ראשי » תרבות » ספרות

עכשיו אני תקועה פה: אלונה קמחי נזכרת בבית צבי

המונולוג האידיוטי באודישן, זקנקן התיש של גרי בילו והתרגילים המשונים - אלונה קמחי נזכרת בימיה הראשונים בלימודי המשחק. מיוחד לסוכות: סופרים ישראליים כותבים על זיכרון עבר דרך תמונה

אודישן/ אלונה קמחי

סוללה של אנשים מאחורי שולחן ארוך. המנהל וכמה מורים. אני מולם. באתי מוכנה. עכשיו אסדר שלושה כסאות בשורה ואניח עליהם עיתון. זה המאהב שלי והוא קורא עיתון. אני מסתובבת בחדר ומדברת אליו. הוא מנוול. הוא אדיש. הוא לא בן אדם. זה קטע ממחזה יחיד שכולו מונולוג ארוך של אחת שמדברת אל המאהב האדיש שלה. אני משייטת מקיר לקיר וממשיכה. למה לה לנג'ס למאהב הזה. אני אישית כבר מזמן הייתי מעיפה אותו. אולי זה בגלל שהגיבורה היא צרפתייה. הן כאלה – האהבה תמיד במקום ראשון. הן סובלות מאהבה. אני לא סובלת מאהבה. אני בת עשרים ואחת ויש לי בעל מקסים. הוא אוהב אותי ואנחנו מאושרים. מה לי ולמונולוג האידיוטי הזה. אבל אני ממשיכה עד שעוצרים אותי, תודה לאל.

עכשיו אני שרה שיר ברוסית. עוצמת עיניים ומצמידה את כפות ידי לבטן בשביל עומק ההבעה. הם אומרים לי תודה רבה ואני יוצאת. אני ובעלי נוסעים לים. כמה טוב שזה כבר מאחורי. הלוואי ולא יקבלו אותי ואז לא תהיה לי ברירה אלה להפסיק לפחד ולעשות מה שאני באמת רוצה – להירשם לבצלאל.

היום הראשון
אנחנו יושבים על השטיח הכחול בחדר הכחול. שלושים איש בני עשרים וקצת. זה היום הראשון ללימודים. אנחנו בוחנים האחד את השני בהיחבא. אף אחד לא מוצא חן בעיני. כולנו בודדים. אני בודדה. אין לי מושג מה הולך לקרות. אולי בכל זאת הייתי צריכה להירשם לבצלאל. אבל לא היה לי תיק עבודות. עכשיו אני תקועה פה ורוצה להיות שחקנית. בקושי ראיתי הצגות במשך החיים. מה יהיה אתי?

גרי בילו המנהל נכנס לחדר. הוא שמן עם זקנקן תיש. מאחורי משקפיים עבות זגוגית עיניים אפורות קרות, צחקניות. ללמוד משחק זה קשה, מאוד קשה, הוא מסביר. כולנו מקשיבים. כולנו רוצים להיות כוכבים. גרי ממשיך ומרחיב. כל כך קשים לימודי התיאטרון. מי שלא יוכל לעמוד בכך – בבקשה, שילך להיות פקיד בנק. זה המקצוע היחיד הקיים עבור מי שלא מסוגל להיות שחקן. אנחנו לא רוצים להיות פקידי בנק. הוא מסיים בהצעה עבור כל מי שמרגיש שלא יוכל לעמוד במטלות לצאת החוצה. אנחנו שתולים ברצפה. אולי מישהו ייצא? לא. כולם נשארים. אנחנו קשוחים.

מפגישים אותנו עם מורים שונים. בכל שיעור מורה אחר – לפיתוח קול, לתנועה, לשיטת פאולה, למשחק, לשיטת לאבאן.

הצגה
אנחנו הולכים לעבוד על הצגה ,"ייגור בוליוצ'וב" מאת מקסים גורקי. לכולנו יש טקסטים של המחזה. התרגום מיושן. הסיפור משמים. כולנו מקריאים לפי התור. אין לי ספק שאקבל את התפקיד הראשי של הנערה שורה. המורה שלנו היא נינה מיכואלס. היא בתו של מיכואלס – במאי תיאטרון מפורסם ברוסיה שנרצח בידי השלטונות הסובייטיים. נינה זערורית וקמוטה. כשהייתה קטנה הייתה לוליינית. עכשיו היא זקנה. זקנה מאוד. אולי בת מאה. אולי קצת פחות. המורים הרוסים בבית צבי קשוחים מאוד. הכי קשוחים. לימודי תיאטרון קשים יותר מצבא, הם מסבירים. אסור ליהנות ולשמוח. רק לעבוד קשה כמו במפעל. כמו במכרות פחם. מי ששמח ונהנה הוא לא רציני. לכל המורים מבטא כבד. הם אומרים – משמעת, משמעת, משמעת. אנחנו סובלים ומתרכזים. נינה לא נותנת לי את התפקיד של שורה אלא של ורווארה,

האחות המרשעת. זה בגלל שיש לי פרצוף מתנשא, אני מבינה. אני מנסה לעשות הבעה רכה, פגיעה, אבל זה לא מסתייע ואני נשארת ורווארה.

אנחנו עושים חזרות באולם הקטן שבמרתף. אני, ורווארה, מתפיחה כריות על הספה הישנה. עכשיו הרפליקה שלי: "ז'אנה באטלינגובה אומרת שבאמריקה עוזרות הבית נוסעות לשוק באוטומובילים". נינה אומרת לי – תגידי את הרפליקה אבל תתכווני להראות שאת מודאגת ומנסה להקשיב למה שקורה  בין האנשים בצד השני של החדר. אין לי מושג איך לעשות את זה. בשמחה הייתי בורחת ונוסעת לשוק באוטומוביל.

לשמלה התקופתית שלי ריח עז של נפתלין. עוד מעט תורי להיכנס לבמה. כולי רועדת והראש שלי מסתובב. זו לא אני. זה לא קורה לי, הסיוט הזה. הגוף שלי רועד בלי שליטה. אני עיוורת. אני נכנסת לבמה ואומרת את המשפט הראשון שלי. קפצתי למים.

שיעור משחק
זבוב נחבט בשמשה. ריבועים של שמש צהרים על השטיח המזוהם בצבע בז'. אנחנו עייפים אחרי ההפסקה הגדולה, אך מתוחים. בכל שיעור אנחנו מציגים תרגילים שהכנו בבית ומקבלים ביקורות. המורה  שלנו הוא יורם פאלק. הוא יושב שפוף וקשוב ומלטף את הזקן שלו. אין לדעת מה הוא חושב. על פניו אותה הבעה תמיד ורק בסוף התרגיל נדע עם סופנו למות או שמה ניבדל לחיים ארוכים. אנחנו מפחדים ממנו אבל אין ברירה.

התרגילים שלנו הם תרגילי חפצים. אנחנו סוחבים מהבית תיקים מלאים בחפצים המוכרים שלנו ובעזרתם עושים תרגילים. עדיין איננו מנוסים מספיק על מנת לדבר בתרגיל ואנחנו צריכים לעשות הכול ביחידות ובלי מילים. הדמיון של כולנו מוגבל. כולם עושים את אותם התרגילים.  "מתכונן לצאת לבילוי", " מחכה לחבר". יש לעשות שלוש פעולות. כולנו עושים את אותן הפעולות - "מסדר את הבית", "עורך את השולחן", "מתלבש ומתגנדר".

בסוף התרגיל מתיישב הסטודנט בין הגרוטאות והפיצ'עפקעס שהביא מהבית ומקבל ביקורת מהמורה ומחבריו לכיתה. "מיהרת", "לא היו לך מספיק פעולות", "לא היה לך מכשול פנימי". המורה אומר "לא האמנתי לך שאתה באמת מחכה לחבר". הסטודנט אומלל. אוסף את חפציו לתיק ובינתיים מתכונן התלמיד הבא לתרגיל משלו.

תרגיל מוצלח
עלינו למצוא ידיעה בעיתון ולהכין תרגיל על פיה. אני ומ. בוחרים ידיעה על עבריין קטן באילת שנתפס על סחר בסמים קלים יחד עם חברתו השבדית. אני ומ. מדברים באנגלית קלוקלת. אני אינגה השוודית. הוא בועז הערס. יוצא נורא מצחיק. כולם מרוצים. יורם פאלק צוחק כל הזמן ובסוף אומר "יפה מאוד". אנחנו ברקיע השביעי הולכים לגרין רום לשתות קפה.

ניסיון פרישה
סוף שנה שנייה. חופשת קיץ. אני וגרי בילו יושבים בקפה בכיכר המדינה. הבאתי לו במתנה תקליט של פוגורליץ' מנגן שופן. עכשיו אני ממוללת בין האצבעות שקית של סוכרזית, "גרי, אני לא רוצה לחזור ללימודים, אין לי כוח יותר." גרי מחייך ולא מדבר. בסוף השנה השנייה עבדו על מחזות זמר. אני לא יודעת לשיר ונשארת ללא  תפקיד. מסתובבת  בטלה ומתוסכלת. לעולם לא אצליח להיות שחקנית רצינית. לפני כן כבר שיחקתי בסרט אמיתי של עמוס גוטמן והנה פתאום – אפסות וריקנות. לא רוצה להמשיך לשנה השלישית. לא רוצה יותר את בית הספר המתיש והמטופש הזה. רק הצקות יש בו. לפני שבאתי ללימודים חשבתי שאני בסדר והנה הסתבר שאני לא מדברת נכון, לא זזה נכון, אפילו לא נושמת נכון. שילכו כולם לעזאזל. אני כל הזמן מדוכאת ועייפה.

גרי אומר לי, "חבל שאת עוזבת, כי דווקא היו לי תכניות בשבילך לשנה הבאה."
"זה לא אכפת לי," אני אומרת. "אני לא יכולה להמשיך."
"טוב," הוא אומר, "באמת חבל שאת עוזבת, כי אנחנו עומדים לעבוד על טרגדיות יווניות ואת היית אמורה לשחק את אנטיגונה."
אני מניחה לשקית הסוכרזית. "אנטיגונה? של סופוקלס?"
"תפקיד ראשי," אומר גרי.
אני אומרת, "טוב, אני אחשוב על זה."
"תחשבי על זה, באמת," אומר גרי.

האנטיגונה שלי תהיה מושלמת. אני מרגישה את זה עד קצות הבהונות. היא תלבש מכנסי עור ונעלי דוקטור מרטנס. היא תבכה באמת, תזעם באמת, תחייה באמת. אין דבר שמעניין אותי יותר ברגע זה.
גרי משלם ואנחנו נפרדים. אני הולכת לשחות בחוף הילטון. כמה טוב הקיץ הזה. החיים בכלל. כמה נפלא ללמוד תיאטרון.

סוף

לאחרונה ראה בהוצאת "כתר" ספרה של אלונה קמחי, "ויקטור ומאשה"

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...