תעשיית הסרטים: טורקיה נגד איראן
גם השנה הציג פסטיבל הקולנוע בסלוניקי מבחר מרהיב של סרטים תוצרת טורקיה, אך הפעם הנפח מתגמד מעט לנוכח ההישג האמנותי היוצא מן הכלל של "פארוויז" - סוג של פילם נואר תוצרת טהרן
ואם פריצת הדרך של ג'יילאן כבר אוזכרה בפסקה הקודמת, מי כמו ארצ'ן קסאל יכול לשמש כעד מומחה ליוצר הזה ולאופני השפעתו על מעגלי עשיית הסרטים הטורקיים. קסאל, שכתב את התסריטים לסרטיו האחרונים של ג'יילאן ("שלושה קופים", "היו זמנים באנטוליה"), שובץ לגילום התפקיד הראשי ב"עובש", סרט הביכורים של אלי איידין, שהיה המרתק מבין 15 סרטי התחרות הרשמית של הפסטיבל.
עלילת הסרט מתמקדת באדם כבוי שחי בעיירה מרוחקת מאיסטנבול ועובד כפקח בטיחות ברשות הרכבות הטורקית. אלמן בודד, ממורמר, חולני ואכול רגשות אשמה. לפני 18 שנים נעלם בנו, שירד כנראה למחתרת כדי להילחם בשלטון המרכזי של אנקרה . הבן איננו, והאב מוציא את מרבית האנרגיה הנפשית שעדיין נותרה לו על כתיבת מכתבי בקשה לרשויות השונות, שיואילו נא לחשוף בפניו את גורל הבן הנעלם.
"עובש" נפתח בסצנה שבה מתייצבים שני שוטרים בפתח דירתו של האיש המובס, ונוטלים אותו לשיחת רקע בלשכתו של מפקד תחנת המשטרה המקומית, שאותו מגלם מחמט אוזונר המעולה, שעשה את דמות הרופא ב"היו זמנים באנטוליה". החקירה, או מוטב לומר השיחה המשונה - קצת סוריאליסטית, מעט מטאפיזית, מתובלת באלמנטים של איום באלימות ממשלתית - יכולה היתה בקלות להשתלב גם בין דפי אחד הרומנים של פיודור דוסטויבסקי, שכזכור חיבב את הסיטואציה של אדם הגדוש בחטאים שונים, ובעיקר משונים, שמתייצב אכול אשמה עצמית מול חוקר/כומר/חצי אלוהים.
מנקודת מוצא זו מוביל איידין את הסרט דרך שוטים ארוכים של מצלמה נעולה, המוצבת לעתים מול הסצנה בגישה של במה תיאטרלית. בתוך כך נבחנות מחויבויותיו המתמידות של הגיבור כלפי מה שהוא עצמו הגדיר כהתנהגות מוסרית. במיוחד מתייסרת דמות זו בשל חטא גדול שחטא. יריבו היחיד מבין עובדי תחנת הרכבת - רמש-אנוש אלכוהוליסטי - ניצב שתוי על הפסים ומקלל אותו. הלום מעוצמות השנאה של השיכור כלפיו, קופא הגיבור על מקומו ואינו מזהיר את השרץ בעל הלשון המלוכלכת מפני קטר המתנהל מאחורי גבו ובעוד רגע ימעך אותו אל מותו.
האווירה נוסח דוסטויבסקי שנוכחת ב"עובש" מקבלת את זכות הדיבור המרכזית בסרט "מבפנים" של זקי דמירקובוץ הוותיק. זאת, מהטעם הפשוט שהוא מבוסס על "כתבים מן המרתף" של
בארוחת ערב משותפת לשניים אלה, ולעוד שלושה מחברי הילדות שלהם, פורץ הכל החוצה; העוינות ההדדית, יחסי התלות, ההתנשאות וההתרפסות - כל חומרי הגלם שדוסטויבסקי טבל בנוחיות בתוכם - מניעים מסע של התחשבנות אישית קשה, המוגשת על הבד בווירטואוזיות מעוררת הערכה.
ולמשהו שונה לגמרי. הפוך ממש. "ליל שתיקה" שהכין רייס ג'ליק, המביים סרטים כבר שני עשורים וחצי. בכפר הנטוע בהרי אנטוליה מתרחשת עוד חתונה מקומית. ילדה בת 13 נמסרת לגבר קשיש שזה עתה השתחרר מבית הכלא לאחר מאסר בן כמה עשרות שנים שהושת עליו בשל רצח אמו. ואכן לגבר הזה, עוד יתברר בהמשך, יש מגוון בעיות הכרוכות ביחסיו עם נשים הסובבות אותו. ובכן רגעי הפולקלור - שחיטת הכבש, צביעת הכלה, ריקוד גברי הכפר ויריות השמחה המוכרות - חלפו. הכל כבר מאחור, וכעת נותרת לחתן ולכלה הלא-בדיוק-מאושרים ביצוע המשימה העיקרית של ההתכנסות המשמחת: הפקת כתם דם על סדין הכלולות.
נו, ועכשיו מה? הילדה/כלה פוחדת מהחושך, ואילו הגבר יודע שאת תשמישי המיטה מבצעים בחסות האפלה. מה לעשות? מתפשרים על פתרון יצירתי המאפשר לתאורן של הסרט כמה דקות של נחת יצירתית. ועכשיו מה? הכלה מפחדת מהשפם הגדול המפאר את חזותו הזכרית של בעלה הטרי. הוא עושה לה מערוף, ומגלח את שפמו, שהוא בעצם האייקון החברתי המוסכם להיות האדם גבר גבר.
וכעת באמת הגיעה העת לחדירה המדוברת ההיא. מה פתאום? הילדה נזכרת בשחרזאדה, שהשכילה למתוח את חרמנותו של הסולטן על פני אלף לילות ואחד. אצל ג'ליק זה קורה הפוך. לא היא שמספרת את סיפור לילה, אלא הוא נאלץ למלא את תפקיד המספר. מבחינות מסוימות "ליל שתיקה" הוא מעין מערכה שנייה לעלילת "למלא את החלל" הישראלי, שהסיפור הפולקלוריסטי שלו נעצר בעצם על סף אותו חדר כלולות. הטורקי מתחיל בנקודה שבה נעצרה רמה בורשטיין.
על "העתיד שורד לעד" של אוזג'ן אלפר אפשר היה לומר שהוא הפצצה של הפסטיבל. אלא שהוא כבר שימש בתפקיד הזה בפסטיבל טורונטו של השנה שעברה. סרט פוליטי עז, המגיע במפתיע ממדינה שנודעה דווקא באגרוף הברזל הצנזורלי שלה. ובכן לא. אלין, ידידה, מבקרת סרטים מאיסטנבול, מסבירה שאנחנו אנשי המערב ממש לא מבינים את המהפכה התודעתית שמחולל כעת ממשלו של ארדואן. והיא משווה זאת לפעילותם של ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים בישראל. לנוכח הנצפה בסרטו של אלפר, ניתן בהחלט להסכים עם קביעתה של אלין.
העלילה: במסגרת עבודת הדוקטורט שלה על אודות קולות מודחקים בהיסטוריה המוזיקלית של חצי האי האנטולי, חיה סטודנטית מאיסטנבול במשך זמן ארוך למדי במחוזות הדרום-מזרחיים של טורקיה, באזורים הכורדיים שבהם מתנהלת בצללים מלחמת שחרור לאומי. היה לה שם בן זוג מקומי, שיום אחד הותיר אחריו מכתב פרידה ויצא בסתר להצטרף ללוחמי מחתרת PKK הכורדית, השנואה על הטורקים.
כעת מגיעה הסטודנטית לעיר דיארבאקיר שבמרכז רמת אנטוליה, ומשם היא מתכננת את שלבי הסיום של התזה האקדמית שלה, שכבר הספיקה לחרוג לגמרי משאלת המחקר המקורית, והיא מתמקדת כעת בקול הפוליטי המודחק בהיסטוריה הכאובה של חצי האי.
קולות של נשים וגברים הנזכרים ביקיריהם שנטבחו זה לא כבר על ידי חיילי הצבא הטורקי, יחד עם קינות אבל של זקנות כפריות, מייצגים פה את הזיכרון הכורדי הטרי. אליו מצטרפים זיכרונות עבר נושנים של ימי הג'נוסייד מ-1915 כנגד בני העם הארמני, שאותם מנציח גבר קשיש ביותר, שמשתדל לנהל באותה העיירה מעין מכון לשימור המורשת הארמנית. ואם לא די בכל אלה, הדוקטורנטית איננה שוכחת להקליט גם אישה ישישה, שריד לבני העם הלזי (LAZ) שחי פעם בתחומי טורקיה ובניו כמעט שנעלמו מעל פני האדמה, וכך גם שפתו הייחודית.
אלפר מכונן על הבד סרט עלילתי לכל דבר, אך מעת לעת משתלב בו קטע עדות מצולם, מהנוסח שמוכר מסרטי מוסד יד ושם או מעבודת הווידיאו של מפעל ההנצחה לשואה שאותו מרכז סטיבן ספילברג. אל החיבור העמוס הזה מצרף אלפר, שש כולו לקראת משימה הגדולה מדי על המדיום הפילמאי, גם הרהורים על מהות הזיכרון הקולנועי. כל זאת משום שהדוקטורנטית פוגשת בדיארבאקיר בגבר צעיר המריץ סינמטק מקומי וכמו חי כולו בתוך הסצנות הפיוטיות שנלקחו ממיטב הקולנוע האירופי - "סטאלקר", "אוונטורה", "מלאכים בשמי ברלין", "עד כלות הנשימה", "סיפור ליסבון" ו"המבט של אודיסאוס".
הנפח הרחב שתפסו הפעם הסרטים הטורקיים בסלוניקי (במסגרת סרטי הפנורמה ובשוק הסרטים הצמוד לפסטיבל הוצגו עוד כמה מהם) אולי מתגמד מעט לנוכח ההישג האמנותי היוצא מן הכלל של הסרט "פארוויז", שעשה מאג'יד בארזגאר האיראני. שילוב של עלילה מתוחכמת, עוצמה חזותית ומשחק משכנע יוצרים יחד מלודרמה עזה, אולי אפילו פילם נואר מתוצרת טהרן. גבר בן 50, שמן, מוזנח, מסורבל, מיותר, שלא עבד יום מימיו. הוא חי בדירה בורגנית של בן המעמד הבינוני-עליון ומשרת את אביו האלמן. מבשל עבורו, מכבס, עושה את ניקיונות הבית וכך הלאה. בשארית זמנו הפנוי מאוד, משוטט הטיפוס הדחוי הזה כזומבי בין בתי השכונה האמידה.
ערב אחד, לאחר ארוחה משותפת עם אבא, מסתיים באחת גן העדן הזה. האב בן ה-70 - רזה, מטופח, ובעל יכולות בולטות בתקשור חברתי, ההפך מבנו - מודיע לבן שעוד מעט הוא יינשא מחדש, ואילו הוא, הילד האולטרה מגודל, ייאלץ לעקור מהבית הנעים. האב מרגיע את בנו ומבשר לו שהוא שכר עבורו דירה בשכונה סמוכה וכי דמי ההקצבה החודשיים יוסיפו להגיע אליו. אבל התנאי הוא שהבן לא יבוא עוד לדירת האב.
הדרה זו מחברתם של האנשים הנורמטיביים, אולי גם המפונקים, אל ההוויה של הפליט התלוש, מקבלת עוד ועוד חיזוקים, כאשר השכנים בבית אבא מתחילים להתייחס אליו כאל זר בלתי נסבל שבטעות שוהה בקרבם. החיים בפינה השקופה אינם נראים לבן המודח ואט אט הוא מנסח את שפתו הייחודית - שפת האלימות. תחילה הוא מרעיל את כלבי השכונה. מכאן והלאה הוא מעלה הילוך; גונב תינוק בעגלתו, חוטף וכולא את בעל הדירה האלטרנטיבית שאבא בחר עבורו, ולבסוף מגיע אל העניין האמיתי - רצח סדרתי.
לאבון הפטוואן, במאי תיאטרון ממוצא ארמני הפועל בעיקר בקנדה, מופיע כדמות הראשית והוא שמאחד באופן משכנע את החזות החיצונית הדוחה של הבן עם הטירוף ההולך ומתבשל בתוך כלי הגוף הענקי שלו. שותף בכיר נוסף להצלחה של "פארוויז" הוא הצלם אמין ג'אפרי, שמורח את הבד בגווני סגולמוות, המוכרים לנו מציוריו של משה קופפרמן, ובצבעוניות ירקרקה-אפורה, שמשרתת היטב את השקיעה לדיכאון.
סרט נוסף מאיראן, "טאבור" שמו, שביים ואהיד ואקיליפר, הניב במרוצת ימי הפסטיבל תשואה נאה בדמותם של של מעריצים צעירים, לצד חזית רחבה של מתנגדים/מתעבים. מדובר בעבודה משונה בלשון המעטה, חידתית, שרגלה האחת נטועה בתוך הטריטוריה של המדע הבדיוני, עם קריצה לסרטי אימה, ורגלה האחרת היא בבחינת פארודיה פוליטית. גיבור הסרט, שמתנהל בחלקו הגדול ללא הסתייעות בדיאלוגים, הוא מדביר ג'וקים הלוקה בהפרעה רפואית הנובעת מזיהום האוויר בטהרן. הוא חי בתוך קרוון שקירותיו מצופים נייר אלומיניום, וכך גם עטוף גופו. על גבי שכבות הנייר המרשרש הוא לובש את בגדי העבודה שלו.
התנועה העיקרית שלו מתחוללת בלילות, בתעלות, מנהרות ומרתפים אפלים. זוהי זירת התמודדות שלו עם הג'וקים האיראניים. הוא צד אותם בריסוס מאסיבי, עוקב אחריהם, כשהם מסתתרים בתוך הקירות באמצעות סטטוסקופ, ולומד על אודות חייהם הנסתרים במאמץ הכרוך בסכנות פיזיות של ממש. לא מן הנמנע ש"טאבור" הוא מעין פארודיה סביב פעילות פקחי האו"ם, שעושים לילות כימים ברחבי איראן במטרה למצוא שרידי אורניום מועשר. גם הגוון הצהוב-שנאה שבו מוצף הסרט - צבעה המוכר של אבקת האורניום המיועדת להעשרה - תומך בפרשנות זו. לתשומת לבו של משרד החוץ הישראלי.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם