דתילוני: אשכול נבו מחפש תשובה ומוצא אמפתיה
בספרו החדש יוצא אשכול נבו, חילוני בן חילונים, לחקור טריטוריה לא מוכרת: החזרה בתשובה ותרבות קברי הצדיקים. בראיון מיוחד מספר נבו על יחסו האמביוולנטי לנושאים שכתב עליהם, משיב למבקרים הממררים את חייו וחושף את עיר הצדיקים האמיתית: רעננה
נבו בן ה-42, מהסופרים הבולטים והמצליחים כיום בישראל, נכדו של ראש הממשלה השלישי לוי אשכול – שגם נקרא על שמו - גדל ב"משפחה אפיקורסית של יוצאי קיבוץ, שיהדות אף פעם לא הייתה בה עניין". אל נושא החזרה בתשובה הגיע בעקבות חבר שחזר בתשובה. "זה עשה לו ממש טוב. הוא בנאדם מאושר הרבה יותר מאז. הוא התחתן, נפשו נרפאה, וזה עורר את הסקרנות שלי לגבי העולם הזה. הוא עשה דרך עצמאית ומרתקת - עד לפני כמה חודשים הוא לא חיבר את עצמו או הכפיף את עצמו לרב או לקהילה, אלא עבר תהליך אישי ורוחני מאוד. חזרה בתשובה מייצרת גם אינסוף מצבים אמביוולנטיים, ואני מחבב מצבים כאלה. כשיש שני כוחות שנלחמים בתוכך, זה מייצר עניין".
כמו חברו של נבו, גם משה בן צוק, סגן ראש העיר בעיר הצדיקים שבספר, החליט לחזור בתשובה ולהותיר מאחוריו את עברו. רק את איילת, אהבת נעוריו, הוא לא מצליח לשכוח. המשימה שהטיל עליו ראש העיר דנינו – לבנות מקווה - מאיימת להצית את כל מה שבחר להדחיק במהלך השנים. "הספר שלי עוסק הרבה ביצרים", אומר נבו. "אם אתה גדל בחברה סגורה שיש לה מראש סולם ערכים מוגדר, וגם חווה אולי חוויות שמובילות אותך לקראת חתונה בגיל צעיר, קל לך יותר להתמודד עם יצרים. אם אתה בא מעולם שהכללים בו פתוחים יותר, ההתמודדות שלך קשה. אתה במלחמה עם מה שלכאורה השארת מאחור. אצל חוזרים בתשובה יש משהו מורכב כי הם מכירים את העולם האחר. הדבר הזה סקרן אותי".
המיסטיקה של צפת, היא עיר הצדיקים, מרחפת על פני הספר, שבו גם ביקורת על תרבות קברי הצדיקים, הסגולות והבבות, ולצדה גם הבנה – אפילו חיבה - לעולם הדתי, דרך סיפור אהבתם של משה ואיילת שחזרו עם השנים בתשובה. "אני נהנה לראות את הדברים הלא רציונליים שבעולם, וככותב, המיסטיקה היא עוד מרחב לשחק בו. אני לא אדם מאמין, ואפשר לזלזל בתופעה של קברי צדיקים, אפילו קל. אבל אני שם בצד את הנושא של הצדיק עצמו ומסתכל על הכמיהה, על הרצון העמוק הזה של מישהו שהולך לבקש משהו מהצדיק. גם אני מכיר את הכמיהה הזאת. רצינו כל כך ילד, רציתי את האהבה הזו, ולקח לנו זמן עד שזה קרה.
"אז נכון, יש משהו מקומם ומעורר ציניות בתעשייה המסחרית סביב קברי צדיקים. אבל אתה רואה את האוטובוס חולף על פנייך והוא מלא באנשים שבאים לבקש על עצמם, ואי אפשר להשאר ציני מול הכמיהה שלהם. גם עליי ביקשו בקברי צדיקים, ושמחתי בזה".
צפת נוכחת בכל מאודה בסיפור הזה, ובכל זאת בחרת לקרוא לה "עיר הצדיקים". כמו ב"נוילנד", גם כאן יצרת לך מרחב ספק-בדיוני שבו תוכל להשתעשע.
"נכון, אפילו בסינופסיס קראתי לה 'עיר הצדיקים', וכך זה נמשך לאורך כל הדרך. מבחינתי הכתיבה על עיר הצדיקים מאפשרת חירות אינסופית. יכולתי להרכיב אותה כראות עיניי ולייחס לה את הסגולות שאני רוצה לייחס".
זו הפעם הראשונה שנבו עוסק בנושאים כמו חזרה בתשובה והתקרבות לדת. "נכון שב'המקווה האחרון בסיביר' העיסוק הזה משמעותי, אבל ההתעניינות ביהדות התחילה אצלי למעשה מן הרגע הראשון שהתחלתי לכתוב באופן משמעותי. כשאתה כותב עברית אתה מגלה את התנ"ך דרך המילים ודרך הכתיבה. עם הזמן נוספו לחיי עוד ועוד אנשים מאמינים-דתיים וההיכרות איתם הביאה אותי להכיר את העולם היהודי-הדתי. במשך הרבה שנים הכרתי את היהדות דרך הפוליטיקאים שמייצגים אותה. הם לא בדיוק עושים לה יחסי ציבור טובים, והיה לי מחסום. אבל עם השנים נחשפתי למוסדות כמו 'עלמא' ו'אלול' (בתי מדרש פלורליסטיים, ר"ר).
"בסופו של דבר הסקרנות גוברת על הרתיעה הטבעית, ומעבר לכל יש רצון להבין מאיפה אתה בא ולגלות את האוצרות של העם הזה. גם המפגשים עם קוראים בארץ ובעיקר בחו"ל פתחו לי צוהר ליהדות. כשאתה בחו"ל הקהילות היהודיות מאמצות ומחבקות אותך. בצרפת תרגמו את 'ארבעה בתים וגעגוע' ל'ארבעה בתים וגלות'. אתה רואה את המילה גלות בתוך השם של הספר שלך ואתה מבין עד כמה זה מדויק".
אז אפשר לפגוש אותך בתיקון ליל שבועות עם הרב, הפרופסור והדוקטור ללימודי מגדר?
"אין ספק שזה הפך לתעשייה. לפעמים אני באמת שם ואני אומר, מה הקשר לתיקון ליל שבועות? אבל באיזו עוד הזדמנות תמצאי כל כך הרבה חילונים יושבים ולומדים מהמקורות? יש שם תשוקה כזאת לקחת את מה שאפשר לקחת ולקבל את מה שאפשר לקבל".
בקיצור, אתה בא לעשות אצלנו שבת?
"אפשר לומר שזו 'העגלה הריקה' שרוצה להתמלא, אבל אני חושב שדווקא כשאתה מרגיש מספיק בטוח בעגלה המלאה שלך אתה יכול ללכת לראות דברים אחרים. בגילי אני מרגיש מספיק בטוח בעגלה שלי. לא אחד ולא שניים שקראו את הספר שאלו אותי אם אני מתחזק, והתשובה היא לא. אם הייתה לי מחשבה להצטרף לעולם הזה, לא הייתי ניגש לכתוב דווקא עליו.
"מה שכן, תהליך הכתיבה מחייב אמפתיה. אתה לא יכול לכתוב דמות מתוך ניכור והתנשאות, אז ברור שסיימתי את תהליך הכתיבה עם הבנה עמוקה לעולם הזה. אבל זה לא אומר שאין לי ביקורת עליו. כך או כך, האמפתיה לדמויות נשארת גם אחרי שהספר נגמר".
אתה יכול לספר על תגובה מיוחדת שקיבלת לספר?
"החברה הישראלית בנויה מתת-קבוצות שמסתגרות בתוך עצמן. בספר הזה יש שני מגזרים שהשונות שלהם בחברה הישראלית בולטת מאוד – העולים מרוסיה והחוזרים בתשובה. יש אנשים שאמרו לי שהם לא הצליחו אף פעם להתגבר על המחסום שיש להם מול החברות הללו, והנה הספר הצליח לעשות את זה. גם בספרים אחרים זה קרה. אחד המכתבים הכי מרגשים שקיבלתי אי פעם היה ממתנחלת שכתבה לי שכשקראה את הדמות של צאדק, הפועל הפלסטיני מ'ארבעה בתים וגעגוע', זו הפעם הראשונה שהיא הצליחה להזדהות עם פלסטיני. היא לא האמינה שזה קורה לה. זה משמח אותי מאוד. זאת ברכה. לצאת מאזור הנוחות זה תמיד מפחיד. גם החברה החילונית נמצאת באזור הנוחות ומפחדת להסתכל במה שקורה מחוץ לה, וגם שאר החברות. תמיד נוח יותר באזור הנוחות, אבל הספרות כנראה יכולה לעשות את החיבור הזה".
הכתבה המלאה תפורסם מחר, יום ו', במוסף "מוצ"ש"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם