פרויקט הסרטים הגדול: "בכל מקום יש איזו אביה אחת לפחות"
אביה בת ה–10 היא בתה של ניצולת שואה פגועת נפש. הימים הם ימי ראשית המדינה, ובשל מצבה של האם נשלחת אביה להתחנך במוסד לילדים. כאשר האם מגיעה לבקר אותה ומגלה כינים בראשה, היא חוזרת בזיכרונה אל ימי השואה ומחליטה לקחת את הילדה איתה לביתה לחופשת הקיץ. פרק הזמן שכל ילד מחכה לו במשך עשרה חודשים בשנה הופך עבור אביה לתקופה לא פשוטה. מצבה הנפשי של האם מידרדר, הסביבה אינה מגלה הבנה, והילדה נאלצת להתמודד לבדה עם הקשיים. הסרט מבקר את יחס המדינה הצעירה לניצולי השואה, שאמנם השתפר עם השנים - אך כידוע לכולנו, עדיין מביש במובנים רבים
האירוניה היא שכמעט כל חגיגות ימי ההולדת לסרט עצמו לא נשארות מיותמות בתקשורת, ובאמת שכבר עייפנו מהראיון הסדרתי עם קאיפו כהן שמתעניין בפעם האלף איפה היא היום. "מאז יום ההולדת העצוב ההוא שהיה לי כשהייתי בת 10, אני לא חוגגת יום הולדת", מזכירה לנו גילה אלמגור, שהסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה שלה, "זה לא משנה כמה אנשים אני מכירה, כמה זמן נמשך תהליך הריפוי וכמה תחבושות כבר שמתי על הצלקות והפצעים שכבר התייבשו. אני לא חוגגת. זה מובנה, זה בילט אין".
למצעד הסרטים המלא לחצו כאן
האם גם כשאושפזת לאחרונה בבית חולים חששת שאיש לא יבוא לבקר, שאף אחד לא יאהב, למרות שבסופו של דבר כל המדינה עקבה אחרייך בדאגה?
"בהחלט. יש בי כל הזמן את הפחד, למי אכפת ממני? אני אומרת לעצמי: בסדר, את שחקנית ועשית את זה ואת זה ואת זה, אבל לא לצפות. חינכתי את עצמי לא לצפות. אם אתה מצפה, אתה נופל על הפנים. תמיד יהיה מה שיאכזב אותך. אותי אפשר לאכזב רק לטובה. כי אין לי ציפיות. הציפיות היחידות שלי הן רק מעצמי".
"הקיץ של אביה" מבוסס על הספר בעל אותו שם שכתבה אלמגור. "כנראה שהסרט הפך למה שהוא בין השאר בזכות הנגיעה בילדים ובמבוגרים", היא אומרת, "הנגיעה בטירוף, במצוקה, בלבד, בכל כך הרבה כאבים, ומעל זה מרחפת העננה שהאמא היא ניצולת שואה".
-כיצד בחרנו את הסרט הישראלי הטוב ביותר
"כתבתי את הסיפור הזה לעצמי, כדי לא להשתגע, לא ידעתי מה אני כותבת אפילו, לא התלבטתי ולא התחבטתי. הקאתי את מה שהיה מוצפן. רק כשסיימתי לכתוב קראתי ליענקל'ה (יעקב אגמון) בפעם הראשונה את מה שכתבתי. הוא התרגש כמו ילד. כשהקראתי את זה כאילו אמרתי לעצמי, וואלה, הילדה הזאת היא אני, והאישה המטורפת, הקשה והנהדרת הזאת היא אמא שלי, וזה הסיפור שלי. היתה לי אז תחושה שאני מתחילה לחיות בשלום בעור של עצמי, זה היה רגע מכונן".
הסרט גרף פרסים רבים, בהם "דב הכסף" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין 1989. "היו שם שמות גדולים, כמו ג'ודי פוסטר ודסטין הופמן, ופתאום הסרט הכל כך קטן ואישי שלי זוכה במה שהוא זוכה", אומרת אלמגור. "אני זוכרת שהיתה הקרנה למבקרים, והם היו כל כך נרגשים שאיש מהם לא יצא מהאולם, וזה אחרי הקרנות של סרטים אחרים שמהם יצאו בבוז. זה היה מדהים".
באחרונה הספר יצא לאור אפילו בסין.
"הספר יצא כבר בהמון תרגומים, אני לא זוכרת אם 18 או 20. הוזמנתי להשקה, וזה קרה זמן קצר אחרי שיצאתי מבית החולים. ההשקה היתה גם בשנגחאי וגם בנאנג'ינג, שזה שעתיים וחצי משם. ירדתי ברכבת וקיבלו אותי עם תזמורת ענקית של ילדים. שם, בקצה של העולם!".
אז הילדה שהיתה לבד כבר לא לבד.
"אני נוטה להאמין שבכל מקום יש איזו אביה אחת לפחות, איזה ילדה שעוברת את מה שעברה אביה, ואומרת: אם הילדה הזאת קמה ועמדה על הרגליים, גם אני יכולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם