"לינקולן": עבודת קולנוע מרשימה
"לינקולן" של סטיבן ספילברג הוא סרט מרשים ומוקפד. ארוך, אבל קולע

ממש לא אפוס מלחמתי. "לינקולן" AP
בראשית 1865, בקדנציה השנייה שלו, לינקולן נחוש להעביר בבית הנבחרים את התיקון ה-13 לחוקה שיביא לביטול העבדות, לסיום מלחמת האזרחים ולאיחוד בין שני חלקי האומה האמריקאית.
המשימות האלה, מתברר, דרשו סבלנות, יושר אינטלקטואלי ויכולת תמרון מתוחכמת (שלא לומר מניפולציות לא ממש הוגנות, כמעט שקריות). כי המטרה, במקרה הזה, באמת קידשה את האמצעים. לינקולן נתקל בהתנגדות למהלך שלו הן מהצד הדמוקרטי והן מהצד הרפובליקני.
במקביל למאבק הפוליטי העיקש והמתמשך, מתוארים חייו של לינקולן במחיצת אשתו החזקה והתומכת, מרי (סאלי פילד) ובנו רוברט (ג'וזף גורדון לויט), שיוצא להילחם בשורות היאנקיז למרות שאחיו נהרג במלחמה ואמו חרדה לגורלו.
על אף אורכו המופרז של הסרט, מדובר ביצירה מכוננת המציגה את השיח הדמוקרטי - אמריקאי בהתהוותו ובמלוא תפארתו. התסריטאי טוני קושנר ביצע עבודת תחקיר יסודית ומעמיקה, בהסתמך על כתבי דברי ימי ארה"ב של לפני כ-150 שנה . תיעוד צילומי וקולי עדיין לא היה, וספילברג ברא את העולם של הממסד הפוליטי והממסד הציבורי, על דפוסיהם המוקפדים, כמעט יש מאין כשהוא נעזר בתיאורים ספרותיים בלבד ובצילומיו מלאי האווירה ומעוררי ההשראה של ג'אנוס קמינסקי.
דיי לואיס, המגיח למסך אחת לכמה שנים, מפגין כאן עוד תצוגת משחק מנצחת. הוא מספר שבהיעדר מקורות צילומיים ויזואליים או הקלטות של לינקולן, הוא יצר מאפס את עולמו העשיר של הנשיא האמריקאי - דיבורו, שפתו והמחוות הפיזיות שלו. כל זאת בהסתמך על מה שקרא והעריך. וזה נראה משכנע מאוד. לינקולן בגרסת דיי לואיס הוא אדם עדין ומעודן שכמעט אינו מרים את קולו, אך מפגין נחישות ממוקדת כשצריך להגיע להכרעה קשה ולהפעיל לחץ כדי שתתקבל.
"לינקולן", המועמד לאוסקר ב-12 קטגוריות , הוא עבודת קולנוע מרשימה ומוקפדת, וגם "סרט נכון" לתקופתו: עובד בסינכרוניזציה מלאה עם ראשית כהונתו השנייה של ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון בארה"ב. העבדות ואפליית השחורים הן עדיין נושאים טעונים מאוד בציבוריות האמריקאית, ולמרות הוצאת העבדות אל מחוץ לחוק, עד לפני כמה עשורים עדיין היתה נהוגה אפליה בולטת כלפי השחורים במדינות הדרום. "לינקולן" מציג את האקורד הראשון בתהליך הסרת הכתם הזה מעל האומה האמריקאית.
"לינקולן", סטיבן ספילברג, ארה"ב, 2012
