הכי נבזים בצרפת: מישל וולבק ברנאר אנרי לוי מתכתבים
קונפי ברווז ושיחות שנונות, זה מה שנשאר לצרפת להציע, כותב הסופר מישל וולבק לפילוסוף ברנאר אנרי לוי בספר שמתעד את חליפת המכתבים ביניהם. אבל איזה כיף לקרוא
העובדה הזאת מובילה לשאלה הבסיסית שבה הם מתעסקים. מדוע הם כל כך שנואים? וולבק מתחיל למנות את הסיבות. לוי, מצהיר וולבק, הוא "פילוסוף ללא רעיון מקורי, אבל עם קשרים מצוינים. מומחה בפעלולים תקשורתיים אבסורדיים, דוגמה שבעה במיוחד של תופעת סוציאליזם השמפניה, יוצר הסרט המגוחך ביותר בהיסטוריה ('היום והלילה', על סופר מזדקן ואלכוהוליסט שמתאהב בזרה מסתורית), ואיש שמוציא שם רע אפילו לסימן ההיכר שלו - החולצות הלבנות הפתוחות כמעט עד המותניים".
וולבק, הידוע ביותר בזכות "החלקיקים האלמנטריים", האודיסאה המינית העגמומית שפורסמה ב-1998 ונהפכה לרב-מכר, מחמיר עם עצמו לא פחות: "ניהיליסט, ריאקציונר, ציני, גזען, שונא נשים חסר בושה", הוא מגדיר את עצמו, "סופר אפור נטול סגנון", איש פשוט ומדכא "שהגיע להישג ספרותי לפני כמה וכמה שנים כתוצאה מטעות לא אופיינית בשיקול דעת של מבקרים שלא הבינו את העלילה". מה שבא אחר כך הוא התעסקות קופצנית ולעתים קומית ומתוחכמת (במתכוון ושלא במתכוון) במה שלוי מגדיר כמאוויים הסודיים של כל הסופרים - "התשוקה להכעיס ולהידחות, והסיפוק והתענוג שנובעים מהחרפה".
אין גבול להלקאה העצמית, ולאזכורים הרבים של ההשפלות שעברו השניים. העלבונות וההשמצות נותרים עמם במשך שנים רבות. לדוגמה, לוי מתעכב בשלב מסוים על הטרנד הפריזאי לערוך "ארוחות אידיוטים", ארוחות פופולריות בקרב האינטליגנציה הפריזאית שנערכות בכל פעם שהסרט המביך שלו משודר בטלוויזיה הצרפתית, שבה "האידיוטים הם הסרט והיוצר שלו".
ככל שהתכתובת נמשכת, השניים מתחילים לזהות את מקורות העוינות שהם מעוררים ואת ההגנה מפניה. אליבא דלוי, הנרקיסיזם הוא המפתח לשמירה על השפיות. "האגו שלי חסין למתקפות, הוא בלתי ניתן לניתוץ". בינתיים וולבק טוען שהוא שואב כוח מהשערוריות שהוא מעורר, אף שבאופן כללי הוא מאמין ש"מה
אם הם מאוחדים בתחושת השנאה כלפיהם, הרי שהם יכולים ליצור חזית משותפת נגד מקורות השנאה הזאת. בתור סופרים, הם רואים בעבודתם כר פורה לצבא מבקרים טפילי שהתפתח כדי לעצבן ולהרוס, והם לא יכולים להפסיק להתגרד. כותבים מסוימים ב"לה פיגארו" וב"לה מונד" מסומנים בספר הזה כמטרות ניקוי אורוות נקמני.
וולבק מתגאה בסטטוס המוקצה שלו (הוא גולה מרצון, אחרי שעזב לאירלנד כדי לברוח מהצקות של בני ארצו, בייחוד אלה שלחצו להעמידו לדין אחרי שקבע כי "אסלאם היא הדת המטופשת מכל הדתות"). לוי, מצדו, מתגאה בערך בכל דבר שקשור אליו. אף שהם מתחילים בסקירת ההבדלים הפוליטיים ביניהם - לוי הוא איש של "שמאל מוסרי", וולבק סוג של ליברטריאני חסר מוסר - הם מגלים כי שליחותם המשותפת, מחויבותם לכותבים ולכתיבה, היא כלי אידיאולוגי חזק הרבה יותר.
בניסיון להסביר את המזוכיזם שמפגינות האישיויות התקשורתיות שלהם, הם מחליפים ביניהם וידויים ופיסות אוטוביוגרפיה; וולבק מתפלש בבגידה הידועה לשמצה של האם שנטשה אותו לטובת הפיתויים של שנות השישים, לוי מרחיב על היותו בנו של תעשיין פלוטוקרט (מיליונר שעשה את הונו מתעשיית העצים לבניין). אף שהשניים מודעים לכך שחליפת המכתבים ביניהם תיקרא על ידי קוראים ברחבי העולם כולו, הם עדיין שומרים על קונבנציות של כתיבה אינטימית ומייצרים תחושה של מזימה פרטית וחשאית. הטון הזה מעניק את התחושה החמקמקה שהם פשוט מפטפטים בזמן ארוחת ערב.
וולבק אינו יכול להתאפק מלעורר כמה פרובוקציות: "באופן אישי אני לא מאמין ביהודים", הוא אומר בשלב מסוים. אבל אחרי שלוי מדבר על תסביך הרדיפה השמי שהוא נולד או לא נולד איתו - וולבק מוצא את עצמו חוקר רגשות "שלא תמיד באו לו בקלות בתור סופר", טוב לב למשל, ונדיבות של הרוח. הוא בטח יסבול כשיודה בזה, אבל נראה שלוי מוציא ממנו את המיטב.
כך לדוגמה, בנקודה מסוימת נוטש וולבק את הציניות שלו וטוען שהוא מבין לגמרי את חיבת הפילוסוף לטיולים בני יום לדרפור, לתיירות החמלה שבשלה נשפכים עליו בצרפת קיתונות של לעג. בדרך כלל נראה שוולבק מתמודד די בקלות עם עמדותיו המוצהרות של לוי, עם האופטימיות הפרוגרסיבית של הפילוסוף, ולא רק משום שבאופן כללי קל יותר להאמין בכלום מאשר במשהו.
אף ששני הגברים פועלים במסגרת מגבלותיהם הידועות, וולבק מצטייר כאנליסט העצמי המעניין יותר: "מעט מאוד מבוגרים מבינים שכל ילד, באופן טבעי, אינסטינקטיבי, הוא פילוסוף", הוא אומר. "לפעמים נראה לי שבתור אדם מבוגר, כל מה שעשיתי היה לתת ביטוי אסתטי לנסיגה שראיתי, בתור ילד, אצל אבי".
כפי שוודאי שמתם לב, זהו ספר צרפתי מאוד. מה שגורם לך להמשיך לקרוא בו, מעבר לדרמת הווידויים, הוא התחרותיות הטהורה בתחום האזכורים והמשחקיות שבאופן הביטוי. בנקודה אחת שני המתנצחים מכוונים את תשומת לבם אל עתיד הכלכלה הצרפתית: לנוכח השקיעה שלה כמעצמה תעשייתית, מה נותר עוד למדינה הזאת להציע? קונפי ברווז, מציע וולבק, וגם כנסיות רומנסקיות וגבינות מחלב לא מפוסטר. לרשימה הזאת הוא היה יכול להוסיף את המסורת של שיחות-בלתי נשכחות-אחרי-ארוחת-הערב, שהספר הזה משמש להן תוספת מהנה באופן יוצא מן הכלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם