"ג'אנגו ללא מעצורים": סרט טוב, אבל
גם דיאלוגים שנונים ותצוגות משחק מרשימות לא משנים את העובדה ש"ג'אנגו" הוא סרט פלקטי, ארוך ופשטני. מטרנטינו ציפינו ליותר
בשורה התחתונה – "ג'אנגו ללא מעצורים" הוא סרט טוב, אבל. והאבל הזה ארוך בערך כמו הסרט עצמו (ואלוהים, הוא ארוך –קרוב לשלוש שעות). הסיפור הכי ליאנרי ופשוט שטרנטינו סיפר עד היום, הוא סיפורו של עבד שחור (ג'אנגו, השתקן בעל המבט הכועס, בגילומו של ג'יימי פוקס), המקבל עזרה מאדם לבן (שולץ, מתנקש מקצועי בעל מבטא גרמני המגולם על ידי כריסטוף וולץ. מין הנס לנדה מ"ממזרים", רק נחמד, רגיש יותר ופחות נאצי).
גיבורנו לומד מהמתנקש החביב שימוש בנשק והרג ויוצא להציל את אהובתו הילדי, שנמכרה לבעל אדמות חלקלק ומרושע (לאונרדו די קפריו, שחקן די יבש בדרך כלל, שבפעם הראשונה מזה שנים נראה כאילו הוא באמת נהנה לשחק). כמובן שיש גם דיאלוגים שנונים והרבה מאוד יריות. בכל זאת, סרט של טרנטינו. יש שיחשבו שזה מספיק, אבל זה לא ממש כך.
הבעיה העיקרית של "ג'אנגו" היא העובדה שהוא עובד מעולה, כל עוד מרכז הסרט הוא מערכת היחסים בין שני גברים המוצאים את עצמם בחברות בלתי צפויה. אך בחציו השני, כאשר המוקד הדרמטי עובר אל מערכת היחסים שבין ג'אנגו לבין אשתו, משהו במבנה התסריטי מתחיל לגמגם. היחסים בין בני הזוג מרגישים מאוד חד מימדיים ונטולי עומק רגשי של ממש, ומסתכמים בלא יותר מכמה פלאשבקים והתעלפות אחת.
העדר האנרגיה שהורגלנו אליה מסרטיו הקודמים של טרנטינו מורגש, מבלבל ושובר ציפיות. למעשה, הקונבנציונליות של הסיפור וחוסר העומק של הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, גורמים למחסור כמעט מוחלט במתח. בעיה נוספת היא שרבות מהדמויות המשניות הופכות למין דמויות קרטון כמעט קריקטוריסטיות. כל אחת מהן לבדה הא מבדרת ונחמדה, אך רצף של דמויות כאלו מפתח אצל הצופה אדישות ותחושה של רפטטיביות. גם הופעת אורח גרועה במיוחד של הבמאי עצמו ממש לא עוזרת לכל הסיפור.
אז כן, יש ב"ג'אנגו" סצנות טובות, אך אף אחת מהן לא גורמת לך לשבת בציפיה דרוכה או בבהלה מאושרת לקראת הסצנה הבאה.רוב הסרט, אירועים קורים ואנחנו פשוט חוזים בהם. ראויה לציון היא דווקא הופעתו המפתיעה של סמואל ל.ג'קסון בדמותו של עבד, שכל כך מסור לאדונו ומכור לכוח שקרבתו אליו נתנה לו, שהוא למד לשנוא את בני מינו. דמותו היא לא פחות מהברקה קולנועית והיא מצילה את הסרט לקראת סופו.
בעיה גדולה יותר של הסרט היא שגם דמותו של ג'אנגו הופכת לסוג של דמות משנה היושבת בצד, בזמן שדמויות אחרות משתלטות על המסך. ברור שבמובנים רבים הרבה יותר מאתגר לשחק דמות שרוב הסרט שותקת, אך יכול להיות שזו אינה לגמרי אשמתו של השחקן. נראה ששינויים רבים שעוברת דמותו קורים מחוץ למסך.
הסרט מרמז על התהליך שעובר עליו והפיכתו מעבד שגורלו בגד בו ואשתו וחרותו נלקחו ממנו באכזריות – למקבילה שחורה של קלינט איסטווד, אדם השולט ברגשותיו באותה יעילות בה הוא שולט בנשקו. אך פרט ממשפטים בודדים של שולץ על ההכרח להישאר בדמות כדי להצליח במשימתו - נושא שחייבים לציין שטרנטינו כבר העביר הרבה יותר טוב ב"כלבי אשמורת" - המעבר הזה פשוט לא קיים בסרט ולוקח זמן להבין את המצב מחדש.
"ג'אנגו ללא מעצורים" הוא דוגמא מובהקת למשוואה "יותר שווה פחות". נראה שטרנטינו מנסה לספר לנו משהו, אך בו זמנית הוא ממהר מדי ואף מגזים בכמות הפרטים הלא חשובים (כמו כל אחד שאוהב להקשיב לעצמו), וזה יוצר לעתים תחושה מעיקה של סיפור שלא הולך לשומקום. במקום להתעמק בדמויות וביצירת מתח הוא מוסיף עוד ועוד דמויות ונופים, שלא תורמים כלום מבחינת העלילה. יש אומרים שהסיבה לרישול טמונה במותה של העורכת הקבועה שלו, שכנראה הייתה כל הזמן הזה הגורם המרסן בסרטיו. אולי. הבעיה היא שבסופו של דבר עם כל הבלגן הזה מתפספס לו גם הנושא העיקרי של הסרט.
וחבל. כי לא במקרה בחר טרנטינו לעשות הפעם דווקא מערבון - ז'אנר קולנועי וותיק שהפך עם הזמן לסמל של תקופה. יש כאן הצהרה ברורה וקריאת תיגר על השקר הקולנועי שהתבסס עם הזמן בתודעת הצופים, על ידי יצירת היסטוריה חלופית. זהו נסיון להביא לקדמת הבמה את הזוועות שעומדות בבסיס המורשת של ארה"ב, לחשוף את ההתעללות שעברו העבדים האפריקאיים בידי אדוניהם הלבנים. אבל הנסיון הזה מסתכם אך ורק בבחירה לשים עבד שחור כדמות הראשית ובכמה סצנות של רוע אנושי שפל. בחירה אמיצה אך לא מספיקה. בעיקר בגלל שדמותו של ג'אנגו היא דמות הוליוודית מדי, קלאסית וחד מימדית.
הנרטיב הקונבנציאלי והנינוחות הקלילה כמעט שהסרט מתנהל בה, ובעיקר הצורך של טרנטינו לדחוף דיאלוגים מצחיקים בכל מקום, מונעים גם הם מהעבדות וזוועותיה מלקבל נופח דרמטי ראוי ומלהיטמע בתודעת הצופה. זכורה במיוחד היא סצנת הויכוח של חברי הkkk- טרם תקיפתם את גיבורי הסרט, לגבי חוסר הנוחות שבמסיכותיהם. אין ספק שזו סצנה מצחיקה, אך בסרט כזה היא רק מדגישה את חוסר העקביות שלו ומנתקת את הצופים עוד יותר מהרובד הדרמטי.
לפעמים התחושה היא כמעט של סרט הוליוודי רגיל. אשליה קולנועית אסקפיסטית מבדרת, קצת אלימה יותר מהרגיל, אך עדיין מנותקת ממציאות. יוצא שהמראה שטרנטינו מעמיד מול השקר ההוליוודי, גם אם חושפת אותו, לא ממש מצליחה להשאיר רושם מתקן, והעבדות הופכת לנושא שולי שמקבל פתרון רומנטי. למרות כמה סצנות קשות של התעללות אכזרית באופן בלתי נתפס - דווקא בידי הדם של טרנטינו הן לא מצליחות להשאיר על הצופה רושם של ממש.
עדיין, גם אם ארוך מדי ומעט מגושם, לא חסרים בסרט רגעים "טרנטינואים" של דיאלוגים מבריקים, בחירות מוסיקליות מעולות וצילום מוקפד. "ג'אנגו" גם מכיל בתוכו כמה רגעי נקמה מתוקה מהנים למדי (בדומה לסצנת הסיום המעולה של סרטו הקודם), ורגעים אלה לבדם שווים את הצפיה בסרט כולו. יש כאן סצנות טובות, אפילו מעולות, אך שזורות זו בזו הן אינן מצליחות להחזיק סרט של כמעט שלוש שעות. סביר להניח שביציאה מאולם הקולנוע יבינו רבים מצופי הסרט, שהדבר היחיד שנשאר עמם מהחוויה הוא תחושת פספוס מוזרה. בסטנדרטים של "ספרות זולה" או "קיל ביל", מדובר כנראה בכישלון. בכל זאת, טרנטינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם