נסים אחרי מותו: על ספר שיריו של רומן באימבאיב
אסופת כתביו החדשה של המשורר התל אביבי שמת בשנה שעברה מציגה שירה צועקת, שלא מתפתה לעסקנות של מילים
מהי אותה שירה מתגשמת? מוטב להדגימה בעזרת משל שממשיל לנו באימבאיב, באחד הקטעים היפים בספר ("וֹוָצ'קה"), שבמרכזו ילד חולני ונוח להצקות בשם ווצ'קה, המופיע יום אחד במגרש המשחקים ובידיו כיסא. הוא נעמד על הכיסא ומתחיל לצעוק: " איוון-דביל!/ ארבעה כיסאות שברת/ ואת החמישי השארת,/ כי אתה דביל!". מאוחר יותר מגלה ווצ'קה כי דבר לא השתנה בעקבות המופע הוורבלי שלו - הכיסא נותר שלם וממאן להתפורר באורח אלכימי מעצם מלותיו. הוא נאנח ומסתלק.
ובאימבאיב מסביר: "האידיוט ווצ'קה התקרב אל השירה - זאת שמהווה חלק מתהליך הבריאה - יותר מכל פעלולני המלים המתוחכמים, שדואגים רק לדיבידנדים שמעניק להם העיסוק בשירת החצר. הוא ניסה לשמור על העצמאות שלו ובחר לעשות זאת באמצעות מלים. מניסיונו הכושל לבנות מפצח כיסאות באמצעות שירה מתגשמת שאבתי יותר השראה מאשר מכל אניני הטעם - זוללי הפיגולים".
לכך אפשר להוסיף את השיר היפה "הערת אגב", מעין הייקו נוסח כרם התימנים (שם התגורר באימבאיב בעשורים האחרונים) שתחבירו מערער יחסי עבר-עתיד, סיבה-תוצאה, כמעין מפצח-כיסאות הפועל את פעולתו באמצעות מלים, מבלי שהדובר אותן יקום מהכיסא, או במקרה שלפנינו - מהמיטה: "עוֹד לֹא הִתְעוֹרַרְתִּי,/ אֲבָל הָאוֹפַנַּיִם שֶׁגָּנַבְתִּי אֶתְמוֹל/ כְּבָר שֶׁלִּי".
בהקדמה לספר מציין סוניס את ביאליק בתור אחת הדמויות המרכיבות את מניין המשוררים והסופרים שהיו קרובים ללבו של באימבאיב. ואכן, בשירו "פה זוללים" ("אוֹי־אוֹי־אוֹי/ לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת גּוֹי!/ לֹא רוֹצֶה/ לֹא רוֹצֶה.../ לֹא יָכוֹל!") מהדהד החרוז "אוי-גוי" את שירו ההיתולי של ביאליק "יעקב ועשו" ("אוֹי, אוֹי, אוֹי,/ אוֹי לְעֵשָו גּוֹי!"), כמעין סיכום מצלולי-פארודי בן שתי מלים של שאלת הזהות היהודית הבינארית.
כל זאת מבלי להזכיר את "שירת הכסף" של באימבאיב. דהיינו, ניסיונו של המשורר לנסח גנאלוגיה של המטבע ושל החליפין בכלל, אם בצורת "תולדות הכסף הישראלי", העוסק בחזונו הקונקרטי של הרצל: הניסיון להקים תשתית פיננסית-לאומית, כערובה לחברה העסקית שלימים תיקרא מדינת ישראל; ואם באריתמטיקה הפשוטה: "שְׁנֵי כְּבָשִׂים - פָּרָה/ שְׁתֵּי פָּרוֹת - אִשָּׁה/ תַּעֲנוּג!" ("מבוא לשירה מתגשמת").
אלא ששירת הכסף של באימבאיב עומדת בצלה של אירוניה חריפה אף יותר מן המקאבריות שהוזכרה פה. לאחר שיתרשם מדמותו של באימבאיב על הכריכה, המוטבעת על גבי מטבע, ייתקל הקורא בעמוד הרביעי בנותן החסות העיקרי לאסופת הכתבים - מפעל הפיס. וכך, המשורר שבחל בעסקנות ובחצרנות של מלים מכל סוג שהוא, וכפי הנראה מעולם לא ניסה אפילו את אופציית החיפוש "יותר מזל משכל" בגוגל, זוכה כעת, לאחר מותו, למימונו (אם כי לא מתחשק להוסיף כאן "נדיב") של בית ההימורים הציבורי, שהונו מבוסס על מכירת כזבים לבעלי תודעה כוזבת.
"מיטב השיר כזבו, ואם השיר ייפשט מכזביו יחדל להיות שיר", כתב המשורר בן המאה האחת עשרה משה אבן עזרא. ובאופן מעט אנכרוניסטי אפשר לתהות: האם בכך התכוון המשורר גם לאמצעי הייצור?
"באימבאיב" / רומן באימבאיב, הוצאת מעין, 144 עמודים
השקת הספר תיערך ב-21 בדצמבר בשעה 13.00 בלבונטין 7, תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם