבע, בשלג הלבן".
עוזרי הוא חובב אופנה מושבע. בפתיחת התערוכה הקודמת שלו ב-2005 במוזיאון ישראל, לבש חליפה שעיצבה בשבילו ויויאן ווסטווד. בשבוע האופנה בניו יורק ב-2009, הוא ואוקונוב הציגו יחד קולקציית שמלות עם ציוריו של עוזרי, על דגמים שנתפרו ישירות על הדוגמניות. לתעשיית האופנה לקח הרבה מאוד זמן להירגע מהעניין.
"ראלף לורן ומארק ג'ייקובס התלהבו במיוחד מהשמלות שהצגנו שם", עוזרי אומר. "שניהם פנו אלי לשיתופי פעולה, אבל לא עשיתי את זה. מבחינתי, כל שמלה היא יצירת אמנות ואני לא רוצה לשכפל את העבודות יותר מדי. יום אחד אציג את השמלות במוזיאון". היחיד שהיה מוכן אולי לשתף איתו פעולה, היה אלכסנדר מקווין המנוח. "אלכסנדר היה בתערוכה שלי ואחר כך צילם את המודליות שלו כמו שאני צילמתי את פריסילה. זה היה מדהים ונורא החמיא לי".
אבל השם היחיד שמחלץ מעוזרי התלהבות של ממש, כרגע, הוא דווקא אברהם גרנט. לפני הראיון עוזרי חזר מפגישה איתו כדי לדון בעתידו של בנו, אדם בן ה-13, שחקן כדורגל בנבחרת הצעירים של ארה"ב. גרנט הבטיח לעזור לשלב את אדם בנבחרת הצעירים של צ'לסי, ועוזרי לא יודע את נפשו מרוב אושר. "אנחנו נעשה הכל בשביל שהוא יצליח", עוזרי אומר.
גם אם זה אומר לעזוב את ניו יורק?
"אני נשאר בניו יורק, לא משנה מה. אני ואשתי נמצא איזשהו סידור".
ניו יורק היא מבחינתו הבית. "כשרק הגעתי לאמריקה הייתי צייר הרבה יותר מופשט. ניו יורק הפכה לי את הראש. פתאום אתה בא למקום שהוא כל כך חי, אמיתי, יש בו כאלו אתגרים, אז אתה חייב להתאים את עצמך. בעצם נולדתי מחדש בגיל 32. אנשים שרואים את הציורים שלי היום אומרים לי שהייתי בכלל אמן אחר".
עוזרי מגיע לישראל הרבה, "כי זו עדיין המדינה שלי", אבל לדבריו, "בארץ לא מפרגנים לי". ואכן, התערוכות שלו כאן זוכות לא פעם לביקורות צוננות, בזמן שמעבר לים מהללים את עבודותיו. הוא משתדל היום להתייחס לזה בשוויון נפש.
"בעולם אני מקבל אלפי ביקורות. קוראים, מתרגשים, מגיבים. אלפי בלוגים של אמנות כותבים על התערוכות שלי. בארץ, לעומת זאת, אומרים שזה צילום ולא ציור. יש כאלה שממש מתעבים אותי, כי אני היוצא מן הכלל, זה שלא הלך עם הזרם של האמנות המקומית. יש הרבה דברים מוזרים במדינה הזו, כמו מישהי שאמרה פעם שכתבו עלי באחד המגזינים החשובים של האמנות באמריקה כי אני מכיר את העורך. זה הצחיק אותי. אני מקבל כתבה במגזין יחד עם אנדי וורהול וגם זה לא בסדר? אבל כבר מזמן למדתי שאי אפשר לשנות את ישראל, רק לתרום לה. ואני רוצה לתרום לה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם