חוכמת הפסימיות: על קובץ המסות של ו.ג. זבאלד
הסופר ו.ג. זבאלד, שזקני שטוקהולם ניבאו לו נובּל, היה פסימיסט דגול, ועם זאת הטקסטים שלו מחוללים התעוררות אינטלקטואלית רבת השראה
לפני שנה טייל העיתונאי האנגלי סטיוארט ג'פריס בחברת הקולנוען גראנט גִ'י לאורך אחד מחופי סאפוק במזרח אנגליה. רוח קרה סנטה בכובעי הצמר שחבשו לראשיהם. הם הילכו בכתפיים מכווצות לאורך חוף אפור, שרק גוויות עצים כהות הזדקרו על פניו באקראי, כמכריזות על שממת החול הסחופה. שני הצעירים לא התייחסו לים חסר הצבע שרחש לצידם. הם היו שקועים בשיחת אוהדים על מורשת המלנכוליה של הסופר האלמותי ההוא, שיצר בליגה יחודית משלו. גראנט ג'י הציג אז סרט שצילם באותו חוף, במלאת תשע שנים למות זבאלד.
וינפריד גאורג זבאלד, יליד כפר נידח בדרום גרמניה (מאי, 1944), מצא את מותו מוקדם מדי (דצמבר, 2001) בתאונת דרכים בנורפוק, סמוך למקום שבו בחר להתגורר בחייו הבוגרים. בספרו "טבעות שבתאי" הרהר בהיסטוריה האנושית השואפת אלי חורבנה, בעודו מהלך לאורך חופים אלה. גראנט אמר בכתבה המצולמת שאולי עשה סרט על זבאלד מפני שמצא הנאה בעיון בקטסטרופה, וסטיוארט סיכם את הטיול האינטלקטואלי: "למרות ש'טבעות שבתאי' הוא מן הספרים הקודרים ביותר שדמיוננו יכול לתאר, יש נחמה בשהות בתוך ההתבוננות הזאת בחיי אנוש ובמותו. באורח מוזר", סיים עיתונאי הגארדיאן, "ספרו הדיכאוני של זבאלד כלל אינו מדכא".
זהו באמת אחד המאפיינים המרתקים בספריו של זבאלד, שממילא אינם קלים לקריאה. הטקסטים שלו אינם מדכאים, למרות המסקנות הקשות העולות מתוכם, מפני שהם מעניינים בחריפות, מפני שהם בנויים באורח חד-פעמי כך שאי אפשר לשחזר את תהליך הבנייה, מפני שהם מלומדים, מבוססים וחדים. הקושי שבקריאה התובעת ריכוז מירבי וחשיבה עצמאית הוא אחד ממקורות העונג העצום הגלום בקריאת זבאלד. הסופר, שזקני שטוקהולם ניבאו לו נובל, היה פסימיסט דגול, וראו זה פלא - הקריאה בטקסטים שלו מחוללת בקורא התעוררות אינטלקטואלית רבת השראה. אין ספק, התחדדות החשיבה וההבחנה המפתיעה בשכבות עומק שהסופר חושף, מנעימות על הקורא את חייו רצופי החדשות הרעות.
הנה הנס הזה! בעודנו חיים בעולם שלא הסיק דבר בעקבות היטלר, ולא החלים משום מלחמת דת ימי-ביניימית, ולא מצא דרכים מאוזנות לחיות עם קידמה תעשייתית, בעולם הזה שבו אנו חווים הווה בערבון מוגבל ועתיד חסום מבחינה תרבותית, חברתית וקיומית, מה נפלאה היא הקריאה בקובץ מסותיו של זבאלד. הנה הוא שב וחוזר לאופייה ההרסני של האנושות המקימה ומחריבה את אזורי המחייה שלה ואת מופעי תרבותה, ולב הקורא מתמלא חדווה. והרי גם כאן זבאלד צונח מרצונו להתבוננות מחודשת באותו בור שחור שכרה היטלר לאירופה ולאנושות.
הסופר מישיר מבט לתוך האופל בדרכי עיון שונות ועקיפות בפרטי נוף (הוא ממשיך לנסוע באירופה), ביצירות אמנות (של הצייר והסופר פטר וייס), בטקסטים ספרותיים (של גינטר גראס, קפקא, נבוקוב), במחקרים מדעיים. כתמיד, הוא שוזר פרט זה או אחר ממציאות חייו, כולל ילדותו הבווארית, ומשתמש בו כמקפצה טבעית אל הנושא שבו הוא מתבונן.
בקורסיקה, אחרי שחייה מייגעת והעפלה מתישה לעבר המלון שבו הוא מתאכסן הוא נכנס לבית קברות עתיק ומפליג ממנו במחשבות על נוכחות המתים בחיי החיים. והוא מספר על גלויית תצלום של שער בודד המוליך אל האין, שנקרתה לשולחן הכתיבה שלו והעיקה עליו. עד שנעלמה בלא כוונה לתוך מעטפה במצורף למכתב ששלח לידידה,
זבאלד אינו מאמין בצירופי מקרים, אך חייו, שדומה כי אף רגע בהם לא בוזבז בלא שנתן עליו את הדעת (בנוסף לטווח המדהים של חומרי הקריאה שלו), קישרו בין התופעות האנושיות והתרבותיות שנתקל בהן. אף כי אחדות מן המסות רצופות אזכורי שמות של הוגים או מדענים שאינם מוכרים לי, מצאתי עניין מזוקק בכולן בזכות דרך הכתיבה היחודית. שיטת המיון והקישור האישית של זבאלד, המאחה את הטריוויאלי למשמעותי, ואת משב הרוח החולף למהלך היסטורי ששינה פני אומה, אינה ניתנת לחיקוי. בהתייחסות רצינית ונטולת כל טקסיות, הוא משכנע שאין להניח למקרה לחמוק מתחת לידינו. ככל שנעיין בפרטי המציאות רבת הרבדים כן נמצא משמעות במסע הבנאלי. וגם אם המשמעות תעיק בתובנה שאין ממנה חזרה או הפוגה, עדיין נהיה כאן במלואנו: בגופנו, בנפשנו ובמחשבתנו.
בכתיבתו העניק זבאלד מתנת מוּדעוּת לא מובנת מאליה לקורא בן שנות האלפיים. הוא מזמין אותו לעיין בחברתו בתולדות הכיליון האנושי כפי שהוא משתקף באמנות ובשאר מעשי אדם, ומבטיח לו שלפחות לא ישתעמם. הטרגדיה הגדולה של אותו קורא תשתוק לנצח מהדפים הרבים שזבאלד לא יוסיף עוד לכתוב. והשעמום, רעו של הדיכאון חסר הפשר, מתעצם בלעדיו.
ו.ג. זבאלד, "קמפו סנטו", מגרמנית (בתוספת הערות): טלי קונס, 228 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם