עיוני, לא בוגד: "באמת, אני לא משקר" נע בין מוכר למביש
"באמת, אני לא משקר" חוגג על הניגודים העדתיים בין היהודים לגויים בצרפת, ממש כמו סרט בורקס ישראלי. זה נע בין מוכר מדי למביש יתר על המידה
''באמת, אני לא משקר'', תומא ז'ילו, צרפת 2012


העימות היהודו-סיני, מוקד העלילה ב"באמת, אני לא משקר", איננו מצטמצם לגבולות השוק הפריזאי, ונודעת לו משמעות גם בשנגחאי הרחוקה, שאליה מגיעים שליחים מטעם יהדות צרפת (מקודם אלג'יריה), במטרה לעשות שם געשעפטים משתלמים.
"באמת, אני לא משקר" אינו אלא סרט שלישי בסדרת קומדיות עממיות שכתבו התסריטאים ז'ראר ביטון ומישל מונז וביים תומא ז'ילו. הייחודי בסרטי סדרה זו, כך מוסבר בחומר הרקע שחולק לעיתונות, הוא שלמרות השנים הרבות שחלפו מאז הופק הסרט המקורי (1997), השכיל ז'ילו לשמור על האנסמבל המלא שלו, ואוהדיה של הסדרה יכולים להוסיף להסתלבט על הדמויות שהם מכירים היטב מסרטי העבר.
כאמור, מדובר בקומדיה המתחוללת בקרב משפחות יהודיות שמוצאן מאלג'יריה ועקרו לצרפת בראשית שנות השישים, עם מתן העצמאות למדינה הערבית הגדולה. ענפים שונים של חמולה אחת - בנים, בנות, דודנים וגיסים - מעורבים זה בעסקיו של זה, והסמטוכה אכן גדולה. במקרה הספציפי שבו דן הפרק הנוכחי בסדרה, המשפחה נופלת קורבן למתחרים ממוצא סיני, המכרסמים במאזן הרווחים של היהודים.
על מנת להשיב לסינים-צרפתים כגמולם חוברים נציגי המשפחה למקור, כלומר למולדת הסינית, ומייבאים משם סחורה משובחת במחיר נמוך. וכך, בתרגיל עוקץ מורכב, שלא כאן המקום להרחיב עליו, הם משכילים להעשיר את קופותיהם המדוללות.
ז'ילו והתסריטאים שלו בונים את ההצחקה סביב הניגודים העדתיים שבין היהודים לגויים הסובבים אותם, תוך הלעגה למנהגים מסורתיים כאלה ואחרים ותוך שימת דגש מיוחד על חיקוי עגות דיבור. ממש כמו העקרונות הנאצלים שבתוכם השתכשכו סרטי הבורקס
אל ההרגשה הפמיליארית שז'ילו מצליח לכונן על הבד מצטרף ליהוקם של כמה שחקנים שהספיקו עם השנים לעבוד גם בסרטים ישראליים. ז'ילבר מלכי ("ולקחת לך אישה"), אור אטיקה ("סוף העולם שמאלה"), אמירה קאסר ("פלייאוף"), ומעל כולם - אנריקו מסיאס, בשר מבשרנו, המגלם פה את דמות הדוד העשיר והאהבל שכולם שמחים לעבוד עליו בעיניים, והוא עוד ישיב להם כגמולם.
הסצנות הצפויות למדי בסרט זה נעות על הציר שבין המוכר מדי למביש יתר על המידה. ז'ילו, שהתמחה בקומדיות על רקע אתני (סביב קהילות של מהגרים אפריקאים, יהודים ומוסלמים), קובר את סרטו מתחת לערמה של סטריאוטיפים וקריקטורות אנושיות. אומרים שבצרפת הנוסחה המסחרית הזאת היא מתכון להצלחה. יש לקוות שכאן זה יהיה הפוך.
