בן סורר: גיא דוידי לא מאמין בדוקומנטרי אובייקטיבי
במאי "חמש מצלמות שבורות" מתמודד עם ביקורת מבית, חוזה את סופה של מדינת ישראל ולא מאמין בעשייה דוקומנטרית אובייקטיבית. גם אם אפילו אמא שלו לא מרוצה
דוידי שהספיק להתראיין עד עכשיו מספר עשרות פעמים לתקשורת האמריקאית והישראלית, קצת עייף מכל העניין ובמיוחד מההתנגחויות נגדו ונגד סירטו. במיוחד אין לו כח לשאלות מהסוג: "הסרט מייצג את ישראל?" וגם: "איזו חוצפה יש לך לקבל מימון מהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה ולטעון שהסרט אינו ישראלי". בגלל שאלות כאלו ואחרות, הוא החליט שלא להתראיין לתקשורת הישראלית, אבל אחר כך נכנע ללחצים והסכים לפתוח שוב את הפה ולהעביר שוב את המסר לעולם.
לאמא שלו קצת קשה עם כל העניין הזה, התגובות הנזעמות כלפי הסרט ובנה שמופנות גם אליה והיא בכלל לא שותפה לדעותיו. יש כבר מי שהודיע למורה לעברית מבית הספר היהודי בוושינגטון שצריך לשבור לבן שלה את הרגליים. לא נעים. לפני מספר ימים, היא לקחה חופשה מהעבודה והגיעה ללוס אנג'לס להתלוות לבנה לאוסקר, מה שמאוד מרגש אותה כמובן וממלא אותה גאווה. "אני חושבת שסך הכל הסרט משקף שני צדדים" היא אומרת בדיפלומטיות "אני מאוד מעריכה את הכישרון של הבן שלי כיוצר וכאמא, אני מאוד גאה בו, אבל לא שותפה לדעותיו. הבית שלנו היה כמובן בית ימני אבל לא דיברנו הרבה על פוליטיקה".
גיא, מדוע הכרזת על התנזרות מראיונות לתקשורת הישראלית?
"בכל פעם שאנו רוצים לדבר על משהו רציני, התקשורת הישראלית מחפשת פרובוקציות. העיתונאים מוציאים משפט אחד שנאמר ועושים ממנו כותרות ומה שיוצא החוצה נשמע מאוד פרובוקטיבי וזה בדיוק מה שקרה לאחר שהסרט שלנו הוכרז כמועמד. עד אז פירגנו לסרט, אבל ברגע שהסרט הועמד לאוסקר והועלתה השאלה אם הסרט מייצג את ישראל, הם לקחו משפט אחד שאמרתי שהסרט אינו מייצג את ישראל ועשו ממנו כותרות. זו אכן אמירה שאמרתי, אבל זהו סיפור ממוצא. למה? כי הסרט לא נשלח על ידי ישראל, או פלשתין או אף מדינה אחרת לאוסקר. ממתי הקולנוע הוא ייצוגי למדינה זו או אחרת? הציפיה הזאת שהסרט מייצג את ישראל, היא המצאה. ואז במקום לדבר על דברים אחרים, הם עוסקים בזה עוד פעם ועוד פעם. גיא דוידי אמר כך וכך והם רוכבים על הסיפור הזה במטרה ליצור פרובוקציות וכל דיון אחר נשמט. הדיון אם הסרט ישראלי או פלשתינאי, אינו חשוב".
האם אתה מבין מדוע אנשים כועסים? אנשים חוששים ממה שיש לעולם להגיד על ישראל כתוצאה מהסרט הזה. גם הבמאי מייקל מור אומר על ישראל דברים מאוד חריפים. זה לא מפריע לך שאלו הם הדברים שהוא אומר?
"או.קיי. אז עכשיו אנחנו מתחילים את הדיון. צריך לשאול מדוע אנחנו כל הזמן עסוקים בייצוג שלנו בעולם ואיך אנחנו נראים? ומה העולם אומר. אנחנו לא שואלים: רגע, יש לנו אולי חשבון נפש לעשות כאן? אולי אנחנו צריכים לבדוק מה אנחנו עושים ומה החיילים שלנו עושים? זה מאפיין חברות שאיבדו את הרגישות שלהן. ישראל של היום, היא רעה לישראלים. היא נוראית לישראלים והיא מסוכנת לישראלים. היא תפגע ותקבור אותנו בשפיכות דמים למשך עשרות שנים, אולי יותר ממאה. אנשים לא מעיזים לחשוב לטווח הארוך ובטווח הארוך יכול להישפך כאן המון המון המון דם. לכן חשוב לעשות פעולות ולמנוע את מה שישראל עושה לעצמה ולפלשתינים. ברגע שישראל תסיים את הכיבוש ותתחיל לקיים חיים שפויים וחיוביים, אנשים כמו אהוד ברק ואריק שרון יתביישו. זה יהיה פרק אפל בתולדות המדינה".
הדברים שאתה אומר מאוד חריפים.
"הדברים האלו שאני אומר הם לא בגלל שאני שונא את ישראל או שונא את החברה הישראלית ומתחכש אליה. אני עושה את זה בגלל האהבה שלי לזרעים החיוביים במדינה שאני מאמין בהם. ואם הסרט הזה מוציא שם רע לישראלים ובעקבותיו יהיו פעולות שיעשו טוב לישראל של עוד 200 שנה, ואז תושבי המדינה יחיו חיים בריאים וטובים, אז מה טוב".
ולא מציק לך איך הסרט מצייר את חיילי ישראל והמדינה בכלל, כמו למשל הסצינה בה אתה מראה חייל יורה בפלשתיני כפות באזיקים...
"אין לי שליטה על מה שאנשים לוקחים מהסרט. רוח הסרט אינה שיפוטית. המטרה שלי היא לא לשפוט אלא לבדוק איך ליצור מציאות טובה יותר. הסרט מראה כי החיילים שלנו מבולבלים והמדינה חולת נפש. איך היא שולחת את חייליה לעשות דברים כאלו? אנשים שראו את הסרט מבינים את זה. גם הפלשתינאים מבינים שיש חיילים משוגעים ויש הרבה כאלו, אבל הבעיה לא מתחילה בצבא אלא במדיניות של המדינה האחראית לאזרחיה".
אבל מה עם הצד השני, אתה לא מציג מה הוביל למצב הזה. מדוע יש גדר הפרדה, מדוע יש כח צבאי ושעל ישראל להגן על עצמה.
"הצד השני הוא בעיני הפעילים הישראלים שמלווים את המאבק הזה. זה גם הצד של הישראלים הפעילים. הסרט עוסק בתנועה שאינה אלימה, איך הם קשורים לטרוריסטים? זה לא נושא הסרט! זה מה שהראתי וזה מה שקרה. אז למה אי אפשר להתמודד עם האמת הזאת. למה קשה כל כך להסתכל במראה?".
האם אתה חושב שסרט דוקומנטרי צריך לייצג נקודת מבט אחת שלך כיוצר או תמונה אובייקטיבית?
"אין שום סרט שמייצג נקודת מבט אובייקטיבית. אין כזה דבר. השקר הגדול של העיתונאים הוא שהם מתיימרים להציג נקודת מבט אובייקטיבית והם משתמשים בתמונת המציאות שהם מציירים לנו, לעצב את דעת הקהל. ההתיימורת הזאת, היא פשע כי היא לא מייצגת באמת את המציאות. העולם העיתונאי הוא מזוייף כשהוא כביכול מציג תמונת מצב אובייקטיבית. מי קבע בעצם שאלו שני הצדדים? אולי שני הצדדים הם לא הישראלים והפלשתינים. אולי הצדדים הם אלו שרוצים שלום ואלו שמתנגדים לו? אפשר גם לומר שצד אחד הוא החיזבאלה והחמאס והצד השני הוא הימין בישראל".
אבל גם אתה לא אובייקטיבי כי אתה מצייר תמונת מצב מנקודת המבט שלך בלבד
"אנחנו מראש לא מתיימרים לקריטריונים עיתונאים. כשאתה עושה סיפור, אתה נצמד לנקודת המבט שלך על הסיפור. אף אחד לא שואל את דרור מורה, למה הצגת רק שישה אנשי שב"כ בסרט שלך, למה לא ראיינת את הפלשתינים שהיו תחת העינויים שלהם ומה הם חושבים. שם אין בעיה עם זה. הצד של אנשי השב"כ הוא מספיק טוב".
אמך סיפרה לי שגדלת דווקא בבית ימני, איך היא מסתדרת עם האמירות שלך?
"בינינו? היא כועסת עלי מאוד, דעותיה הפוליטיות שונות משלי, אבל מכבדת ומקבלת אותי. גדלתי בבית ממוצע עם דעות ישראליות ממוצעות. בית יחסית לא כל כך פוליטי ובטח שלא שמאלני. כשהחלטתי לא לעשות צבא אמא שלי התנגדה לזה בכל תוקף".
נו, ועשית צבא?
"לא עשיתי צבא מטעמים רוחניים. זה לא שסירבתי להתגייס, בהתחלה לא הייתי עם דעות מוצקות אבל ביום בו התגייסתי הבנתי באופן הכי מלא, באיזה מקום אני חי ומשהו בי לא יכול היה לקבל את זה. הייתי בצבא שלושה חודשים ואז השתחררתי על סעיף נפשי".
חשבת מה תגיד על הבימה לו תזכה באוסקר?
"חשבתי הרבה דברים ואני עדיין לא יודע מה אומר. במעמד הזה אתה צריך לדבר לכל העולם. לעולם הערבי, לישראלים, ליהודים, לאמריקאים, לצרפתים ולכולם יש זווית אחרת. אני לא יודע אם יהיה זמן בכלל לדבר כי יש רק 40 שניות ויתנו לעימאד קודם כל לדבר ובקצב שהוא מדבר, אני לא יודע אם יהיה זמן. אם כן, המסר שלי יהיה מאוד כללי. הייתי רוצה לומר תודה לשלי, בת הזוג האחרונה שלי שליוותה אותי אמנותית לאורך כל הסרט ואחראית לו במידה רבה".
האוסקר זה שיא בקריירה או עוד משהו נחמד?
"אגיד לך את האמת, אפילו פחדתי לקבל את האוסקר. כי ככל שהנושא נעשה יותר ויותר לאומי, כך הדיון נעשה יותר אכזרי במידה מסויימת. עד שהסרט לא הגיע למעמד הזה, לא התעניינו בו הפוליטיקאים בארץ ועכשיו כולם מתעניינים בו, מעבירים ביקורת והוא נעשה נושא בינלאומי ונורא קשה להתמודד עם זה. יש לי פחד אישי. חשבתי לעצמי, מה אני צריך את זה? אבל יכול לצאת מזה גם משהו יפה. הייתי מאושר כשהסרט הוקרן בערוץ 2 בישראל כי הרגשתי שהבאתי את הדבר הכי יפה לחברה הישראלית. 260 אלף איש צפו בסרט. הסרט גם יוקרן בבתי הספר בארץ וזה גם מאוד משמח אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם