הפצוע מהרצח בבר נוער: "אהיה הדוגמן הראשון על כסא גלגלים"
בזמן שיוצרי "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" חיכו במתח לתוצאות טקס האוסקר, גילינו שכבר יש לנו דוקו מנצח - "לא נפסיק ללכת", סרטן של שלוש תלמידות מרמת השרון, זכה בשבוע שעבר בתחרות "הרצל הזהב", לאחר שלפני חודשיים זכה במקום הראשון בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בהוליווד
נעים להכיר. עדיה כהן, הבמאית והמפיקה, רעות מאיר העורכת והוד ברכה הצלמת הן יוצרות הסרט הדוקומנטרי "לא נפסיק ללכת" שעוקב אחר יונתן בוקס, אחד הנערים שנפצעו קשה באירוע, ומלווה אותו בתהליך שיקומו מהישיבה על כיסא הגלגלים ועד להגשמת חלומו להיות דוגמן ושחקן. הסרט, שאורכו 15 דקות והוגש כחלק ממטלות הבגרות, כבר הספיק לזכות בכמה פסטיבלים, כולל פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בהוליווד, שנחשב ל"אוסקר" של הצעירים.
לפני כשבוע הסרט זכה במקום השני בפסטיבל "הרצל הזהב" לסרטים קצרים, שנערך בשיתוף עם ערוץ 98 הקהילתי (משודר ב"הוט" וב"ייס"'). לפני כשנה זכה במקום השלישי בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים בפסטיבל הסרטים בירושלים.
יונתן בוקס היה בן 15 כשהגיע לברנוער יחד עם ליז טורבישי. לרוע המזל, היא (וכן המדריך ניר כץ) נהרגה מהירי של רעול הפנים שפרץ למקום. שלוש הקולנועניות הצעירות התוודעו אליו בהמלצתה של תחקירנית 'עובדה', קרן מועלם, שהרצתה בבית הספר. "קראנו באינטרנט על הנושא והחלטנו לעשות סרט על הרצח בברנוער, ומיד התקשרנו ליונתן" מספרת כהן.
ואולם, בוקס הדף את התיכוניסטיות הנלהבות והבהיר שאין בכוונתו לשתף פעולה עם סרט העוסק שוב ברצח - וניתק. הבנות מצדן לא ויתרו, ולאחר בירור מעמיק יותר חזרו אליו עם הצעה שהוא התקשה לסרב לה: להיות גיבור הסרט המתמקד בחיים שאחרי האירוע, בשיקום ובניסיונות להגשים את חלומו להיות דוגמן. "לא הסכמתי להשתתף בסרט שמציג אותי כמסכן אומלל", הוא אומר. "גם בסרט וגם בחיים אני מעדיף את דרך התקווה, למרות שלא קל בכלל בטיפולים, באימוני כושר בשחייה".
הסרט נפתח בקליפ שבו נראה יונתן רוקד, ומיד אחר כך מופיעה האמת העגומה, כשהוא יושב על כיסא גלגלים וצופה בווידאו של עצמו, שצולם לפני הפציעה. בהמשך הוא מגיע להפקת "בוק", כשצוות שלם עמל עליו, במשך יום שלם - וצוות של גיא פינס הגיע לצלם. המחוות הקטנות הללו, ועוד אחרות במהלך ימי הצילומים, העמיקו את הקשר בין בוקס ליוצרות, והוא הלך ונפתח, והסכים לדבר על הרצח, על תהליך השיקום ועל הומוסקסואליות.
"רציתי להתרחק מהנושאים הבנאליים על אלכוהול וסמים שתלמידים מרבים לעסוק בהם. הסיפור של יונתן מדהים, ובזכותו הצלחנו לעשות סרט קצת אחר", אומרת כהן. "חלק מהעניין היה להביא את הנושא למודעות דרך הסרט. יונתן לא הטיל עלינו מגבלות - איך להציג אותו ואיך לגעת בנושא הנטיות מיניות. אנחנו, מצידנו, לא באנו במטרה להוציא ממנו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו. לכל אחד יש את הזמן שלו. בחדר העריכה נשארו הרבה חומרים על הרצפה, השקענו מחשבה ורגש באופן שאנחנו רוצות להציג אותו".
יונתן , מה הביא אותך לברנוער?
"היה לי ריב רציני עם אמא שלי, והחלטתי לנסוע לתל אביב לפגוש את ליז, שהיתה מעין חברה/ בת זוג. היא ביקשה שאבוא איתה להגיד שלום לכמה חברים. חמש דקות אחרי שהגענו לשם נכנס אדם רעול פנים וריסס את כולם. ראיתי את ליז - היא שכבה על הרצפה ללא רוח חיים. אני חטפתי כדור בכתף ועוד אחד שחדר לעמוד השדרה, ונפלתי".
היה לך טוב בברנוער?
"זה לא בשבילי הקשר עם הברנוער, אבל אין לי בעיה עם הומואים, שכל אחד יהיה מה שהוא רוצה. לפני שנפצעתי הלכתי הרבה למסיבות של הומואים ולסביות, היה לי כיף איתם, אבל לא היתה לי משיכה לגברים. אני לא סטרייט ולא הומו, ועכשיו בכלל קשה לי, כי המיניות נדפקת כשאתה על כסא גלגלים".
בוקס , כיום בן 18, גר בחיפה עם הוריו ומשלים את לימודיו בכיתה יב'. הוא עלה ממולדובה בגיל שנתיים עם אמו. את אביו הביולוגי מעולם לא הכיר, ומבחינתו, אביו החורג הוא אבא לכל דבר. "הוא זה שגידל אותי", הוא מוסיף בחיבה.
ראית את הסרט לפני ההקרנה?
"בפעם הראשונה ראיתי אותו בהקרנה בבית הספר. חוץ מפדיחה קטנה בעניין משהו שאמרתי על אבא שלי, הייתי ממש מרוצה".
אבל לא רק בוקס היה מרוצה. גם המורה לתקשורת של שלוש היוצרות הביע שביעות רצון רבה.
עדיה, איך קרה שהסרט הגיע עד הוליווד?
"אפי ברקוביץ', המורה , הציע שנשלח את הסרט להוליווד. הופתענו וצחקנו מההצעה שלו, עד שהבנו שהוא רציני".
מתוך 400 סרטים שיצרו תלמידי תיכונים וסטודנטים מ-18 מדינות , התקבלו 64 סרטים לפסטיבל, שהתמודדו על שלושת המקומות הראשונים. "הייתי לבדי בבית כהגיע המייל המבשר שהסרט התקבל לפסטיבל בהוליווד" נזכרת עדיה. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב התרגשות. למרות שאנגלית היא שפת אם שלי, קראתי שוב ושוב את המייל, לוודא שאני מבינה מה כתוב שם, ואז התקשרתי לרעות להוד ולאפי (המורה). היתה התרגשות".
בעיני כהן, קבלת הסרט לתחרות היתה בבחינת די והותר. היא לא האמינה שבאמת יש לו סיכוי לזכות, אבל הסקפטיות הזאת לא מנעה ממנה להיעתר להצעת ההורים לנסוע לטקס בהוליווד, ששולב עם טיול שלפני גיוס בארה"ב. "זה שהתקבלנו לפסטיבל היה מעל ומעבר לציפיות שלי, היו שם אנשים מוכשרים מכל העולם. לכן כשהפוסטר של הסרט שלנו הוקרן על המסך כזוכה במקום הראשון הייתי המומה".
ולא הכנת נאום של זוכה מופתעת?
"למזלי, אבא שלי עודד אותי לחשוב מראש מה אגיד במקרה שאזכה. עליתי לבמה והודיתי לחברות שלי בארץ (שישנו שינה עמוקה ולא ענו לטלפונים לפנות בוקר), ובמיוחד הודיתי ליונתן שפתח בפנינו את חייו. לא קיבלנו פסלון, אלא תעודה יפה".
את בת 18 וכבשת את הוליוווד. מה הלאה?
"הנסיעה להוליווד והזכייה הבהירו לי שאני אוהבת קולנוע ורוצה להמשיך בתחום. הייתי רוצה להתנסות גם בסרטים עלילתיים ואנימציה, וכמובן לימודים, אולי בחו"ל".
יונתן , איך אתם מסבירים את הצלחת הסרט?
"בעיניי, הרוח האופטימית של הסרט היא שגרמה להצלחתו. אני בטוח שאם הסרט היה מתמקד באירוע, ומציג אותי כמסכן, זה היה סרט בנאלי.להיות נכה על כסא גלגלים יכול באמת להיות סוף העולם, אבל זה אתה שמחליט איזה חיים יהיו לך. בפעם הראשונה שיצאתי מהבית על כסא גלגלים הייתי מפוחד ומבוהל שמשהו רע יקרה לי, ארבעה חודשים לאחר האירוע סגרתי מעגל כשחזרתי לברנוער, והתגברתי על הטראומה. אני לא מאמין בטיפול פסיכולוגי".
החברים שומרים על קשר?
"לפני הפציעה הבית היה מפוצץ בחברים. אחרי הפציעה אתה מבין מי הם החברים האמיתיים. הייתי הליצן בחבורה ועכשיו כשאני על כסא גלגלים אני מיותר. זה מאכזב, וגרם לי לאבד אימון בבני אדם, כיום ההורים הם החברים הכי טובים שלי, וגם הכלב שלי, שאוהב אותי כמות שאני. כשיהיו לי ילדים גם אני אוהב אותם כמות שהם, גם אם הם יהיו הומוסקסואלים, אם כי אני לא מאחל להם את זה. . . בכל מקרה, אני לא שולט בזה".
מה השתנה בחייך בעקבות הסרט והזכייה בפסטיבלים?
"קיבלתי המון תגובות חיוביות, הייתי בעוד אודישן לתוכנית טלוויזיה, פעמיים עשו עלי כתבה ב'גיא פינס' ובסוף החודש יש סיכוי לאודישן נוסף, כל דבר מוביל דבר לדבר הבא. אני ממש רוצה להיכנס לבית 'האח הגדול'. הייתי באודישן אבל לא חזרו אליי. אני חושב שאסתדר שם, ומאמין שאוכל להשפיע משם על המון אנשים".
איפה תהיה בעוד חמש שנים?
"אני מקווה להיות בזוגיות, לגור בדירה משלי בתל אביב, כי שם נמצא כל מה שקשור בהגשמת החלום שלי - דוגמנות, משחק, טלוויזיה. לצערי התפרסמתי כ'ילד של הרצח בברנוער', וזה ממש לא כיף להיות מסכן. בחו"ל יש דוגמנים על כסא גלגלים, אני רוצה להיות הדוגמן הראשון בארץ על כסא גלגלים. אני רוצה להיות טאלנט כל כך מפורסם, שתוכלי להגיד 'היי, אני ראיינתי אותו פעם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם