ראשי » תרבות » קולנוע

מלחמת הזיכרון הראשונה: הדור החדש של סרטי מלחמת לבנון

למרות העיסוק הפורה של הקולנוע הישראלי במלחמה, מאז תקופת הפיגועים נדמה שהצד הישראלי הסתגר בעצמו וחדל מלהציג את טיעוני האחר

 
הכלל הוא פשוט, והיישום שלו דפק תמיד כהלכה: ככל שהמלחמה מתרחקת בציר הזמן, כך הקולנוע הנוצר על אודותיה הוא ביקורתי יותר. הסרטים הבריטיים על אודות מלחמת העולם השנייה היו כך, וגם התוצרת ההוליוודית שעסקה במלחמה בוויאטנם. אפילו הצרפתים, כאשר מתחשק להם (ובעצם, ממש לא מתחשק להם) להתעסק עם מה שחייליהם עשו בשנות המלחמה באלג'יריה, נהגו לפי הכלל הפשוט הזה. וכך גם הישראלים.

לא דומים הסרטים המקומיים על אודות מלחמת העצמאות, שנוצרו בעשור הראשון לקיומה של ישראל ("גבעה 24 אינה עונה", "קריה נאמנה" ועוד), לסרטים על אותה המלחמה שנוצרו עשרות שנים מאוחר יותר ("חימו מלך ירושלים", "מחילות"). לא דומים סרטי הגבורה על לוחמי מלחמת 67' ("כל ממזר מלך" או "המטרה טיראן"), לסרטים מאוחרים יותר שהתמקדו במלחמה זו ("אוונטי פופולו", "צלילה חוזרת"); וכך גם מלחמת 73', והחשבון הפילמאי המאוחר עימה ("כיפור", "בצילו של הלם קרב", "בובה" ועוד).

מובן שמדובר בתהליך פסיכולוגי ויצירתי הגיוני לגמרי, שבו אותו מדיום אמנותי – הקולנוע – שמשמש כסוכן תעמולה ומרים מוראל, מהווה מאוחר יותר גם בוחן, מבקר ורושם היסטוריה בעלת יומרה לאובייקטיביות. הכל טוב ויפה, לבד ממה שקורה סביב הפלישה ללבנון בשנת 82', שהייתה כזכור המלחמה הציונית הראשונה שקמו לה מתנגדים חריפים וקולניים עוד בשלבי הפתיחה שלה. התהליך החברתי-פוליטי המוזר סביב מלחמה זו - שהניבה הפגנות נגדה תוך כדי לחימה, ואף תופעות של סירוב פקודה שעל גבול המרד הצבאי - השפיע גם על הסרטים הראשונים שהופקו על אודותיה בסמוך למועד התחוללותה.

בסרט כמו "נקודת ראות" (בבימוי נועם יבור) נבחנת בכובד ראש האפשרות שחיילי צה"ל אינם אלא רוצחי ילדים; "עונת הדובדבנים" (חיים בוזגלו) חושף את המנגנון הציני המייצר מוות והנצחה ציונית מהזן הגיבורי; "גמר גביע" (ערן ריקליס) מציג לראשונה בתולדות הסרט המקומי חייל ישראלי שבוי, כלומר מובס, על ידי אויביו הפלסטינים; "רסיסים" (יוסי זומר) אפילו מרחיב צעד, ומשקיף על חיילי צה"ל כעל ציבור של פגועי נפש הזקוקים לטיפול רפואי, שלא תמיד יעזור להם.

נכון, היה אז גם "שתי אצבעות מצידון" (אלי כהן), שהדגים על הבד דברים הפוכים, אבל מותר (כאילו) לסלוח לו, שכן סרט זה הופק על ידי שירות ההסרטה של צה"ל, כשמרבית המשתתפים בו עשו זאת במסגרת שירות המילואים שלהם, והסרט עצמו צולם בשטח ארץ כבושה. כמובן שעם תנאים מוקדמים שכאלה, לא יכול היה "שתי אצבעות מצידון" אלא להיות הכי פרו-ציוני שתועמלן מגויס יכול להעלות על דעתו.

המוזר הוא שדווקא האתיקה המפוקפקת של "שתי אצבעות מצידון", היא השלטת בארבעת הסרטים המאוחרים - כולם בני המאה ה-21 - שהופקו סביב המלחמה הזו ותוצאותיה. על פי הכלל הבהיר שנוסח בראשית המאמר, ואף מיושם בדרך שגרה בכל תעשיית קולנוע של ארץ לוחמת, ראוי היה שסרטים כמו "יוסי וג'אגר", "בופור", "לבנון" או "ואלס עם באשיר", יציגו תמונת עולם אופוזיציונית קיצונית להזיה הפוליטית/משיחית שהוליכה את מנחם בגין-אריאל שרון-רפאל איתן, כשהם תכננו את הפלישה ללבנון.

שהרי אפילו קודמיהם, סרטי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, השכילו לנסח עמדה ברורה מאליה זו. ובכן לא. דווקא ארבעה הסרטים ששמם פורט פה זה עתה, כולם נוצרו בעשור האחרון, מחזירים את אלמנט האפולוגטיקה המתחסדת, וכמו מסיגים לאחור את כל הספרות המחקרית, ואת התובנות המשפטיות הקשות שנוסחו סביב מלחמת לבנון הראשונה מאז הפלישה האומללה ביוני 82'. כאילו שוב שירות ההסרטה של צה"ל עלה על הסוס, ומפיקים עתה את "שתי אצבעות מצידון 2".

ראשון, על פי הסדר הכרונולוגי, היה "יוסי וג'אגר", שההתמקדות שלו בנעשה בגבול הצפוני של ישראל היתה לכאורה שולית, משום שמדובר בסיפור אהבה גברית ישירה בין שני חיילים. אלא שהלחימה בלבנון המפורטת ב"יוסי וג'אגר", למרות "שוליותה" לכאורה, היא לבו הפועם של הסרט, משום שג'אגר, אהוב ונאהב על ידי הקצין יוסי, נהרג שם בלבנון, ובמותו הוא מצווה את החיים לכלל ההומוסקסואלים בצבא.

משום שסרטם המצליח של הבמאי איתן פוקס והתסריטאי אבנר ברנהיימר עסק בנירמול היחס של החברה הישראלית אל גברי הקהילה הגאה, נדרשו אלה, על פי ההיגיון שהוליך את יוצרי הסרט, להקריב קורבן, להפריש מעשר, לטובת החברה הציונית בכללותה. אם הומו נופל כחייל הקרב, ולא כפרט הומוסקסואלי, הרי אחיו הגאים הם חלק מעמישראלחי.

במילים אחרות: האוונגרד לכאורה של יוצרי "יוסי וג'אגר" צופן בחובו את ההשקפה החברתית הכי שמרנית שניתן להעלות על הדעת בהקשר הציוני הנודע, שבו החיבור בין דם-אדם-אדמה הוא הכרחי לשם הוכחת ההשתייכות ההדוקה אל החברה המקומית. מכאן נובע שאותו סרט חלוצי, שאץ לחשוף את נימי אהבתם של שני הגברים הצעירים הכלואים במוצב מושלג בלבנון, אינו אלא סרט המעלה על נס את הקורבניות של חיילי צה"ל בעת המפגשים הקטלניים שלהם עם האויב הערבי. סוג מוכר של יורים ובוכים, אבל הפעם עם ריטה התקועה בפסקול הסרט.

חמור ממנו, בכל הקשור לטווייתה המחושבת של הקורבניות הישראלית בסכסוך הגבול הצפוני, היה הסרט הלא פחות הומו-אירוטי - "בופור" של יוסי סידר, שהוצג

כאן בהצלחה גורפת לפני חמש שנים. ההטיה הנחושה שלו אל הכיוון הא-פוליטי, כזה ששולל לגמרי את הדיון בהקשריה הפוליטיים של המלחמה בלבנון, היתה המהלך הכי פוליטי המוטמע בסרט.

שכן מאותו הרגע שבו מונע התסריט דיון בנסיבות שבהן מוצאים עצמם חיילי מוצב הבופור מתחככים בקירבה אינטימית זה עם זה, ומותיר את החיים במעוז מקפיא-דם-ועצמות זה כחיים בוואקום, הסרט כמו מכריז על האמת של עצמו - זכותנו האלוהית לשליטה על הרכס הצפוני. אם לא לשם יישום פוליטי הגענו לשם, הרי עשינו זאת לשם שמיים.

עלילת "בופור" מתמקדת בליל אימה שחווים חיילי צה"ל המופקדים על שמירת מוצב הבופור, ביממה לפני הנסיגה הסופית מהמקום. ממולם חושך מבעית, ובתוך החושך דרים בכפיפה אחת האויב האבסטרקטי, מלאך המוות, כל שדי הגהנום וכל רוחות הרפאים המוכרות מז'אנר סרטי האימים. מול הרוע המזוכך הזה נבחנת הישרדותם של החיילים הישראליים.

זה לא משל, אין בו נמשל, יש בו רק הם ואנחנו. שלילת פרצופם ומחיקתם של ההם הרעים, מהווה אף היא תרומה לטיעון המובנה ב"בופור" - הצדק המוחלט שכולו לצידנו, לעומת שטניותו של הצד השני. למען האמת, זוהי נקודה דתית ממש. שכן בהעדרו של ההסבר הפוליטי לסיבת שהותם של החיילים בצידו האחד, המואר, של הבופור, הופך הצד שממול, החשוך, לאופל עצמו. מסרט שהופק 25 שנה לאחר הפלישה ללבנון, ושבע שנים לאחר הנסיגה הסופית ממנה, נדרשת יושרה אישית גבוהה יותר. שלא לדבר על סילוק מכבסת המחשבה, שעובדת בו שעות נוספות.

 

גרוע בהרבה הוא המצב בסרט השיקרי "לבנון", שכתב וביים שמואל מעוז. שלא כמו סידר בחר מעוז להציג את העלילה דווקא בימי הפלישה הראשונים, ולא בשעות הנסיגה האחרונות. בכך הוא מציב עצמו כמייצג הטענה הישראלית המקורית של בגין-שרון, שאפילו ועדות חקירה מאופקות מצאו אותה כשיקרית עוד לפני שנים רבות. מעוז, באיחור אלגנטי של חצי יובל שנים, נצמד דווקא לגרסת המקור, ועימה הוא מבצע מהלך טעון אפילו יותר מהיורים ובוכים המקובל. אצלו החיילים רק בוכים ובוכים. אפילו לא יורים. עד כדי כך אדיר הוא טוהר הנשק הצה"לי.

צוות של טנק ישראלי נקלע בנסיבות לא ברורות (אולי טיול שנתי?) לשטח כפר לבנוני, שבו המקומיים הורגים אחד את האחר. הטנקיסטים כל כך המומים משפיכות הדמים, עד שהם נתקפים בשיתוק זמני ובהלם קרב, ולא יורים ולו פגז אחד. אבל הפציפיזם הזה שמפגינים חיילי צה"ל לא עוזר להם, משום שמסביב הומים הרובים ומדברים הסכינים של הסורים, הפלסטינים וגם של הפלנגות הנוצריות. באמת, אומללים הם הישראלים הרכים בשנים, שבדיוק אז יצאו לטיול של כיף מעבר לקווי הגבול הצפוני, עם כלי רכב תיירותי ולא מוגן כמו טנק.

זיוף ההיסטוריה, והתחפושת הפציפיסטית של הטנקיסטים, שהופכת אותם לקורבנות המצב, ולא למחוללים שלו, מחמירה עוד יותר אם מעיפים מבט נוסף בנעשה על הבד. על מנת להשיג את אפקט הזיוף הפוליטי שלו, מזייף מעוז גם את הסיטואציה הריאליסטית שהוא מתיימר להציג על הבד. ארבעת גיבוריו, כולם חיילים ישראליים, ולכן כולם מפוחדים עד מוות, מופשטים עירומים ונטולי מגן לאורך הסרט כולו.

מעוז מצלם את פנים הטנק, שבו מתחוללת מרבית העלילה, כשהטנקיסטים נטולי קסדות קשר. מה שלא מפריע להם לשוחח עם סביבתם. הפשטת הטנקיסט מקסדתו, מצב בלתי אפשרי בסיטואציה ריאליסטית, הינה פעולה מחושבת היטב, שנועדה להגביר את האפקט של דלות ההגנה שלהם מפני אויביהם המצווחים בערבית גרונית, ובדיעבד לתגבר את הגרעין "האנושי" שהם נוצרים באישיותם.

ומה ש"יוסי וג'אגר", "בופור" ו"לבנון" בכל זאת החמיצו, בא ארי פולמן ומשלים בסרטו המהולל "ואלס עם באשיר", שכמו מטפס על המקפצה הכי גבוהה בשכונה, רק כדי להשתין מרום גובהה על המציאות ההיסטורית. כן, אנחנו פושעי מלחמה, קובע בכיף סרטו של פולמן; כן, עשינו כל מה שמייחסים לנו; לא, אנחנו לא אשמים. מטרתו של "ואלס עם באשיר" היא אם כן ליישב את הסתירה בין ההודאה במעשים לבין הכחשת האשמה.

פולמן משכיל לטוות רשת הגנה טריקית, שבמהלכה הוא טוען לאובדן זיכרון. הייתי שם, צפיתי בטבח במחנות סאברה ושאתילה, אבל אני בכלל לא אשם במה שהיה. נכון, לא צפיתי בשחיטה ההמונית כשאני סתם ככה פאסיבי, משום שהושטתי עזרה פעילה לטובחים, על ידי ירי של פצצות תאורה, שחשפו בפני הסכינאים הנוצרים את מיקומם של המוסלמים המסתתרים. הכל נכון, אבל אני לא זוכר את זה. והעדר הזיכרון, הלו פרויד, הוא שאמור לספק הגנה מוסרית לחייל הישראלי המשתף פעולה עם אנשי כנופיותיו של באשיר ג'ומייל.

26 שנה לאחר שגיבורו של פולמן מודה שהוא נכח בטבח ההוא, מנוסח הפליק-פלאק המוסרי שגורס כי אין כלל אחריות על מבצעי הפקודות, אלא רק על מי שנותן אותן. ואפילו אם חלילה תחול אחריות על המבצע, הרי העובדה שהוא לא זוכר דבר מאותם האירועים, מזכה אותו בדין המוסרי. לכן, הקורבן האמיתי ב"וואלס עם באשיר" הוא החייל הישראלי - זה שהשתתף (אולי אפילו בעל כורחו) בטבח, ולא הפלסטיני שנטבח.

 
שהרי מי שנטבח, העדר הזיכרון אינו מוסיף להטרידו, והוא כבר ישן היטב בקבר האחים אליו הושלכו שאריותיו. החייל הישראלי, זה ששנתו נטרפת מחמת התת-מודע הדורש את החייאת הזיכרון המחוק, מוסיף להיות קורבן הטבח גם עשרות שנים לאחר מה שאירע.  

דומה כי בתום הסיור בין עלילות ארבעת סרטי מלחמת לבנון המאוחרים, נדרשת בכל זאת איזושהי תשובה איך התחולל אותו מהפך עקרוני בכלל הקריאטיבי, שנוסח בשורת הפתיחה של סקירה זו. מדוע הסרטים הללו אינם מצייתים למהלך הפסיכולוגי, אולי ההיסטורי, הצפוי מהם, ואיך זה שהם משיבים אל מרכז הטיעון את התזה המחסדת, הבלה מרוב שימוש - רעיון היורים ובוכים ובוכים?

מובן שלפוקס, סידר, מעוז ופולמן שמורים הסברים אישיים משלהם, אך דומה כי העובדה שסרטים אלה - לעומת כל סרטי הגל הפילמאי הראשוני שהנציח את הפלישה ללבנון - נוצרו לאחר שוך האינתיפאדה השנייה, יכולה לתרום משהו להסבר אפשרי. 

שכן מאז פיגועי שנת 2001-2002 לא נעשים כאן סרטים (לבד מ"מחילות" של אודי אלוני) המתיימרים להציג את הטיעון הפלסטיני-ערבי, וחברת האפרטהייד הישראלית מגויסת מזה עשור שלם לביצורו של הנמקות מוסריות, שישככו מעט את הביקורת, החרם התרבותי והבידוד הבינלאומי, שהולך וחונק את תודעתה. כחלק ממגמה זו, כך ניתן לנחש, נבטו גם הסרטים מצדיקי הנוכחות הצבאית בלבנון.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...