שחקן "גטו" מסכם: זו הזדמנות לקחת אחריות
אחרי שתלמידי תיכון התפרעו בהצגה "גטו", אמר להם השחקן עודד לאופולד: "ביישתם את העם היהודי", עכשיו הוא מקווה שהאירוע יחולל את התיקון הערכי
סצנה מההצגה גטו, במרכז: עודד לאופולד צילום: ז'ראר אלון
שני קולות עיקריים אני שומע ביומיים האחרונים. הראשון טוען שאלו בסך הכל נערים ונערות, אנשים צעירים, שההורמונים שלהם משתוללים, שלשבת באולם תאטרון עבורם זה לא קל ושאת נושא השואה עצמו, הגדול והעוצמתי, קשה להכיל בגילם.
לאלה אני עונה כך: קודם כל, זה נכון. אבל הנערים והנערות האלה, חלקם עוד מספר חודשים, ואחרים שנה או שנתיים מהיום, יתגייסו לצבא. אם בשלב הזה אנחנו כחברה, והמערכת החינוכית, לא הצלחנו להנחיל להם את ההבחנה בין טוב לרע, הדבר צריך להדאיגנו. מאוד.
הקולות האחרים שאני שומע בעוצמה ביומיים האחרונים הם קולות הגינוי. קולות שעולים אפילו ממסדרונות הכנסת, שהנוער של היום עובר פשיטת רגל מוסרית, ערכית ורגשית, ויש לאתר את התלמידים הפורעים, את מוריהם ובית הספר ממנו באו ולהעניש ולהוקיע אותם. לקולות אלה אני עונה גם כך: קודם כל, זה נכון. אבל הנוער הזה לא מנותק. הוא מחובר לאווירה הכללית בחברה, במובנים מסוימים הוא אפילו מחובר יותר מרובנו למתרחש כאן.
האחריות היא שלנו
הוא לא חי בבועה, הוא רואה וסופג הכל. הוא יושב איתנו באוטו כשאנו מנהלים מלחמות עם נהגים אחרים בכביש, הוא רואה איתנו את האלימות הגואה ברחובות, את היטשטשות הקווים האדומים בצבא, את השיח הפוליטי האלים בין ימין לשמאל, את תרבות הדיון הקלוקלת וההידרדרות המוסרית של מנהיגינו, הוא רואה את הוריו עובדים קשה וקורסים תחת נטל הפרנסה אל מול יוקר המחיה, הוא חש כמונו ששלטון החוק במדינתנו תלוי על בלימה, את העובדה שחלקים גדולים בחברה (כולל בצבא) מעדיפים את הדין בין אדם לאלוהיו מאשר בין אדם לחברו, ואת חרדתנו הגדלה מפני העתיד.
לכן הנוער הזה בהתנהגותו משקף לנו למעשה את עצמנו. הוא מציב לפנינו מראה, פניו הם פנינו. להוקיע ולגנות זה חשוב אך אסור לשכוח: האחריות היא שלנו. אנחנו עיצבנו את המציאות שבה הנוער הזה חי וגדל, ועלינו להקנות לו את הכלים להתמודד איתה.
כמו שאנו שמחים לנכס לעצמנו את הצלחתו של נוער זה, גם בכישלונו יש לנו מניות רבות.
אנחנו חייבים להבין ושהבנה זו תהדהד עד למוסדות השלטון, החינוך והתרבות (שאחד הם בעיניי). הנוער הזה, אם נרצה או לא, הוא עתידנו בואו נהפוך אירוע מביך זה ודומיו להזדמנות - הזדמנות קודם כל להישיר מבט אל הכשלים, הזדמנות לקחת אחריות, הזדמנות ללמוד והזדמנות להיזכר מהם הערכים החשובים והמשותפים לנו.
בואו נהפוך את האירוע הזה להזדמנות להשתפר ולא לאות קלון. בכוחן של מילים לבנות או להרוס; לפני כשבוע אמרתי מילים קשות, אני עדיין עומד מאחוריהן, אך אלה לא היו מילות כעס או שנאה, אלא מילים של אהבה - וכך אני רוצה שיפורשו. ובהקשר הזה אסיים בכך שאומר שוב שאם מישהו, שלא בצדק, נפגע מדבריי אני מתנצל. כולי תקווה שכוחה של האהבה והאחדות ינצח גם כאן. יום עצמאות שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם