אחיו של יוצר "חמש מצלמות שבורות": "ישראל צריכה להסתלק"
"ישראל היא ישות לא חוקית וצריך לסלק אותה מפה", טוען סלאמה בורנאט, אחיו של במאי "חמש מצלמות שבורות". בכלל , תושבי בילעין לא עושים עניין מהאוסקר. להפך. סיור מציאותי בכפר שמצא את עצמו בהוליווד
אני יושב עם מוסטפא חטיב, תושב המקום, מתחת לעץ שקדייה פורח. אנחנו שותים קפה ומדברים קצת על הסרט הדוקומנטרי שהוא משתתף בו - "חמש מצלמות שבורות", סרטם של עימאד בורנאט וגיא דוידי המועמד לאוסקר - וקצת על דברים אחרים, לא הוליוודיים בעליל. "המאבק הזה, המאבק הגדול שלנו", הוא אומר, "זה שנראה בהתחלה אבוד מראש - הצליח. העובדה שהגדר זזה קילומטר וחצי לכיוון ההתנחלויות ושהחזרנו לעצמנו 1,500 דונם של האדמה לא מובנת מאליה. שתבין, התחלנו את המאבק הזה כבר לפני שמונה שנים. כשהגדר הוצבה פה, ביקשנו לנצל את כל מה שיש לנו כדי להציל את האדמה".
"בסופו של דבר, רק ההפגנות, המאבקים והסרטים שנעשו על בילעין הובילו לניצחון הפרטי שלנו, שאנחנו מקווים שיהיה הניצחון של כל העם הפלסטיני. מה לעשות, ישראל לא יכולה לברוח מהמציאות. הרי ברור שהיו אירועים אלימים מאוד בהפגנות על האדמה שלנו. הרי חיילים של משמר הגבול אמרו לנו מראש שהם באים בשביל להרביץ מכות. נערים בני 18, חמומי מוח, שלא מבינים שהם לא פוגעים בנו, אלא בישראל".
מוסטפא מוביל אותנו אל גן הילדים של הכפר, הצמוד לבית הספר. די במבט חטוף לעבר הכתובות והציורים המרוססים/מרוחים על הקירות של מבנה הגן ושל חצר המשחקים כדי ללמוד דבר או שניים על המסרים ועל הערכים שעליהם גדלים תושבי המקום: מפת הארץ מסומנת שם באדום של דם מטפטף, ועליה הכיתוב, בשחור, "פלסטין לא תאבד". עץ זית גדול מחבק שם בחור שקשור אליו בשרשרת. שני ילדים שותלים עץ ומעליהם נישא הכיתוב "אני אוהב את אדמתי". אה , ויש גם ציור מושקע של גדר ההפרדה מנופצת ולצדה יונה לבנה שמעליה כתוב, באנגלית, "לא לגדר".
הכוכב האמיתי של הכפר הוא ג'יבריל, בנו של עימאד, שנולד עם תחילת המאבק על הגדר. ברגעים אלה הוא עושה את דרכו חזרה מבית הספר, בתום יום לימודים ארוך ומעייף. ילד ביישן, ג'יבריל. ממעט בדיבור. תשובותיו קצרות וענייניות. "אבא נמצא עכשיו בארה"ב כדי לקדם את הסרט", הוא לוחש לי, "אני ואמא נצטרף אליו לטקס". ואולם , כשאני מבקש ממנו להצטלם רגע לכתבה, מבוכתו נעלמת לפתע, והוא מיד שולף שתי אצבעות, מסמן "וי" ודופק מבט של ווינר למצלמה.
אנחנו ממשיכים לכיוון העסק המשפחתי של מוסטפא - מדגרת תרנגולות. מדי יום הוא מוציא מהמדגרה אלפי ביצים. את חלקן הוא מוכר לפלסטינים ואת חלקן הוא מבריח, בלית ברירה, לערי מדינת ישראל. "אנחנו קונים את האפרוחים ואת האוכל מישראל, אבל בשביל למכור בישראל אנחנו לא מספיק טובים, אתה מבין? ", הוא נאנח, "יש פה מאבק נוסף, קשה".
אביו של מוסטפא, שעבד יותר מ-20 שנה במאפייה ליד גבעתיים, מצטרף כעת לשיחה. לעניות דעתו, הסרט "חמש מצלמות שבורות" הוא בכלל לא סרט פוליטי. "במקרה יש פה גם את עניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הוא מסביר, "אבל אני רואה פה בעיקר עוול שנעשה לאנשים פרטיים שכל מה שיש להם זה אדמה שממנה הם חיים - ואז באה ממשלה ולוקחת להם אותה. לכן אני אומר שהסרט הזה חשוב לא רק למאבק הפלסטיני, אלא לכל מי שרוצה לקבל תקווה שאפשר להילחם גם בגדולים ממך. אין לי ספק ש'חמש מצלמות שבורות' עשה טוב לבילעין ושירת את האינטרסים שלנו, אבל אני חושב שתושבי הכפר הם אלה ששינו את המצב וקבעו את המציאות. העובדה שהלכנו לכיוון של אינתיפאדה לא מזוינת שיחקה לטובתנו. בהתחלה היו לנו הרבה ויכוחים פנימיים בקטע של האם ללכת בדרך אלימה או לא, אבל בעצם גם אחרי שקיבלנו החלטה שלא להשתמש באלימות, בשטח המצב היה קשה כי היו עימותים".
במהלך הסיור הזה בין בתי הכפר יוצא לי גם לפגוש בחטף גם את סלאמה בורנאט, אחיו של עימאד, המשתייך לחיזב אל תחריר - מפלגת השחרור האסלאמי, הדוגלת בחזרה לקוראן ולדת האסלאם, וגם, כחלק מהעניין, בהפלת המשטרים במדינות המערב. "עם כל הכבוד לסרט של אחי, אני חושב שזו לא הדרך שתוביל אותנו להשלמת היעדים שלנו", הוא מבקש להבהיר, "הדרך הנכונה היא השבת האומה האסלאמית על כנה. רק ככה נשחרר את פלסטין".
סלאמה נמצא כעת בשנה הרביעית ללימודי אסלאם. בעתיד הוא רואה את עצמו שייח או אימאם. עד כה הוא לא מצא זמן לצפות בסרט, ולמען האמת גם לא ממש הקדיש לכך מאמץ. "רק אומה אסלאמית אחת גדולה, שבראשה יעמוד ח'ליפה שימלא את מקומו של הנביא מוחמד יכולה להוביל לפתרון אמיתי של הבעיות שלנו", הוא חוזר ומדגיש, "אנחנו רוצים לאחד את האומה האסלאמית כדי שתחזור להיות כמו שהיתה בעבר, בימי האימפריה העותמנית. צריך לבטל את הסכמי סייקס פיקו שחילקו את האומה הערבית ל-57 מדינות ולהחזיר לנו את המדינה הגדולה ואת דגלו השחור של הנביא מוחמד ".
אז רגע, אתה סבור שהסרט של אחיך מיותר?
"תראה, כל אחד חופשי לעשות מה שהוא רוצה. גם סרט, אם הוא לא פוגע באסלאם, מותר מבחינתי ומבחינת האמונה שלי, אבל צריך להבין שלא סרט, לא הפגנה ולא מדינה פלסטינית בגבולות 67' יספקו אותנו. רק שחרור כל האדמות שלנו באמצעות מדינת הח'ליפה והצבא המוסלמי, כמו שהיה בעבר. ישראל היא ישות לא חוקית ויש צורך לסלק אותה מפה, היהודים יוכלו, אם ירצו, להישאר לגור תחתינו ולשלם את הג'יזה - מס הגולגולת למדינה האסלאמית. הם ישלמו את המס ויזכו להגנה מהמדינה האסלאמית ומחופש דת".
אני פונה לכיוון בית הוריו של עימאד בורנאט ובדרך נתקל ביוסוף, תושב הכפר. גם הוא, כמו רבים אחרים בכפר, צילם את ההפגנות על הגדר, ולכן אני מבקש ממנו דעה מקצועית על הסרט. תשובתו המרירה והממורמרת משהו היא זו: "תראה, ברור שהסרט מסייע לבעיה הפלסטינית, כמו כל דבר - אבל די, לא צריך לעשות מזה משהו מיוחד. אני לא רוצה יותר לדבר על זה יותר, עזוב אותי".
בקיצור , לא כולם כאן עפים על עימאד ועל סרטו המצליח. ממש לא. למעשה הכפר חצוי למדי בגישתו לסרט. סלאמה בורנאט ממש לא לבד בכל הנוגע לחזון האומה האסלאמית הגדולה, ביטול הסכמי סייקס פיקו, מחיקת מדינת ישראל מהמפה וכל שאר הדברים הנחמדים.
מחוץ לכפר, לעומת זאת, ובעיקר בחוץ לארץ, עימאד בורנאט וגיא דוידי הם בהחלט אנשים אהודים ומבוקשים ביותר בימים אלה. בזמן שאני מסייר כאן הם מתארחים באולפנו של המנחה האמריקאי (ממוצא פלסטיני) אחמד שיהאב-אלדין באתר האפינגטון פוסט. הנושא המרכזי של הראיון: ציוץ הטוויטר של משרד החוץ הישראלי, לפיו השנה מועמדים שני סרטים ישראליים בתחרות האוסקר. "יש פה ניסיון ישראלי לרכוב על גב הפלסטינים בדרך לאוסקר", אומר שם דוידי, בין השאר. "במקום להתמודד עם העוול שאנחנו עושים לפלסטינים, אנחנו צופים בסרט על הכיבוש ומנסים ללמוד מזה איך אנחנו צריכים להתמודד. זה שוב חוזר אלינו ומדבר עלינו, בחברה הישראלית. למעשה חטפנו את סיפור הכיבוש ואימצנו אותו לעצמנו. בישראל חושבים שאם העולם יראה שמדברים על הכיבוש ועושים סרטים על הכיבוש זה אומר שיש שינוי חיובי בעניין. בגלל המימון שהוענק לסרט באופן חלקי הם חושבים שהם יכולים להשתמש בי, כבמאי, כדי להציג את עצמם באור חיובי - למרות שאנשים שחושבים כמוני על הכיבוש הם מיעוט במדינה. העולם צריך להבין שמדובר בסרט דוקומנטרי פלסטיני".
בית הוריו של עימאד שוכן מאחורי חנות ירקות קטנה. באחת הסצנות החזקות בסרט נראה אביו כשהוא מטפס על ג'יפ ישראלי ומנסה למנוע מחיילי צה"ל לעצור את בנו. עכשיו הוא מתקרב אלינו בצעדים אטיים, מתיישב על הספה בסלון ומפנה מקום לאשתו. "יש לנו בסך הכל 11 ילדים - תשעה בנים ושתי בנות", הוא מספר. "אנחנו מאוד גאים בעימאד. הוא הביא לנו הרבה כבוד. גם לנו, כמשפחה, וגם לתושבי בילעין".
בחצר הקטנה של הבית הולך ומתאסף "פרלמנט" של כמה מתושבי הכפר ובני משפחה. "העולם יודע שזה סיפור פלסטיני", טוען השייח אבו סמיר, דודו של עימאד, המקורב ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. "קיבלתי כל כך הרבה טלפונים מאנשים שרצו לדבר איתי על הסרט וביקשו ממני את הטלפון של עימאד, אבל אף אחד לא ביקש ממני את הטלפון של הבמאי הישראלי או דיבר איתי על הסרט כסרט ישראלי. אפילו לא אחד. הסיבה לכך היא שזה סרט פלסטיני. כמו שאני רואה את זה, עימאד הוא נציגו של העם הפלסטיני ושל מדינת פלסטין. אבו מאזן מכיר בו ועודד אותו לאורך כל הדרך. השקר של היהודים, שאומרים שזה סרט שלהם, הוא שקר גס".
" לי, באופן אישי, לא אכפת שיקראו לסרט הזה 'ישראלי'" מוסיף אכרם, תושב הכפר, אחיו של מוסטפא, "אם ישראל עומדת מאחורי התוכן של הסרט ומודה שפה היה כיבוש של אדמות וניסיון לקחת את הפרנסה של החקלאים הפלסטינים, ואם היא מסכימה להראות תמונות שחושפות את האלימות שהיתה במהלך ההפגנות, אז לא, אין לי בעיה שיקראו לזה 'סרט ישראלי'. הצלם פלסטיני, הבמאי ישראלי. הסיפור הוא פלסטיני, והחלק היחיד הישראלי בסרט הזה הוא לא טוב - הכיבוש. אם אתה רוצה לקחת את החלק הלא טוב להחזיר את זה לעצמך ולומר שזה סרט ישראלי, אני מסכים".
אנחנו ממשיכים מכאן אל השטח שבו נערכו ההפגנות, או, כמו שאכרם מכנה אותו, "השטח המשוחרר מידי הכיבוש". בצד הדרך ממוקמת אנדרטה לזכר בחור בשם באסם, המכונה "פיל", שנהרג מפגיעה ישירה של רימון גז מדמיע בחזהו. המהומות האלימות ההן, שהפכו לסרט שמועמד לאוסקר, גבו חללים ופצועים רבים, משני הצדדים, אבל את כל הדם הזה מחליפות עכשיו טרסות חדשות בשווי של יותר ממיליון יורו, שעליהן נבנתה גינת משחקים עם מתקנים חדשים - הכל בזכות פרויקט אירופי מיוחד שהורם למען שיקום הכפר. "בשישי-שבת עושים פה על האש", מסכם אכרם בחצי חיוך, "ילדים משחקים, נהנים. המאבק הצליח, קיבלנו את האדמה שלנו בחזרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם