הסרט "בננות" מכין את מורן מזור לאירוויזיון
רק לפני ימים ספורים, תוך כדי צפייה בסרט "בננות", מורן מזור התחילה להפנים את מה שצפוי לה שם, באירוויזיון בשוודיה. את הטור הזה היא כתבה מתוך ניסיון לשחרר לחץ (ואלבום חדש)
חברים סיפרו לי שלאורך כל שלבי הקדם הם היו מתכנסים בבית של חבר, איזה עשרים איש, ורואים את התחרות ביחד. אני משערת שכך יהיה גם באירוויזיון. נכון לעכשיו אני באופוריה, וזה עדיין לא לגמרי נוגע בי. אני מחכה לראות מתי יירד לי האסימון עד הסוף. נראה לי שרק בטיסה, בדרך לשוודיה.
אני חושבת שהחיבור המיידי שלי ל"בננות" נבע, בין השאר, מהעובדה שאני אישה. אחרי הכל, מדובר בסרט בנות אולטימטיבי, עם תסריט מעולה ועם שחקן אחד, עפר שכטר, שמגלם הומו בצורה מופלאה. הוא פשוט קרע אותי מצחוק לגמרי. מבחינת הקשר שלי לאירוויזיון, התרשמתי מאוד מההתייחסות ל"יוניברסונג" - התחרות בסרט, המקבילה לאירוויזיון - כאל תחרות של שירים ולא של גימיקים, כיוון שגם אני, כנציגת ישראל בתחרות, מגיעה לשוודיה עם שיר, בלדה מרגשת, ממש כמו פעם, ואני חושבת שכך בדיוק זה צריך להיות – השיר במרכז, וכל השאר בשוליים.
בסרט מיוצגות הרבה דמויות מכל מיני מגזרים בחברה - אב דתי שמרני, הורים שמרנים להומו בארון, לסבית ואישה נשואה עם ילדים שנמצאת במשבר נישואים – כך שכל צופה יכול להתחבר לדמות כלשהי. לעומת זאת לקטע שבו מראים כיצד הגוף המשדר מנסה לעצב את הזמרים המבצעים כראות עיניו ולמסחר את האקט שלהם אני דווקא לא ממש מתחברת, כי אצלנו זה לא מתנהל ככה: אנחנו – כלומר, אני והאנשים שעובדים איתי - עושים רק דברים שמתאימים לסגנון המוזיקלי שלי, למה שאני יודעת לעשות הכי טוב. יש לי צוות מיומן בזה, ובראשו אייל גולן, שיש לו אוזן מאוד חדה לדברים האלה.
לא סתם לקח לנו שנתיים להוציא אלבום ולהגיע למעמד הזה. לא עברתי שום התמסחרות ושום מייקאובר מהפכני בדרך, ולא הוצאתי לרדיו שירים שאף אחד לא ידע איך לקבל אותם. הייתי ונשארתי אותה מורן שהקהל אהב, ואני מקווה שגם יאהב אחרי האירוויזיון. הגישה שלי אומרת שמה שהכי חשוב זה לשמור על אותנטיות, בדיוק כמו בסרט. רק ככה זה עובד, אין לי ספק בקשר לזה.
את האירוויזיון, באופן כללי, אני מאוד אוהבת. אהבתי אותו גם בתור ילדה, כשצפיתי בתחרות עם בני משפחתי. אני זוכרת את עצמי יושבת מול הטלוויזיה וממתינה לשיר הישראלי – וכן, אני גם בהחלט זוכרת שהיו שנים שבהן לא נתנו לנו נקודות בכלל, ובכל זאת הייתי צופה עד הסוף. ההורים היו אומרים לי 'די, מורן, מאוחר, יש לך מחר בית ספר, לכי לישון', אבל אני הייתי עונה 'לא! עדיין אין תוצאות!'.
אני מודעת לכך שהאירוויזיון אהוב במיוחד על הקהילה ההומו־לסבית - ויש לכך התייחסות גם בסרט – אבל גם אם הם באמת מעורים בזה יותר מאשר כל קהל אחר, אני חושבת שהתחרות עדיין מדברת לכולם, לקהל הרחב, גם בארץ וגם באירופה. מה שבטוח זה שמבחינתי לעלות על במה כזו בזירה הבינלאומית זה דבר מאוד מאוד מרגש, בלתי נתפס.
אני מרגישה שאני באה כדי לייצג את הטעם המוזיקלי של המדינה שלי. המדינה היא שבחרה לשלוח אותי לשם, ואני שמחה לייצג אותה, אבל אני גם חושבת שיש לזה משמעות נוספת, שאני מתייחסת אליה ברצינות רבה: אני רוצה להזכיר לשוודים, ולאירופה כולה, שישראל זו מדינה מדהימה שיש בה אנשים מדהימים. במישור המוזיקלי, למרות שזה קשה, אני מקווה להגיע לאחד המקומות הראשונים ואולי אפילו לזכות. בכלל, תמיד חשבתי שלשיר טוב יש סיכוי לזכות, ולא משנה מאיפה הוא מגיע. תמיד האמנתי בזה. צריך לעבוד קשה ולא להיכנס לשאננות ולהגיד שאם ניצחנו את הקדם אז אפשר עכשיו להוריד פרופיל עד האירוויזיון. צריך להתעקש על מצוינות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם