עולים לשמוע תקליטים: האם יום התקליט בכלל רלוונטי?
יריד תקליטים ייפתח בשבת בתל אביב לכבוד חגיגות יום חנויות התקליטים הבינלאומי. האם זהו עיסוק במדיום גוסס? הצרכנים האובססיביים טוענים שלא
חנות תקליטים צילום: גטי אימג'ס
לפני חמש שנים החלו לציין ברחבי העולם את "יום חנויות התקליטים", שמטרתו לעודד את המודעות לקנייה ולאהבת מוזיקה. בבסיס היוזמה עמד חששם של בעלי חנויות התקליטים והדיסקים בכל העולם שייעלמו לחלוטין נוכח השתלטות צריכת המוזיקה הדיגיטלית. לפני כשנתיים הגיעה הבשורה גם לישראל, ואף על פי שחנויות הדיסקים הולכות ומתמעטות (רק השבוע התבשרנו על סגירתה של החנות התל אביבית המיתולוגית "קצת אחרת"), נראה כי יש עוד אנשים שמאמינים בצריכה פיזית של מוזיקה.
ביום שבת הקרוב, 21 באפריל, יהפוך בר השסק בתל אביב באופן חד-פעמי לחנות
תקליטים. במקום יימכרו תקליטים חדשים וישנים וכן יוצעו וינילים מיובאים, לצד תקלוטים של אספני מוזיקה. בשתיים בצהריים ייפתח במקום יריד תקליטי היד השניה "מינט", שבמהלכו יכול כל אחד להביא כמות תקליטים של תיק אחד (60-50 תקליטים), והשוק ייפתח למסחר. "כמות התקליטים שיש לנו שוות ערך לבית שיכולתי לקנות", אומרת שרון גודלמן, שמפיקה את יריד התקליטים בשיתוף עם השסק וחולקת את חייה עם צרכן תקליטים אובססיבי. "המשמעות של זה היא בעיקר שלא עוברים דירות. זה מדיום כבד, אבל זה כיף שיש לי ספרייה ענקית שאני רק שולפת ממנה ומאזינה".
כל האירוע הזה הוא לא כמו כוסות רוח למת?
"גם אם זה איזשהו ניסיון למתג חוויית קנייה ולדחוף איזשהו מדיום שנראה לקראת גסיסה, זה לגיטימי. בפועל המדיום לא גוסס. המדיום חי ותוסס. יש בחנויות מדפי תקליטים חדשים וגם ביריד הפעם יהיו ריליסים חדשים, תקליטים שמודפסים כעת, של לייבלים חדשים. האהבה למוזיקה לא מתה והפורמט של התקליט הוא הפורמט היחיד שהוא אמיתי, שלם, ברמה הטכנית. כל שאר האמצעים שאנחנו מכירים להעברת מוזיקה הם מקוטעים בסופו של דבר, כי כשמקבצים את הפורמט מאבדים חלק מהמידע. אז אולי זה לא רלוונטי לאוזניים לא מקצועיות במיוחד, אבל בפועל אנשים אוהבים את התקליט, הוא לא מת. אנשים אוהבים לגעת, רוצים להרגיש ולמשש את העטיפה. יש מה להחליף ויש על מה לדבר".
איך את מסבירה את הקאמבק שעשה מוצר כל כך מסורבל לעולם הדיגיטלי של היום?
"הוא מעולם לא מת. אנשים ממשיכים לאסוף, כל הזמן חופרים בבוידעם ומגלים את המציאות שלהם. יש בזה משהו מאוד רומנטי. כן, הוא דורש הרבה אחזקה, צריך לשמור עליו ממים, חום ושמש. הוא גם מתעקם בקלות ובסך הכל מדובר במוצר מאוד עדין, אבל גם לפני חמש שנים יכולת למצוא פטפונים. זה חלק מאיזשהו גל חזרה נוסטלגי שקשור להרבה דברים שקורים. זה קשור גם ל'מד מן' וגם לחזרה לאופנה של כריות הכתפיים. אנשים מסתכלים אחורה, אנחנו מסתכלים בערגה על העבר שלנו וזה בסדר. זה גם כיף. התקליט נותן לנו את האקסטרה, את העטיפה הגדולה והמגע של המחט. אני מסכימה שהתקליט לא מחליף את הדיסק ולא את האם.פי.3 מן הסתם, כי אין לו הניידות של האייפוד. אבל כן יש בו איזושהי כבוד והערכה למוזיקה, שאבדה קצת בפורמט הדיגיטלי. הוא לא בא להחליף, הוא בא לתת מענה לצורך מסוים".
אולי יש כאן פנייה לקהל מצומצם מאוד של אספנים.
"לאספני מוזיקה ולאספני תקליטים, בניגוד לצרכנים ששומעים מוזיקה באופן כללי, יש זיקה נוספת, הערך המוסף הזה שהתקליט נותן להם. אם לפני 50 שנה התפקיד שלו היה לאחסן מוזיקה, היום התפקיד שלו הרבה יותר גדול, מבחינת ערך מוסף, היסטורי ונוסטלגי. יש המון סיפורי טריוויה ואגדות אורבניות מאחורי תקליטים נדירים. דברים שנעלמו מן העולם וחזרו או הדפסות נדירות של התקליט הראשון של זהר ארגוב, ותקליטים שמעולם לא הודפסו. וגם יש גל שלם של אמנים חדשים, לייבלים עצמאיים שמוציאים עכשיו תקליטים ומדפיסים אותם. וזה מיוצר במזרח אירופה, לא בסין אפילו. יש פה גם אלמנט חשוב מאוד של שימור היסטוריה. מה שלא עבר מהתקליט לדיסק סופו להיעלם ולא נדע עליו יותר. אנשים אוספים כי הם רוצים לתעד את ההיסטוריה, לפני שהיא תיעלם".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם