היי ג'ודי: ג'ודי דנץ' עדיין לא מעכלת את הפרסום
היא אחת מהשחקניות המוערכות בעולם, אבל שום דבר לא הכין את ג'ודי דנץ' לגלי ההערצה שסידר לה 007. לרגל עליית הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד, מספרת דנץ' איך זה להיות הבוסית של דניאל קרייג, מה אמרה לקלינט איסטווד בטלפון ואיך הגיבה כשאנטוניו בנדרס ביקש ממנה אש. רמז: היו פדיחות
היא האישה שכמעט אף פעם לא טעתה ולא החסירה פעימה מאז הופיעה לראשונה בפני קהל, לפני 60 שנה. אפשר היה לחשוב שכל חרדה או פחד להיתפס בלי מילים נמוגו מזמן. אבל לא; היא מודה, פניה עגומות לרגע, שהחלום הזה חוזר אצלה כל הזמן. "אני עומדת שם, כולי לבושה להצגה, ולוחשת 'מה אני אומרת עכשיו?'", היא אומרת. "זה נורא, באמת, אבל זה הפחד הגדול. זה שלעולם לא נעלם".
האם החרדה הזאת אמיתית? אני משער שכן. אם כי כשמדברים עם דנץ' קשה לא להיזכר מעת לעת במה שהיא בדרך כלל גורמת לך לשכוח: שאם היא מאוד תרצה, היא תגרום לך להאמין בכל דבר. בימים האחרונים צפיתי בה שוב ושוב בתור המלכה ויקטוריה והמלכה אליזבת הראשונה, בתור אייריס מרדוק היוצאת מדעתה, בתור אמו של ג'יי אדגר הובר ובתור אלמנה שמגלה את הודו ב-The Best Exotic Marigold Hotel, ובכל פעם נשביתי מחדש.
ועכשיו היא כאן, מולי, מוכרת עד לזרא, רוחשת מזימות, מהפנטת, מרכלת, יודעת להקשיב, ממלאת בטבעיות את התפקיד של מרואיינת נלהבת בגיל 77 ומוסרת גרסאות מלוטשות של סיפורים שנועדו במיוחד לקהל הזה. למשל ההוא על איך שאביה ואמה באו לראות אותה ב"רומיאו ויוליה" בשלב מוקדם בקריירה שלה, ואבא שלה כל כך נשבה בהופעה שלה עד שכשנאמרה השורה "היכן אמי ואבי?", הוא ענה "אנחנו כאן, מותק, בשורה 10".
לפני שנתיים פרסמה דנץ' ספר זיכרונות בשם And Furthermore, שהוכתב לסופר צללים. זהו ספר סקרני שמתייחס לחייה כאל סדרה אינסופית של הרפתקאות על הבמה ומול המצלמה. הורים ואחים, בעלה המנוח מייקל וויליאמס ובתה פינטי מקבלים תפקידי משנה מפעם לפעם, אבל כל מה שמזכיר חשיפת רגש או תובנות פסיכולוגיות נשמר ליצירות כמו "קליאופטרה" או "אמא קוראז'".
בששת העשורים האחרונים היו לדנץ' מעט מאוד הפסקות מעבודה: כשילדה את פינטי וכשסעדה את
אנחנו כאן לרגל עוד אחת מאותן הרפתקאות מתמשכות: ההופעה השביעית של דנץ' בסרט ג'יימס בונד בתור M, הפעם ב"סקייפול", סרט שמתוכו הורשיתי לצפות בשלוש דקות מלאות כאוס ופיצוצים. בדקות האלה היא מכריזה על מותו של 007, במה שנראה כמודעת אבל נמהרת מדי. השמועות דיברו על כך שזאת תהיה הופעתה האחרונה של דנץ' בתור M; שבסרט הזה היא מזהה את היורש שלה, בדמותו של רייף פיינס, לפני שהיא אומרת שלום ברוטלי לשירות החשאי של הוד מלכותה.
אבל דנץ' היא נערת בונד משופשפת מכדי להסגיר פרטים לפני ליל הבכורה. התפקיד הפך לאבן דרך בחייה בשנים האחרונות, היא אומרת, וגם "נורא כיף". כששיחקה בתור M עם גאדג'טים בסרט הראשון היא הפכה ל"לגמרי שיכורה מכוח, מכיוון שאני לא יכולה לתקן שום דבר או אפילו להתקין קרש גיהוץ כמו שצריך". היא עדיין אוהבת את העובדה שמזדמן לה לשחק את הבוסית, אבל ממהרת להוסיף ש"לא הייתי רוצה שאנשים יחשבו שכל מה שאני יכולה לעשות זה להיות בוסית".
היא מסתדרת היטב עם דניאל קרייג, אבל לא מספיק טוב כדי שיגלה לה את הסודות של אחורי הקלעים של הצניחה מהמטוס עם המלכה בטקס פתיחת האולימפיאדה. היא מאוד נהנתה מההזדמנות לעבוד שוב עם סם מנדז, שאיתו עבדה לראשונה על The Cherry Orchard לפני 20 שנה. "את מרגישה נהדר כשעל גשר הפיקוד יש מישהו שאת בוטחת בו, מישהו עם יד יציבה", היא אומרת.
דנץ' מדברת על M באותה ענייניות שבה היא מדברת על שאר התפקידים שלה. זה מתאים לה, היא אומרת, להבדיל מקרייג, שעל כתפיו מונח הכל, היא יכולה להתייחס לזה בקלילות ולהיות אפילו קצת חסרת אחריות. זאת לא המשימה הכי כבדת משקל שבה נתקלה, היא אומרת, והיא התפתחה "לפי הצורך, ולו בשל העובדה שאני הזדקנתי והיא צריכה לעבוד עוד יותר קשה כדי להוכיח שהיא עדיין מסוגלת".
בונד חשוב לדנץ' מבחינה מסוימת אחת - הוא הביא לה קהל בינלאומי. לפני "גולדן איי" (1995) היא הייתה ידועה רק מעט באמריקה. היא מספרת שעדיין שואלים אותה לפעמים, "חוץ מ-M, עשית עוד תפקידים?", וזאת על אף שזכתה בשבעה פרסי אוליבייה על תפקידים בלתי נשכחים כיוליה עבור פרנקו זפירלי ב-1960, כסאלי באולס הראשונה בלונדון ב"קברט" ב-1968, כליידי מקבת בהפקה פורצת הדרך של טרבור נאן מ-1976, כקליאופטרה מול אנתוני הופקינס ב-1987 ועוד ועוד.
אחד האספקטים המסקרנים ביותר בקריירה של דנץ' הוא פרק הזמן הארוך שחלף עד שבמאים הבינו למה היא מסוגלת מול מצלמה. במבחן הבד הראשון שלה, בזמן שעדיין כיכבה בתאטרון ה-The Old Vic, איש אחד הסתכל עליה זמן ממושך ואז אמר "ובכן מיס דנץ', אני חייב לומר לך: כל דבר בפנים שלך לא נכון". כשיצאה משם, היא מספרת, נשבעה לא לעשות זאת שוב לעולם. והיא באמת לא ניסתה ברצינות הרבה זמן.
היא עדיין מרגישה כמו טירונית על המסך, היא אומרת, ובאופן טיפוסי מפרידה בין המאמצים שלה לאלה של "שחקני מסך טובים באמת, שתמיד מסתכלים על הטייק אחרי שגומרים לצלם אותו". היא לא יכולה לעשות את זה. "קשה לי מדי להתמודד עם הרעיון שאי אפשר לשנות את זה. אני אוהבת שבתאטרון אפשר לשנות את זה בכל ערב".
היא מנסה להימנע מלראות את עצמה על המסך בכלל, היא אומרת. אני מזכיר את "ג'יי אדגר", בבימויו של קלינט איסטווד, שבו גילמה את אמו השתלטנית של ליאונרדו דיקפריו וגנבה את ההצגה בסצנות שבהן הופיעה, והיא שואלת "איך הסרט? אני מניחה שעלי לצפות בו".
האם איזשהו תפקיד שלה על המסך הפתיע אותה לטובה? "אף פעם לא", היא אומרת. "זה תמיד מזעזע, לראות את עצמך על המסך הגדול. ג'ון גילגוד נהג לומר שהוא היה שמח אם אפשר היה לשים מעל האח הופעה שלו במחזה, כך שיוכל לראות בדיוק מה הוא היה יכול לשפר. מכיוון שתמיד יש דרכים לשפר. בתאטרון אפשר לשנות דברים בקלות, זה דבר אורגני. בעוד שבסרט יש לך רק את הצ'אנס של היום ואין לך שליטה על הכל".
כשאני מזכיר את ג'יי אדגר היא מציינת שהרגישה "מובסת" על ידי קלינט איסטווד. "הוא צלצל אלי, ובהתחלה חשבתי שזה חבר שעובד עלי. אז מההתחלה לא לקחתי את זה יותר מדי ברצינות. ואז הבנתי שזה באמת הוא וזאת הייתה שיחה מסובכת. לא פגשתי אותו לפני שהגעתי לסט, באמת. ואז הרגשתי יד על הכתף והיה שם האיש העצום והגבוה הזה, קצת מפחיד אבל מבריק".
היא עדיין אוהבת לחשוב על עצמה קצת כעל אורחת לא קרואה בעולם הזה - קל לה יותר ככה. מי עוד הדהים אותך, אני שואל. "או, הרבה אנשים. ג'ורג' קלוני - הייתי קצת בשוק שם. הבת שלי משוגעת על אנטוניו בנדרס, והיינו במסיבה והוא בא אלי וביקש ממני אש. חשבתי שאני הולכת להתעלף. בגלל זה אנחנו אוהבות ללכת לטקסי פרסים".
זה די מקסים, הצניעות הזאת, אבל זו גם דרך, אתם יכולים לנחש, להוריד את הלחץ מעל עצמה בכל מה שאינו נוגע למשחק. כשמדובר במשחק - יש לה אסטרטגיות אחרות. למשל הרגל ידוע לשמצה להגיע לתפקיד חדש בלי לקרוא את התסריט ולו פעם אחת. היא תמיד אהבה יותר שמקריאים לה מאשר לקרוא בעצמה, ועכשיו יש לה "התירוץ המושלם" של בעיה בעין, ניוון מקולרי שאותו ירשה מאמה, מה שלא מאפשר לקרוא הרבה (אם כי המחלה לא תוביל לאובדן ראייה, כמו שחלק מהדיווחים גרסו). "אפילו לפני זה", אומרת דנץ', "תמיד הבמאי היה אומר לי מה הסיפור. אני רוצה שהם ינסחו את זה עבורי במילים. מעניין אותי מה הם בוחרים להדגיש ומה משמיטים. אחרי הכל, זה מה שאתה הולך לעשות בשביל הקהל. אני אוהבת כשמציגים לי את זה ככה".
היא מאמצת את הגישה הזאת גם בבחירת תפקידים. בעלה מייקל היה קורא בפניה תסריטים ואחרי שורה או שתיים היא כבר ידעה אם היא רוצה את התפקיד. היום בתה פינטי, גם היא שחקנית, עושה את זה עבורה. בזמן הפנוי שלה על הסט היא מציירת לעתים. "זה כל כך הרבה יותר טוב מלצלם תמונות, כי זה באמת גורם לך להתבונן ולזכור", היא אומרת. אני שואל אותה אם תהליך בניית דמות דומה לזה. "לא, אתה מחליט מתי ואיך לצייר, אבל כשאתה מגלם דמות זאת כבר החלטה של כולם איך זה יעבוד". האם הדמויות שהיא מציירת הן פרי דמיונה, כמו שאנתוני שר למשל עושה? "לא, למרות שלפעמים, כשאני עם תסריט או בחזרה, אני עשויה לשרבט פנים של דמות או משהו. כמעט תמיד אני עושה את זה. אבל מה שאני עושה זה להקשיב למה שכולם אומרים ולחבר את הכל ביחד".
התפקיד הבא שלה הוא בסרט בבימויו של סטיבן פרירס, "פילומנה", הסיפור האמיתי של אישה אירית שבמשך 50 שנה חיפשה אחרי בנה שנולד מחוץ למסגרת הנישואים, נלקח ממנה על ידי נזירות ונמכר למשפחה אמריקאית עשירה. סטיב קוגן יגלם את דמותו של העיתונאי מרטין סיקסמית, שעזר לאישה במסע החיפוש שלה וכתב את הסיפור המקורי.
"אני יכולה לפגוש את פילומנה לי", אומרת דנץ', "אף על פי שאני עדיין לא בטוחה שאעשה זאת. אני זוכרת שכשיחקתי ב-On Giant's Shoulders, על ילד התלידומיד הנפלא הזה, טרי ווילס, נפגשתי ביום הראשון של הצילומים פנים אל פנים עם אמו והיא פשוט פרצה בבכי והתפרקה. זה זעזע אותי, ומאז נזהרתי מלפגוש אנשים שאת דמויותיהם אני מגלמת. אבל אני חושבת שאפגוש את פילומנה לי. אני חושבת שזה יהיה טוב עבורי לפגוש אותה ולתפוס את התמצית שלה".
האם היא תמיד מתחילה עם תפיסת התמצית? "במידה מסוימת", היא אומרת. "אבל כל דבר יכול להיות שימושי. כשהייתי צעירה רציתי להיות מעצבת תפאורות, ואני עדיין חושבת שאני מתעניינת בתפאורה ובתלבושות כמו בכל דבר אחר. אני זוכרת שהייתי בסטרטפורד ועבדתי על מחזה אחד, אז אחר הצהריים הייתי הולכת ולומדת איך לחבוש פאה כמו שעשו את זה אז. זה נתן לי תובנות נפלאות".
הבת שלה אמרה שהיא מכירה את אמה לפני ולפנים, חוץ מדבר אחד: אין לה מושג מה המוטיבציה שלה בעבודה, מה המניע המתמשך שלה. האם לה יש איזשהו רעיון? "אני פשוט מרגישה שאני חייבת להמשיך לעשות את זה", אומרת דנץ'. "אני אף פעם לא רוצה לעצור. אני צריכה ללמוד בכל יום. אני לא בוחנת את הסקרנות. זה כמו שאני אוהבת חידות ודברים כאלה. האם אתה יודע מה היה השם הפרטי של נוסטרדמוס? מישל! זה לא סביר, נכון?".
אחד התפקידים שדנץ' נמנעה מהם בעקביות, הוא תפקיד האלמנה, אחרי שהפכה לכזאת בעצמה. אבל אז היא הרשתה לעצמה להיות מלוהקת לתפקיד על ידי ג'ון מאדן ב"מלון מריגולד האקזוטי". מה גרם לה לשנות את דעתה? "טוב, בתור התחלה, במידה מסוימת לא רציתי שאנשים יעשו את ההקשר הזה. ומה שהיה לי הכי קשה במלון מריגולד היה שנראיתי ממש דומה לעצמי. כל הזמן שאלתי את ג'ון אם אני יכולה לצבוע את השיער או משהו. אני חושבת שהרבה שחקנים הם אנשים מאוד ביישנים, ואתה יכול להביע את עצמך בצורה מיטבית רק אם אתה מעז להיות אדם אחר. זה כמו התבניות לעוגיות בצורת דמויות, אני חושבת. אתה צריך להתאים את עצמך לצורת גוף אחר, להפוך לצורה אחרת".
היא וויליאמס היו ידועים במסירות שלהם זה לזו: בכל יום שישי הוא היה קונה לה ורד אדום. האם המשחק הפך ליותר קריטי עבורה אחרי מותו? "כן, למעשה זה הציל אותי", היא אומרת. "נסעתי לנובה סקוטיה מיד אחרי הלוויה של מייקל. צילמתי שם את 'חדשות הספנות' עם קווין ספייסי במשך ארבעה שבועות. ואז חזרתי ויום אחרי זה התחלתי לצלם את 'אייריס', ואז מיד חזרתי לקנדה כדי לגמור את 'חדשות הספנות'. ואז ל'גאווה ודעה קדומה'. אנשים, חברים, היו אומרים: 'את לא מתמודדת עם זה, את צריכה להתמודד עם זה'. אולי הם צדקו, אבל אני הרגשתי שאני מתמודדת באמצעות המשחק. אבל מספק כמויות עצומות של אנרגיה. הייתי צריכה להשתמש בחלק מהן".
לפי כל קנה מידה דנץ' היא שחקנית קבוצה מושלמת, ונראה שיש בה חשש קל מלהיות לבד. בנה ונכדה, היום בן 15, גרים איתה חלק מהזמן בביתה בסארי, שבדרום מזרח אנגליה, ובחווה שלה יש גם "כלב, ארבעה חתולים, שני חזירי ים, המון ברווזים ועשרה נברנים ודג זהב ענק שכבר מת פעמיים ופעמיים החייתי אותו בהנשמה מפה לפה".
היא גדלה בבית רועש ביורק, צפון אנגליה, עם הורים אוהבי דרמה - אביה היה רופא - ועם שני אחים גדולים ממנה ו-17 חתולים ("במהלך המלחמה", היא אומרת, "לאף אחד לא היה מספיק אוכל לבעלי החיים, אז לקחנו אותם אלינו"). נראה שחלק מהדחף שלה לעבוד היה תמיד כדי לשחזר את התקופה ההיא, להיות חלק אינהרנטי ממשהו שגדול ממנה. לפני שהיא עולה לבמה היא מטה אוזן לרחשי הקהל מחדר ההלבשה שלה - "אני צריכה את תחושת החיים הזאת", היא אומרת. הפחד הגדול שלה הוא "שואו של אישה אחת".
אני מבחין בחור ברזומה שלה - אין שם בקט. "פעם ביקשו ממני לשחק במחזה Happy Days", היא אומרת. "אבל הדמות נמצאת לבד על הבמה עם משהו בידה הימנית ומשהו אחר בשמאלית. חשבתי לעצמי - אני לא יכולה לעשות את זה. אז כן, שם נוצחתי. אני לא רוצה לעשות שום דבר לבדי, בכלל לא. אני אוהבת את החלק הזה שבו שחקנים באים ביחד ועושים דבר כל ערב עבור קהל מסוים. לא כל קהל, אלא זה שיושב לפניך".
התפעלתי, אני אומר, מערך הוויקיפדיה על שמה. האם היא אי פעם מאפשרת לעצמה להרגיש סיפוק, שעשתה מספיק? היא נראית קצת מזועזעת ולוגמת מהתה. "אני מקווה שלא", היא אומרת בחיוך. "זה יכול לספק מישהו אחר, אבל לי זה נראה תמיד אפילו לא קרוב לכך".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם