בחירת הסופרים: הספרים הטובים ביותר של 2016
כדי לא לזכור מהשנה החולפת רק את סערת 'גדר חיה' והמחלוקת הקשה בנוגע לפרס ספיר, ביקשנו מ-11 סופרות וסופרים לספר על ספר שראה אור בשנה האחרונה וריגש, הצחיק או ריתק אותם במיוחד
שנת 2016 הייתה שנה של לא מעט סערות בזירה הספרותית: תהפוכותיו של חוק הספרים, פרשת "גדר חיה", ששורשיה נעוצים עוד בסוף השנה הקודמת, המלצותיה של ועדת ביטון באשר לספרים שיילמדו בבתי הספר והרעש סביב 'חצוצרה בואדי', וכעת גם התלהטות הרוחות סביב בחירתם של חמשת המועמדים ברשימה הקצרה לפרס ספיר היוקרתי. התרחשויות אלו מזכירות לנו שעולם הספרות אינו מתקיים בואקום אמנותי, אלא חי, מתפתח ופועל במציאות תרבותית רווית פוליטיקה ועמדות אידיאולוגיות, שבמרכזה ניצב המאבק על הנרטיב.ובתוך כל אלו, קל לשכוח לרגע את היצירה עצמה - את היבול הספרותי הנפלא שהניבה השנה החולפת, של ספרי מקור ותרגום כאחד, ספריהם של כותבים ותיקים וכן ספרי ביכורים. רגע לפני שהשנה מגיעה לסיומה, ביקשנו מ-11 סופרים לשתף אותנו בחוויית הקריאה שלהם בספרים שאהבו במיוחד וראו אור השנה.
"בנותיי ואני נהנינו מאוד לקרוא יחד את הספר 'חמישה ילדים וחיים אחד' מאת אבישג רבינר, שאיירה אורטל אברהם–שורצנברג", מספר ינץ לוי, מחברם של ספרים לילדים ולמבוגרים, ביניהם סדרת 'הרפתקאות דוד אריה', הפופולארית מאוד בקרב ילדים, ו'תוחלת החיים של אהבה', המיועד לקהל הבוגר. "בהומור מחוכם ואותנטי, מגולל הספר את קורותיה של משפחה אחת משעשעת כולל מריבות אחים, כינים, נעל לעוסה, חנופות, שקרים, התחכמויות והמון המון אהבה. וכמובן - כלב אחד בשם חיים. למדנו יחד להכיר את המשפחה משובבת הלב הזאת וגם מצאנו בסיפור הרבה דברים מתוך החיים שלנו. ספר קולח למי שקורא בלי ניקוד ולקריאה משפחתית משותפת".
"טל ניצן היא משוררת ומתרגמת שאני אוהבת. בשירתה, היא נוגעת בלבי מבלי שארצה או אצטרך להבין הכל, ותרגומיה מספרדית לעברית כל כך טבעיים, רהוטים וקולחים, שנדמה שמעולם לא נבראו בשפה אחרת. לכן, חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את רומן הביכורים שלה. 'את כל הילדים בעולם' הוא מהספרים היפים שקראתי לאחרונה", אומרת סופרת הילדים והנוער דקלה קידר, שספרה למבוגרים, 'בתים של אחרים', זכה להצלחה רבה. "יכולתי להרגיש איך הקריאה הופכת לבת לוויה שלי - בהתבוננות על העיר ועל עירוניות, על שכניי המוכרים והאלמוניים, על תלמידיי, ואפילו בחיבוק שאני מחבקת את בנותיי.
"הרומן מתאר את חייהם של אלי ובנה, שעוברים לגור בשכנות לאלכס, את חייה של סיוון, תלמידתו, וכן חייה של שרה החתולה. כתיבתה מלאה חמלה וחום, גם כשהיא מישירה מבט אל הבדידות ואל האלימות והאכזריות שמלווים את חייהם של גיבוריה, שחייהם נרקמים ונארגים אלה באלה. טל ניצן המשוררת מורגשת בתיאורים הפואטיים, הנפלאים, המדויקים בפשטותם, אבל הם כאלה שאינם גוזלים ממקומם של שפת היומיום, טקסטים שיווקיים, והתכתבויות בצ'ט. הלוואי שכל המבוגרים בעולם יקראו את הספר הזה".
אורלי קראוס ויינר: "'בעלי לא בבית' מאת מירב הלפרין הוא הספר המצחיק ביותר שקראתי בשנה האחרונה ורק על זה מגיע לסופרת צל"ש. להרגשתי, משום מה, ככל שהמציאות הולכת ונעשית הזויה באופן מדכא, כך הספרים נוטים להתחרות בה ברמת הדכדוך, וכשהאפשרויות הן לצחוק או לבכות, אני באופן אישי מעדיפה לצחוק.
"'בעלי לא בבית" מלווה את הגיבורה שלו בניסיונותיה הסיזיפיים ללהטט בין ילדים מתבגרים, קריירה תובענית והתמודדות נואשת עם הוריה הדמנטיים. כל זה, על רקע נטישתו של בעלה לטובת אישה אחרת. הלפרין מתארת בשנינות סרקסטית את המציאות של כולנו בגילאים הללו, כשעוד לא סיימנו לטפל בילדים, וכבר אנחנו נדרשים לטפל בהורים. במהלך הקריאה, הזדהיתי כמעט עם כל סיטואציה, ובעיקר צחקתי המון, ועל כך אני מודה לסופרת מעומק הלב".
נעה ידלין: "'אחותי', מאת משה סקאל, הוא ספר המתחזה לתמים: סיפור משפחתי, עם שלושה ילדים ושום אסון. כלומר, למעט האסונות הרגילים שהם החיים, האסונות הנורמאלים. אבל ככל שנוקפים העמודים – בורחים ממש מתחת לאצבעות, מדופדפים מבלי משים - כן מזדחלת אי-הנחת, כובשת את חלקתה מתחת לעור. וכשנגמר הסיפור והקורא נשאל, ובכן, מה היה פה בעצם, לא מתחשק לו לענות. לא מתחשק לו לקלקל, לא לשואל, וגם לא לו עצמו. יש ספרים שצריך לקרוא".
אופיר טושה גפלה: "מפעם לפעם, קוראים ספר ביכורים ומקבלים את התחושה שנס התחולל. כך חשתי כשקראתי את 'קונסטלציה של תופעות חיוניות' מאת אנתוני מארה. יתרה מזאת, עוד לפני שסיימתי את הקריאה בספר המפעים הזה, ידעתי שאקרא כל ספר שהיוצר המוכשר הזה יכתוב. אז כן, השם עלול להרתיע - למרות שהמשמעות שלו, כפי שהיא מוצגת בספר, יפהפייה, וגם העובדה שהוא מתרחש בצ'צ'ניה בתקופת המלחמה לא מבשרת טובות, אבל אם חפצה נפשכם בספר שמגולל סיפור ביד אמן, שהדמויות הראשיות שבו בלתי נשכחות, שהמבנה שלו - דילוגים מודעים לעצמם על ציר הזמן שיוצרים רומן שלם שכולו מלאכת מחשבת, מתוחכם ומפתיע, ושהכתיבה בו מכשפת, זה הרומן בשבילכם.
"מבלי לחשוף ולו פיסת מידע בודדה מהספר, אומר רק שהוא מתרחש במהלך חמישה ימים וחושף קשרים סמויים וגלויים בעת ובעונה אחת בין מספר דמויות שחיות בסביבה אלימה וטרופת דעת. ספר קסום, מבריק ומכמיר לב".
"ספר שאהבתי השנה במיוחד הוא 'לילה ארוך בפריז' מאת דב אלפון - מותחן תזזיתי, הנע בין ישראל ופריז. העלילה נפתחת בחטיפת ישראלי בפריז, אך ממריאה משם לכיוונים נוספים וחושפת את יחסי הכוחות והשחיתות שנמצאים בבסיס כל ארגון ומוסד, במקרה זה יחידת מודיעין 8200. וכמו בכל מותחן הגון, לא נפקד מקומו של הבלש האנדרדוג, עבאדי, החובר לקצינה ממזרית ומקסימה בשם אוריאנה טלמור, ויחד הם צמד חמד העובד מתוך המערכת בלי להתחשב בכלליה", אומרת סופרת הנוער והמבוגרים גלית דהן קרליבך.
אלכס אפשטיין, שפרסם רומנים, נובלות ושירים פרי עטו, אך מזוהה בעיקר עם כתיבתם של סיפורים קצרצרים ומלאי תובנות וברק, בחר ב'לראות לוויתן', ספרו של רון דהן, כספר האהוב עליו בשנה האחרונה: "זו נובלת מסע מסחררת, על אדם שעוזב את ארצו ואת משפחתו כדי להגשים חלום רחוק ולראות לוויתן. זו יצירה חריגה מאוד בנוף הספרות העברית, שמשלבת בטבעיות גמורה בין ריאליזם לפנטזיה, ובין עלילה סוחפת ורבת רבדים לבין התבוננות עדינה ומדויקת מאין כמוה בנפש האדם".
"יש לי שתי בחירות", אומר ניר ברעם. "הראשונה ביניהן היא 'תשרין' של איימן סיכסק. בספר יש יכולת שליטה גבוהה בעלילה, וגם יכולת מאוד גבוהה ביצירת משחקי דמויות, רמזים מורכבים למצב הפוליטי והחברתי בישראל. עוד משהו שהרשים אותי במיוחד בספר, הוא האופן שבו איימן כותב דמויות נשיות מעניינות, אמינות ומורכבות. זה סיפור שיש בו הרבה ניואנסים, ואיימן כותב אותם כל כך יפה.
"הבחירה השנייה שלי", הוא מוסיף, "היא ספר המסות של ראובן מירן, 'אני לא הכרתי את אנרי קוריאל'. זהו ספר פוליטי שעוסק בנושא אינטלקטואלי אישי שמעסיק את מירן ובפריז של שנות השישים והשבעים. הדבר שהכי מעניין בספר הזה, הוא שזהו ספר שעדיין מאמין בשינוי פוליטי, באופן כמעט נאיבי. היום, קשה לקרוא ספרים שמאמינים בשינוי כזה ובכוחה של האמת ההיסטורית האינטלקטואלית, ובאמת, לא קוראים הרבה ספרים כאלו היום".
"כדי לכתוב אני חייבת לכתוב. הגיוני (כן), פשוט (בכלל לא). כדי לכתוב אני גם חייבת לקרוא. ספרים טובים הם השראה מוזמנת. מוכנה. כזאת שאני לא יכולה לפספס. מכיוון שכשאני בתהליך של כתיבה אני מפסיקה לקרוא (אני לא יכולה לתת למוח שלי להתפרע עם סיפורים אחרים. הוא לא יעמוד בזה), אחרי שהספר שלי יוצא לאור ולקראת עונת הכתיבה הבאה, אני קוראת. המון. מעמיסה קילוגרמים של מילים ומשחק ואפשרויות שיזכירו לי שאפשר ללהטט, אפילו להשתולל, ובעיקר - לעשות מה שאני רוצה", מספרת ורד שנבל, מחברת הרומנים 'עכשיו אפשר להתחיל' ו'בית הקפה של נורה אפרון'.
"את ספרה הנהדר של רונית מטלון, 'והכלה סגרה את הדלת', הספקתי לקרוא ממש בנשימה האחרונה שלקחתי לפני שצללתי שוב למעמקי הכתיבה", היא אומרת. "אני שמחה שעשיתי את המחטף הזה. מיד כשהתחלתי לקרוא, ראיתי את הצבעים. אהבתי איך משפט מדויק אחד בסיטואציה מסוימת, משרטט מולי דמות, ואיך למצב נפשי מסובך אין תשובה אחת ברורה, ובכל זאת אני יכולה להבין את השיגעון. אהבתי שהסיפור מתחיל כביכול בקטן (גם אם טרגי) וממשיך בנפתולים. הקריאה ב'והכלה סגרה את הדלת' הזכירה לי כמה עשירה השפה העברית ואיך גם במרחב פיזי מצומצם עד חונק ממש יכולה להתפרש עלילה מרתקת. מעבר לאלה, הנובלה הקצרה אך השופעת הזאת נראתה לי לעיתים כמו מחזה, כזה שנהנה מחופש ספרותי. מן חוויה ספרותית-תיאטרלית. ואיזה כיף זה לשלוט בזירה מורכבת כל כך. זה היה, מבחינתי, הדובדבן שבקצפת".
"'מסעיר' זו המילה המדויקת כדי לתאר את 'גבר מאוהב' ואת חווית הקריאה בו", אומרת הסופרת יערה שחורי על החלק השני בסדרת הרומנים של קרל אובה קנאוסגורד, שמתוכה ראה אור בעברית הכרך הראשון, ״מוות במשפחה״ בתרגום דנה כספי. מצליחים ליצר נוסח חדש של כתיבה בלי ליפול לרגע אל בורות המנייריזם.
"קרל אובה קנאוסגורד הוא הסופר והגיבור של אותם רומנים שמצליחים לפרוץ את גבולות הממואר ולהאיר את הפרטים הטריוואלים ביותר באור צורב של כנות, ולא חלילה באמצעות רטוריקה של כנות. בספר זה הוא נע בין חוויתיו כאב לבנות וכבעל, לסיפור הגירתו מנורווגיה לשבדיה והתאהבותו בלינדה שתהיה לאשתו ואם בנותיו. הפרטים מצטברים לא פעם לכדי גיהנומים קטנים ומדויקים, הפועלים בתוך חללים מעוצבים היטב. ההצלה היחידה היא הספרות ולפרקים האהבה. קרל אובה קאונסגורד הצליח במשימה ספרותית כבירה - ליצור קנה מידה ושיעור לרגע הזה. הוא מתבונן בחייו בו כמו בקתדרלות, ממוטטות משהו, שעשויות מחומרי ההווה. אין רחמים במבט הזה אבל יש בו משהו שדרוש לנו הרבה יותר - הוא מעניק לנו ספרות שצורפת מתוכה אמת", מסכמת שחורי את בחירתה.
"כרוב הניצולים, שתקה סבתו מניה את השואה, וכשמתה – לא היה מי שיספר. אבל יובל ירח, מורה מהדרום, החליט שהוא רוצה לדעת הכל, אבל הכל, אודות סבתו האהובה. הוא יצא למסע חקר ארוך ומסועף, מעין עבודת שדה אנתרופולוגית, שכלל ביקורים בפולין, חיטוט בספריות, בעיתונים, באתרי אינטרנט ובארכיונים, פגישות וראיונות רבים עם אנשים. מטרתו הייתה שאפתנית – הוא רצה להרגיש אותה, את חוויות היומיום שלה, לזכות אפילו לטעום על הלשון את טעם המרק שהייתה אוכלת מקערת הפח במחנות", מספרת דריה מעוז, שספרה 'לדעת אהבה' ראה אור לאחרונה, על 'השתיקות', ספרו של יובל ירח.
"הוא לא היה היסטוריון, וגם לא סופר, כשיצא לדרך הארוכה, אבל הוא עשה את עבודתם של שניהם בצורה נפלאה, והתוצאה היא 557 עמודים יפהפיים, מרתקים, כואבים. זה אינו רק סיפורה של סבתא - זהו סיפורו של דור, שמוגש בספר עב-כרס, שעל גבו כתב הסופר המשובח חיים באר: 'בתקופות של דכדוך, הידיעה שבמקום מן המקומות יושב אדם מישראל שכותב כך – זהו דבר המעניק תקווה'. בחרתי בו לספר השנה. בעיני הילה בלום, העורכת שלו, הוא ספר העשור. לא פחות".
אקו"ם