ראשי » תרבות » ספרות

סיפורו המופלא של המשורר ההומלס שהפך לסמל חברתי

שלושה חודשים אחרי פטירתו של יחזקאל קדמי, חבריו המועטים עדיין מנסים להבין איך הילד השקט מהקיבוץ הפך לקבצן המתגולל בחוצות ירושלים. עכשיו הם מקווים שלפחות שירתו תמצא בית

"ריקוד הורה משלהב לעת ערב לוהב, לא רקדה ישראל השנייה.

לא שמלות מתבדרות ברוחות ים תיכון והרים וגליל והנגב.

לא עם קוקו וסרפן היו רחלותי ורימונים לשעת אש לא היו לרחלותי,

לא לילות של גבורה ושל אש התהילה היו לאחי – גיבורים בלי תהילה...

כרחל המבכה את בניה קרעה ארצי קרע בכי טללים בתלמיה ורגביה,

בנחלים זרמו דמעותיה להשקות בני ישראל השנייה, בכי טללים תנחומיה,

'אי ארץ ישראל', ביכוה יהודיה, 'אי אי, ארץ ישראל', ביכוה מזרחיה,

בכי תמרורים בחוצותיה, בכי תמרורים במסתריה, נכלמה ציון בגאוליה"

השורות האלה לקוחות מן הספר היחיד שפרסם המשורר יחזקאל קדמי ז"ל. ב-1991 הוציא אותו קדמי לאור במימון עצמי, תחת השם "רחלה מזרחית אחות לעמוד העיר". 287 עמודיו הם קינה אחת גדולה, גם כשהיא נחלקת לפרקים ולשירים בודדים; מגילת איכה של היהדות המזרחית בישראל.

14 שנה אחרי הדפסת הספר הגיעו שיריו לעיניה של פרופ' חביבה פדיה, חוקרת קבלה ומשוררת בעצמה. היא התפעלה עד כדי כך שהתחילה להתקשר לכל "קדמי" בספר הטלפונים של ירושלים כדי לחפש את המחבר. זה לא היה קל, כי ליחזקאל קדמי לא תמיד הייתה כתובת מגורים. לבסוף איתרה את אחד מאחיו, נאג'י קדמי, ודרכו הגיעה אל המשורר האלמוני.

כשנפגשה איתו והוא העניק לה את ספרו, ביקשה קודם כול לברר את משמעות השם שבחר לספר. קדמי הסביר לה שכאשר עבד כשומר באוניברסיטה העברית, שם לב שהסטודנטיות האשכנזיות נכנסות לקמפוס ברגל בטוחה וגאה, כיודעות את ערכן ומעמדן ("עמוד העיר"), בעוד הסטודנטיות המזרחיות נכנסות מתוך עמדה שפופה משהו, כרחלות עדינות וביישניות.

לימים אמרה פדיה שקדמי הזכיר לה את הנביא יחזקאל מן התנ"ך, שאמר לבני ישראל: "אני מופתכם". גם יחזקאל קדמי, אמרה פדיה, הפך בסיפור חייו ובשירתו למופת וסמל של טרגדיה שאירעה בישראל.  

המשורר יוסף עוזר מספר שקדמי הראה לו את ספרו והזהיר אותו: "אל תקרא בו ברצף. זה לא בריא". ואכן, אפילו קריאת שירים בודדים מן הספר - קל וחומר קריאה רצופה - קורעת את הלב, מטלטלת את הנשמה, חונקת את הגרון. מומחים לשירה אולי יטענו שבטקסט חסרות המטאפורות, שהן ההופכות שורות לשירה משמעותית וגדולה. אבל דווקא הקינה הישירה והחשופה, הנעדרת קישוטים, היא שמעניקה לספר, ולשירתו של קדמי בכלל, עוצמה רבה כל כך.

כשמתחקים אחר סיפור חייו, קל להבין את מקורות קינתו, וגם את היעדר הפילטרים. זה סיפור שנשמע כמו אגדה אורבנית, ואילו הוגש כתסריט בוודאי היה נפסל בנימוק של חוסר אמינות. אבל אלה היו חייו של יחזקאל קדמי, שנפטר מדום לב לפני כשלושה חודשים, וזו הייתה יצירתו, שברובה נותרה סמויה מן העין עד היום.

יחזקאל קדמי נולד ב-1951, בן זקונים למשפחה שעלתה מצפון עיראק כ-15 שנים קודם לכן והתיישבה באזור שוק מחנה-יהודה בירושלים. האב, שהיה אדם אמיד, הסתבך בסדרה של השקעות כושלות ואיבד את רכושו. עקב כך נאלצה המשפחה לעבור לגור בדירת חדר אחד, ובה הצטופפו ההורים עם שמונת ילדיהם. בן נוסף, הבכור, נשאר עם הסבא והסבתא בעיראק, ורק כעבור שנים עלה לארץ, לאחר שנחקר בעינויים בחשד לפעילות ציונית.

אחותו של קדמי, אריאלה שחר, מספרת כיצד הפכו חיי המשפחה לגיהנום: "זה לא רק שמבחינה כלכלית המצב היה נורא. הבעיה הגדולה יותר הייתה שאבא פשוט התמוטט נפשית בגלל הירידה מנכסיו.
 

"הוא התמכר לאלכוהול, ואת כל התסכולים שלו הוציא עלינו. היה מכה אותנו, וכשהייתי הולכת בבוקר לבית הספר, הוא היה מלווה אותי בברכה קבועה: 'הלוואי שתידרסי בדרך'. אמא, שהייתה אדם שקט וטוב כמו מלאך, ניסתה להתפרנס מניקיון וכביסה בבתי אנשים אמידים ברחביה, אבל זה כמובן לא הספיק".

עם הרקע הזה החליטה אחת הבנות, יפה, להוציא את עצמה מהבית ולגדול כילדת חוץ בקיבוץ צובה. היא היתה מרוצה שם, וכשיחזקאל היה בן ארבע יזמה גם את העברתו לשם, כדי שייחלץ מהגורל הקשה הצפוי לו בבית הוריו. "ליחזקאל היה טוב בקיבוץ", מספרת שחר. "מאוד אהבו אותו שם, ונראה שעתידו מובטח. הוא היה ילד גאון, תלמיד מצטיין שהצליח בכול, ובטח היה יכול להפוך לפרופסור".

אלא שאז הכול הסתבך, כשהאחות יפה התאהבה באחד מבני הקיבוץ, אך בני משפחתו הטילו וטו על הרומן. אריאלה מספרת שבעקבות שיברון הלב עזבה יפה את צובה. אחר כך לקתה במחלת אסטמה קשה, שכעבור שנים גרמה למותה. יחזקאל נשאר בקיבוץ ואומץ בידי משפחה שהייתה ממייסדי המשק, אבל המשברים לא פסחו גם עליו. טראומות בית ילדותו, המעבר לקיבוץ, האחות שעזבה וקשיי גיל ההתבגרות גרמו לו לשקוע במשבר נפשי קצת אחרי בר המצווה שלו.

המשורר אלחי סלומון, שהתיידד עם קדמי בשנותיו האחרונות, מספר את מה ששמע ממנו על הימים ההם: "הוא נטה להישאר בחדר, לצאת רק לארוחות, ולא להשתתף בשום פעילות חברתית. אכן משבר, אבל לא משהו יוצא דופן במיוחד, או בלתי מובן על רקע הביוגרפיה שלו. אם הוא היה ילד של הקיבוץ, בטח היו מוצאים דרך להתמודד עם זה".

מה שקרה בפועל, מספרת שחר, הוא שביום בהיר אחד, המדריך של קבוצת הנוער הודיע לאחיה שעליו לארוז את חפציו. "המדריך לקח אותו לירושלים, ופשוט זרק אותו ברחוב. אפילו ההורים המאמצים שלו, שהיו דווקא אנשים טובים ואהבו אותו, לא התאמצו למענו". מהנקודה הזו בחייו, כשהוא בן 14 בלבד, הפך קדמי להומלס. אל הבית ההרוס והשבור לא היה יכול לחזור, וכנראה גם לא רצה; גם הקיבוץ גירש אותו. הוא התגלגל ברחובות, פשוטו כמשמעו.

"יחזקאל סיפר לי שבדיוק בנו אז את בנייני האומה, ולפעמים הוא היה ישן בתוך החביות שבהן ערבבו את הזפת, כי החום שנשאר מהזפת שהייתה שם במשך היום קצת הגן עליו מהקור", אומר סלומון. "בתקופה אחרת עבד במסעדת מזון מהיר בתחנה המרכזית בירושלים, והבעלים אִפשר לו לישון במסעדה. לילות רבים עשה גם בבתי הקברות השונים של ירושלים, ואת המתים ראה כחבריו הטובים ביותר".
 
לימים כתב על כך קדמי את הפואמה הענקית "בית קברות ומתיו הטובים", שאורכה כעשרים עמודים. הוא מתאר בה כיצד המתים כביכול משוחחים איתו:

"הי, אתה החי, בוא וקרב אלינו המתים, ותהא עמנו המתים, וייחם לך בחברתנו, המתים... הי, אתה החי, יש הרבה שיח אשר אנו המתים נרצה לדבר איתך, להשמיעך, שתדע כי אהבנוך, אנו המתים, ולא ראינו רוב אדם אשר יילך בדרכנו כאשר דרכיך קרובות לדרכנו, אנו המתים".

לשאלה המתבקשת מדוע לא אימץ את קדמי מישהו מאחיו - איש מהם אמנם לא היה אמיד, אך לפחות הייתה להם קורת גג משלהם – עונה שחר: "כולם התקיימו בקושי, ואף אחד לא רצה לקחת על עצמו מעמסה נוספת. אני הייתי היחידה שהמשיכה להיות בקשר רצוף עם יחזקאל וניסתה לעזור לו, אבל גם בעלי התנגד לרעיון שנאפשר לו לגור אצלנו".

סלומון מוסיף ש"כנראה גם ליחזקאל עצמו, אחרי כל מה שעבר, היה קשה לחיות במסגרת. לתקופה מסוימת אחד האחים נתן לו לישון בחנות כלי ברזל שהייתה לו בתלפיות, אבל גם הסידור הזה לא החזיק מעמד".

אין ספק שקדמי התגעגע נואשות לתחושת הבית. אחד השירים המטלטלים ביותר שלו, "מדורת הבית", מעיד על כך בחדות שאין למעלה ממנה:

"לא היה לי בית לשוב אליו ובו אם ואב, מיטה וכיסא, שולחן ומנורה.

לא ידיד ולא רע בעתות רצויים, לעת בכי ומכאוב, לעת שמחה ורון.

לעת ערב לא שבתי לחיק אוהבים, משפחה וילדים, לחיק אוהדים...

כמה רציתי להרגיש תכונת החג בבית, ריחות המטבח, ריחות האמבט, בגדים חדשים בארון.

כמה רציתי להרגיש המולת בני בית, ואני בתוכו ובתוכם, להרגיש ולדעת אותו ואותם...

אין יד שלווה מציעה לי כר וסדין לבן במיטת הבית ונעלי בית חמות לא תשים בשטיח הבית,

אין יד שלווה לתקן לי כפתור החולצה לאור המנורה, בחדר השינה בבית השלו.

לא ידעתי נפשי מחמלה לביתי, שהיה לי ולא היה לי,

לא ידעתי נפשי מחמלה לשכמותי, שבית להם ולא להם.

רק רציתי בית לשוב אליו לעת כל השבים, שבים הביתה..."

מצד שני, התקופות המעטות שבהן זכה קדמי לבית מעידות שהוא התקשה להתאים עצמו למסגרת משפחתית. כך היה גם כשאישה אמריקאית, כנראה מיסיונרית, התאהבה בו והפכה עבורו למעין בת זוג. "המצב שלו גרם להרבה אנשים לרצות לעשות הכול בשבילו", אומר עוזר.
 

 
"צריך גם להבין שבשנותיו הצעירות הוא היה גבר מאוד יפה וכריזמטי. הוא סיפר לי שהאישה פגשה אותו בתקופה שהוא ישן בהר הרצל, והציעה לו לגור אצלה. הוא נענה, וכשחזרה לארה"ב נסע יחד איתה. הם גרו כמה שנים באוקלהומה, ולדברי יחזקאל היא רצתה להתחתן איתו, אבל הוא אפילו לא רצה לגעת בה 'כי בכל זאת, נוצרייה'. כשגר באמריקה הוא סחר במכוניות, צבר לא מעט כסף ואפילו למד נהיגה. אבל בסוף לא היה יכול לסבול את החיים שם, וחזר לארץ".

הכספים שהרוויח בכמה עבודות שבהן עסק לאורך השנים, לא שינו את מצבו הכלכלי. קדמי פשוט פיזר את כספו, אם על שתייה ואם על עזרה למסכנים שפגש בדרכו. "בגלל מה שעבר, הוא לא היה יכול לשאת כאב של אנשים אחרים", מספרת אחותו. "בכל מקום שפגש כאב, הוא התגייס כדי לעזור, אפילו במעט הכסף שהיה לו. היו לנו על זה הרבה ויכוחים, אבל יחזקאל תמיד אמר לי: 'הם יותר מסכנים ממני'".

המקרה הבולט ביותר מהסוג הזה אירע לאחר שקדמי חזר מארה"ב, אי-אז בתחילת שנות האלפיים. הוא התמקם אז ביישוב אדם והתיידד עם אישה גרושה, עולה מברית המועצות שגידלה לבדה שני ילדים. מכריו מספרים שקדמי העניק לאישה הזו, ובעיקר לילדיה, את כל מה שהיה ולא היה לו.

"הוא קנה להם טלפונים, בגדים, הכול", מספר עוזר, ושחר מוסיפה: "הייתי אומרת לו: 'מה אתה קונה להם כל כך הרבה? יש להם אבא, שהוא ידאג להם'. אחי ענה: 'מבחינתי, הם כמו הילדים שלי'".

קדמי ליווה את האישה ההיא בימיה האחרונים, כשבעיית לחץ דם גבוה שלא טופלה הלכה והסתבכה. לאחר פטירתה, כשהילדים חזרו לרשות אביהם, המשיך קדמי ללוות אותם ולקנות להם מכל טוב, ולמעשה התמיד בכך ממש עד למותו.

סלומון מספר על מקרה הזוי עוד יותר של עזרה שהושיט קדמי למי שנזקק לה: "לאישה מאדם הייתה חברה, וגם היא הייתה במצב קשה. בשלב מסוים הידידה של קדמי ביקשה ממנו שיתחתן עם אותה חברה, כנראה רק כדי לאפשר לה להתאזרח בישראל. והוא הסכים. תוך כדי הנישואין הפיקטיביים האלה, הוא הסתבך באיזה בדל הבטחה שייתן לאישה הזו כסף כדי שתוכל לארגן את חייה. בהמשך היא עזבה את הארץ וחזרה לאוקראינה, אבל יחזקאל בכל זאת הרגיש מחויבות להבטחה שלו, והתעקש למסור לה את הכסף.
 

 
"אחרי שחסך פרוטה לפרוטה והגיע לסכום המבוקש, הוא נסע לבדו לאוקראינה והתחיל לחפש אחריה לפי הכתובת שמסרה לו. בסוף התברר לו שהיא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. מישהו אחר היה פוטר את עצמו מההבטחה במצב כזה, אבל לא יחזקאל. הוא הביא לאחותה את כל הכסף, כדי שישמש לטיפול בה". לגרסתה של שחר, יצוין, היה זה כסף שהאישה הפקידה בידי קדמי לפני ששבה לאוקראינה.

כל מכריו של קדמי מציינים בהבלטה את ההשכלה המדהימה שלו. הוא היה אוטודידקט מובהק, שידיעותיו צמחו בשוטטות האינסופית ברחובות ירושלים. "יחזקאל היה נכנס לספריות ופשוט בולע ספרים – מדע, פילוסופיה, כל דבר שהיה יכול לשים עליו יד", אומר סלומון. "כשעבד כשומר באוניברסיטה העברית, הוא ניצל זאת כדי לקרוא בלילה ספרים בספריית האוניברסיטה".

הרב אברהם סויסה, שהתיידד אף הוא עם קדמי בשנותיו האחרונות, מספר ש"יחזקאל היה מדבר עם הבת שלי, שעוסקת במחקר רפואי, ומלבן איתה סוגיות מתחום המחקר שלה". בן אחר של סויסה, יוסף (14 וחצי), מספר ש"הוא היה מלמד אותנו הרבה דברים במדע, כמו איך בנוי האטום".

סלומון מוסיף שבמסגרת הלימוד העצמי רכש חברו שליטה מרשימה במגוון של שפות: "עברית וערבית הוא ידע מהבית, ולהן הוא צירף אנגלית, ספרדית, רוסית וגם ידיעה מסוימת בצרפתית ולטינית". 

ביום עצמאות אחד, איש לא יודע לומר באיזו שנה, לן קדמי בחנות הברזל של אחיו, ופתאום נתקלו עיניו בגזיר עיתון: זה היה שיר של אורי צבי גרינברג, "בזכות אם ובנה בירושלים", שבו אישה מספרת בכאב ובגאווה איך הקריבה את בנה, לוחם פלמ"ח, בקרבות מלחמת העצמאות. השיר הזה כישף אותו, כך סיפר לימים לחבריו. פתאום מצא את האפיק שאליו יוכל לתעל את כאביו: השירה.

סלומון אומר שלא במקרה דווקא השיר הזה הפך למודל של קדמי: "אמנם שם מדובר על קורבן במלחמה, אבל במובן מסוים, יחזקאל הרגיש שגם הוא נהרג בקרבות על ירושלים". עוזר מדגיש גם את המודל הכללי שמצא קדמי באצ"ג: "זו שירה נבואית, עם עוצמה אדירה של הבעה וכאב, אקספרסיבית מאוד. לא פלא שהוא התלהב ממנה כל כך".
 

 
קדמי התחיל לכתוב שירים בסגנונו של אצ"ג: פואמות גדולות, רחבות יריעה – חלקן בנות עשרות עמודים – הכתובות בשורות ארוכות ובשפה תנ"כית נבואית. אצלו הן נשאו קינה נוקבת על מצבם של המזרחים בישראל. "זו לא הייתה 'החלטה' לכתוב שירה", אומר סלומון. "יחזקאל פשוט חי את האסון שלו, וברגע שנתקל בשיר של אצ"ג, השירה פשוט נבעה ממנו".

עוזר: "שנים אחר כך, כשהוא ביקש ממני לעזור לו להקליד את כתבי היד שלו, התברר שזו מלאכה קשה מאוד. הדפים כולם היו מלאים במילות השירים, כאילו ביקש לחסוך בנייר. שורות ארוכות מאוד לרוחב כל הדף, וגם השירים ארוכים מאוד, מראשית העמוד עד תחתיתו".

לקראת יום הולדתו הארבעים ביקש קדמי לארגן לעצמו מתנה: ספר שירים משלו. הוא שלח את שיריו לכמה הוצאות מוכרות, אך קיבל רק תשובות שליליות. בלית ברירה החליט שוב להשקיע את המעט שהיה לו ולהוציא את הספר בעצמו. הוא נעזר בהוצאה פרטית קטנה בשם "סער", אחרי שמכר לשם כך קיוסק שהיה אז בבעלותו.

מכיוון שלא באמת ידע כיצד אמור ספר שירה להיראות, נפגע הספר שלו בכמה היבטים, למשל בהיעדרו של תוכן עניינים. לפני שנים אחדות, כשסלומון עבר יחד עם קדמי על הארכיון שלו והשווה בין כתבי היד לשירים המודפסים, התברר גם שחלק מהשורות הבוטות ביותר צונזרו בידי ההוצאה, על דעת עצמה ובלי לבקש את הסכמתו של המחבר.

איש הספרות הראשון שגילה את ספרו של קדמי היה פרופ' עמי אלקלעי מארה"ב, שחקר את הספרות המזרחית בישראל. ב-1994 הוא פרסם אנתולוגיה של שירה ישראלית מזרחית תחת הכותרת "מפתחות לגן", ובה כלל שירים של קדמי וגם ריאיון שערך איתו. את יצירתו הגדיר אלקלעי "גאונית" ו"אוצר לאומי", וקבע שהצלחתו בכתיבת שירה בהיעדר חינוך מסודר ואמצעים כלכליים היא בגדר נס. 

כמה שנים אחר כך פגשה גם חביבה פדיה את השירים ואת האדם שמאחוריהם. "נתקלתי לראשונה בשיר שלו באנתולוגיה לשירה מזרחית שערך סמי שלום שטרית, והתפעלתי ממנו מאוד", היא מספרת.

לשאלה מה מייחד את קדמי ממשוררים מזרחים אחרים משיבה פדיה: "הוא אחד הראשונים שכתבו על המזרחיות בצורה סימבולית, כשם כולל לתופעה. אצל משוררי הדור הראשון, כמו ארז ביטון ואמירה הס, השירים מתמקדים בהוויה המשפחתית הפרטית. אצלו הסיפור הפרטי הוא סמל להוויה המזרחית כולה.
 

 
"נדמה לי שהוא היה גם הראשון שבכותרת ספרו הכניס את המילה 'מזרחי'. אצל משוררים מזרחים מאוחרים יותר, כמו קבוצת 'ערס פואטיקה', נדמה שהשירה פוליטית הרבה יותר. קדמי שר את קינת הכאב המזרחי, אבל לאו דווקא כביטוי של עימות".

בעקבות פגישתם היא פעלה לקרב את קדמי לעולם השירה הישראלי. למשל, היא יזמה את הופעתו בפסטיבל שירה מזרחית שנערך במצפה רמון ב-2007, והיא הייתה בין מארגניו. שם התוודע יוסף עוזר לקדמי ולשירתו.

"נסענו במיניבוס מירושלים למצפה-רמון", הוא מספר, "ופתאום אני רואה מישהו שלגמרי לא נראה כמו משורר: כפוף, משדר תחושת שפלות עצמית. אבל כשפתח את הפה, יכולת לשמוע שפה עשירה, וגם תחושת ביטחון גדולה בערך המילים שלו. כשביקשתי לראות את ספר השירים שהחזיק, הוא הזהיר אותי: 'אל תקרא יותר מדי בבת אחת. זה לא בריא'.

"באירוע עצמו הוא הקריא כמה שירים, ואני צילמתי אותו. יחזקאל היה אז בן 56, וזו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא קרא משיריו לפני קהל, ובעצם הוכר כמשורר. תוך כדי קריאה הרגשות הציפו אותו, והוא התחיל לבכות. הבכי שלו קורע לב, וכל מילה שלו יורדת כמו פצצה על השומעים. אני שומע אותו, וגם לי יורדות דמעות, ואני מתלבט אם להמשיך לצלם. ואז אני מסתכל סביבי ורואה 150 איש בוכים".

שנתיים קודם לכן, בזכות השתדלות של ידידה, קיבל קדמי דירת חדר קטנה של עמידר. לראשונה בחייו הבוגרים, בדיוק ארבעים שנה אחרי שנזרק מקיבוץ צובה, הוא זכה לבית משלו. אמנם קטן מאוד - הסלון, המיטה והמטבח מצויים באותו חדר עצמו - אבל לפחות שלו. הכתובת הייתה בנווה-יעקב בירושלים, שכונת מגוריו של עוזר.

"במפגש במצפה-רמון התברר לי שבעצם אנחנו גרים במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה. מאותו יום הוא הפך להיות בן בית אצלנו, עם דלת פתוחה מתי שהוא רק צריך". 

גם הרב אברהם סויסה הפך לחברו של קדמי בזכות הקרבה הגיאוגרפית. קדמי, שבשלב מסוים בחייו חזר בתשובה, התפלל איתו באותו בית כנסת: "הוא נהג לשבת שם בפינה הכי רחוקה, לגמרי לבד, כאילו מבקש לשדר שלא יתקרבו אליו", מספר סויסה.

"גם ראינו שהוא אדם רגיש מאוד: אם הוא היה סוגר חלון ומישהו אחר היה פותח, יחזקאל היה יכול להיעלב עד עמקי נשמתו ולהסתלק מבית הכנסת. ניסיתי מדי פעם לקרב אותו, להגיד לו שלום בתקווה לפתוח בשיחה, אבל הוא היה עונה רק שלום רפה ומסתלק לדרכו.

"פעם אחת, בסוכות, ישבתי בסוכה שלי ומהעבר השני ראיתי אותו. הזמנתי אותו שייכנס. בהתחלה לא רצה, אבל אחרי כמה ניסיונות שכנוע, והבטחה שלי שרק נשב לחמש דקות של כוס קפה, הוא התרצה. מהר מאוד הפכו חמש הדקות לכמה שעות: הוא דיבר ודיבר, כאילו ביקש להספיק לספר את כל סיפור חייו".
 

 
מאותו יום נהג קדמי לסור לביתו של סויסה בכל בוקר אחרי התפילה. "לפעמים היה יושב הרבה, לפעמים פחות, אבל תמיד נכנס ושותה משהו. בשלב מאוחר יותר הוא כבר היה יוזם שיחות בעצמו. נהג להתקשר אפילו בשעות מאוחרות של הלילה, ואני הבנתי שהוא זקוק לאוזן קשבת.

"הייתי מזמין אותו הביתה, והוא היה מגיע, שותה משהו ומפטפט. לפעמים התקשר ושאל אם יש לי חלב. הבנתי שהוא משדר שבעצם אין לו כלום, אז הייתי קונה לו, או שולח את אחד הילדים לקנות ולמלא לו את המקרר".

ידידות מאוחרת יותר, בשלט-רחוק, התפתחה בין קדמי ובין המשורר והשחקן אלחי סלומון, תושב מעלות. סלומון, כיום מרצה לספרות באוניברסיטה הפתוחה, ביקש להפיק הצגה שתתבסס על קינות מזרחיות. ספר על השירה המזרחית, שכתבה חוקרת הספרות קציעה עלון, הפגיש אותו עם שיריו של קדמי. גם הוא חש מיד שעליו להגיע למשורר עצמו.

"איכשהו שמעתי שחביבה פדיה נמצאת איתו בקשר. דיברתי איתה, והיא שמחה כל כך שסוף-סוף גם מישהו אשכנזי מתעניין בקדמי. קיבלתי ממנה את מספר הטלפון שלו, צלצלתי אליו, וכבר בשיחה הראשונה דיברנו שעתיים". כך נוצר קשר טלפוני יומיומי, אובססיבי לא פחות מקשריו של קדמי עם ידידיו האחרים. לעתים הם שוחחו אף כמה פעמים ביום. 

כל ארבעת חבריו של קדמי – פדיה, עוזר, סויסה וסלומון – מעידים על אדם מריר וחשדן עד כאב. אחד שנעלב בקלות, מעמיד את חבריו במבחני נאמנות קשים כל הזמן, ומגיב בחריפות אם לדעתו לא עמדו בהם. "לא היו לו עכבות מקובלות של זמנים שבהם לא נהוג להתקשר", מספרת פדיה. "אם הייתי מקבלת טלפון בארבע לפנות בוקר, במשפחה ידעו שזה בטח יחזקאל. ואם לא עניתי לטלפון כזה, למחרת הוא היה מקדים עוד יותר את השעה".
 

 
עוזר: "יום אחד הוא נכנס אליי הביתה ואמר לי 'הבטחת לבוא לבקר ואתה לא בא, אז תחזיר לי את הספר שנתתי לך'. לך תסביר לו שאתה עובד קשה ולא הספקת. אבל אם הייתי באמת מחזיר לו את הספר, בזה היה נגמר הקשר שלנו. מה שהוא באמת רצה היה שאפייס אותו".

יוסף סויסה נזכר ש"פעם אבא העיר ליחזקאל שרצועות התפילין שלו כבר לא טובות, והציע לתת לו כסף כדי שיחליף אותן. יחזקאל נעלב וניתק את הקשר לכמה ימים". גם סלומון מספר ברוח דומה: "אם לא עניתי לו לטלפון מיד כשצלצל - נניח כי הייתי באמצע שיעור - הוא היה מנתק את הקשר. הסברתי לו שהייתי עסוק, והוא בשלו: 'יכולת לפחות לשלוח הודעה. מה חשוב יותר מקשר עם בן-אדם שצריך אותך?'.

"היינו יכולים לדבר שעות, אבל אם יחזקאל רק היה מרגיש קצת קוצר רוח מצדי ורצון לסיים את השיחה, מיד היה נעלב ומסיים אותה בעצמו. בסוף הבנתי שאני צריך לשים אותו על רמקול ולהמשיך לדבר תוך כדי שאני עושה דברים אחרים. ככה הילדים שלי נחשפו לסיפור החיים שלו, לקשיים שלו. הוא היה לגמרי כמו ילד. ילד בן 60, עם מקסימום רגישות ופגיעות; בשר חשוף, בלי עור". 

ב-2014 לקה קדמי בהתקף לב. זה קרה ליד התחנה המרכזית בירושלים, והמיקום הציל את חייו: עוברי אורח באו לעזרתו, פינו אותו למוקד טר"ם הסמוך, ומשם הוא הגיע לבית החולים שערי צדק ועבר צנתור מיידי.

השנתיים האחרונות של חייו סיפקו לו סוף-סוף הכרה ציבורית בשירתו. בחג השבועות שעבר, ביוני 2016, הוא הוזמן ביוזמתו של סלומון לפסטיבל השירה במטולה, ושם נחשף ליצירתו קהל גדול יחסית של חובבי שירה, ולא רק שירה מזרחית. "הוא הופיע בפסטיבל בשני אירועים", מספר סלומון.

"אחד היה פאנל עם חביבה פדיה, רועי חסן מקבוצת 'ערס פואטיקה' וסמי שלום שטרית, מראשוני השירה המזרחית בישראל. יחזקאל קרא שם שיר באורך 25 דקות. בהתחלה לקהל לא הייתה סבלנות, אבל דווקא ככל שהשיר נמשך אנשים הפסיקו לזוז, וכשהסתיימה הקריאה כולם ישבו עם לסת שמוטה. היה ברור שזו לא שירת אינסטנט.

"בפאנל השני הוא הופיע רק עם שלומי חתוכה, גם הוא ממשוררי ערס פואטיקה. שלומי בהתחלה כעס עליי שזיווגתי אותו עם קדמי, שהוא כאילו מדור אחר ומסגנון כתיבה אחר. אבל קדמי בהחלט הכיר בערך עצמו. הוא אמר לשלומי: 'תקרא אתה ראשון את שיריך, כי אחרי שאני אקרא - אף אחד כבר לא יוכל לקרוא כלום'. וכך היה".

סלומון מתאר איך הוא וקדמי שוחחו עםבני ציפר, המנהל האמנותי של הפסטיבל, "וציפר נדהם לגלות את ההשכלה הרחבה של קדמי. הוא כל הזמן ניסה לבחון אותו על עוד ועוד ספרים, וקדמי הכיר היטב כל ספר שהוזכר".

  
ציפר מספר לנו השבוע שגילה מולו יוצר ענק בכל קנה מידה, ולא רק קוריוז של משורר-הומלס: "האמת היא שבהתחלה חשבתי שהוא קוריוז, אבל כשהתעמקתי בשירים ראיתי שהוא ממשיך מסורת מפוארת של אצ"ג; מסורת של שירה שדי נעלמה מהספרות העברית, שירה נבואית גדולה, אקספרסיבית מאוד, בלי יותר מדי מטאפורות ודימויים, אלא מלאה באמירות ישירות ונוקבות. מכיוון שחי בשולי החברה, קדמי כנראה לא ידע שזה כבר לא אופנתי לכתוב כך".

בעקבות הפסטיבל פרסם סלומון מאמר על קדמי במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, בעריכתו של ציפר. המאמר לווה בקטעים מהשיר "בית קברות ומתיו הטובים" והופיע בראשית ספטמבר 2016. קדמי היה כמובן מאושר: הנה סוף-סוף זכתה שירתו להכרה גם במעוזם של האשכנזים החילונים.

שבועות ספורים בלבד אחר כך, ב-25 בספטמבר, לקה קדמי בהתקף הלב שממנו לא קם. הפעם זה קרה בדירתו שבנווה-יעקב. החברים הקרובים, שנהגו לדבר איתו לעתים תכופות, התקשרו אליו גם ביום הזה, אבל לא חשדו בדבר כשלא נענו משום שהכירו את מנהגו להתנתק לעתים מהעולם.

רק כעבור כמה ימים התחילו לחשוש שמשהו רע קרה. הרב סויסה הזעיק את אנשי זק"א, ואלה פרצו את דלת הדירה ומצאו את גופתו של קדמי, שהייתה מוטלת שם במשך כמה ימים. בן 65 היה במותו.

"נזכרתי שכשהידידה שלו מהיישוב אדם נפטרה, ויחזקאל גילה שקברו אותה בכוך כנהוג היום, הוא לא היה יכול להירגע", מספר סויסה. "'אם הייתי יודע', הוא אמר לי, 'הייתי מוציא כל הון כדי שתיקבר בקבר באדמה'. זה היה מבחינתי גם מסר איך צריך לנהוג בו כשהוא נפטר. עשיתי כל מאמץ כדי שייקבר באדמה, ובסוף מצאנו, בשולי איזו חלקה בהר המנוחות, חלקה קטנה פנויה בשבילו".

"בשנותיו האחרונות הוא הרבה לשתות, וכמעט לא לקח את התרופות שקיבל לטיפול בבעיות הלב", אומר סלומון. "היה בו צד חזק של הרס עצמי. ידענו שהוא חולה, אבל איכשהו הייתה בו חיוניות גדולה, ולכן המוות שלו בכל זאת היה מפתיע מאוד". שבועות ספורים לאחר המאמר הראשון על קדמי, פרסם סלומון בעיתונו של ציפר עוד מאמר שעסק במשורר - הפעם, מאמר הספד. 

לאחר מותו של קדמי צלצל יוסף עוזר לקיבוץ צובה, כדי ליידע על פטירתו של בן הקיבוץ לשעבר, שזריקתו משם שינתה את כל מסלול חייו. רכז התרבות של צובה, מוטי בלבין, שמע מעוזר על קורותיו של קדמי ועל זיקתו למקום, והודיע שהקיבוץ ישמח לקיים ערב זיכרון למשורר, שבו כמובן גם יוקרא מבחר משיריו.

כששוחחתי עם בלבין לפני ימים אחדים הוא חזר על הדברים שאמר לעוזר, אבל סייג במילים: "אני לא יודע לומר כמה אנשים יגיעו. אנחנו מוכנים לארגן, אבל זה לא מסוג הדברים שמעניינים את האנשים פה".
 

 
כששאלתי מה ידוע לו על נסיבות גירושו של קדמי מהקיבוץ, הפנה אותי בלבין לבת כיתתו של המשורר, אף היא ילדת חוץ לשעבר שחיה כיום מחוץ לצובה. שוחחתי איתה, ולבקשתה נשמר כאן עילום שמה.

אין לה מושג מדוע עזב קדמי את הקיבוץ, היא אומרת, "אבל לא ייתכן שהוא פשוט נזרק ברחובות ירושלים. זה כל כך לא מתאים לקיבוץ, וגם לא לעובדה שהמשפחה המאמצת שלו הייתה מהחזקות במשק. אני מעריכה שהמשפחה הביולוגית שלו היא שהחליטה פתאום לדרוש אותו חזרה. היו גם מקרים כאלה". היא, אגב, זוכרת את יחזקאל הצעיר כ"תלמיד די בינוני: לא טוב מדי ולא רע מדי".

ההשערה שקדמי הוצא מהקיבוץ לבקשת משפחתו הביולוגית, לא מתיישבת עם הכאוס שבו חייתה המשפחה, וגם לא עם העובדה שהנער לא הגיע כלל לביתו. בניסיון לברר מה היה הרקע לעזיבת הקיבוץ, התקשרתי לאביו המאמץ של קדמי. התלבטתי רבות לפני שעשיתי זאת: האיש הרי מבוגר מאוד, וחלפו שנים רבות מאז האירוע ההוא. לבסוף החלטתי להפנות אליו שאלות כלליות בקשר לקדמי, ולפי התשובות לראות אם אפשר להתקדם מעבר לכך.

הקול מעברו השני של הקו אכן נשמע זקן, מושך בכבדות את דיבורו, אבל בהחלט צלול. אמרתי שאני עיתונאי הכותב על יחזקאל קדמי. הוא הגיב מיד: "אני לא יכול לדבר על זה ולא רוצה לדבר על זה", וסגר את הטלפון. 

האם, כפי שחושדת גם האחות אריאלה, גורש קדמי בשל גחמה אישית של מדריך קבוצת הנוער? האם המשפחה המאמצת הייתה מודעת לכך? סיפור הסילוק מהקיבוץ נותר בערפל, אבל השירה שנולדה ממנו נוכחת ועוצמתית.

עוד בחייו של קדמי ביקשו החברים לעזור לו לפרסם את השירים שכתב ב-25 השנים שחלפו מאז הוצאת ספרו היחיד. עוזר התגייס להקליד ולנקד את הטקסטים. "זו הייתה עבודת פרך", הוא אומר. "כתב היד שלו נשאר ילדותי, כמו מישהו שבאמת לא כתב הרבה מאז גיל 14. היו לו גם חידושי לשון ומילים שהוא המציא בעצמו, כך שכדי לנקד נכון את השירים היית צריך קודם לשמוע אותו מקריא אותם".
 

 
פדיה וסלומון הצליחו להשיג את הסכמתה של הוצאת הקיבוץ המאוחד לפרסם את הספר. גם זה לא היה קל. "כשהתחילו העיכובים מצד ההוצאה קדמי אמר לי: 'אתה רואה, זה סיפור חיי'", מספר סלומון.

"הוא אפילו אמר ששוב יוציא בעצמו את הספר. בשלב מסוים פשוט הכרחתי את עוזי שביט, מנכ"ל ההוצאה, לכתוב לי אישור להוצאת הספר. אמרתי לו: 'קדמי מאוד חולה, ואני לא יודע כמה זמן יחזיק מעמד. בוא נעשה את זה'. בסוף הוא אכן נתן לנו מכתב כזה, אם כי עד היום לא נחתם חוזה רשמי".

באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד מופיעה הודעה על פרסומו הקרוב של הספר, והחברים בינתיים ממשיכים לעבוד כדי לממש את ההבטחה. עוזר כאמור מקליד ומנקד, סלומון ופדיה לקחו על עצמם את מלאכת העריכה, וכבר יש שתי הצעות לשמו של הספר, שתיהן ברוחו הזועמת של קדמי.

סלומון: "הוא כתב המון על ירושלים; על קושי החיים שם, ובשנים האחרונות, ככל שהעמיקה חזרתו בתשובה, גם שירים אופטימיים יותר. אבל גם את אלה הוא מסיים במילים 'ואני אומר: גיהנום ירושלים', או 'ואני אומר: סדום ועמורה ירושלים'. אז כנראה זה יהיה שם הספר: 'גיהנום ירושלים' או 'סדום ועמורה ירושלים'. העיזבון הזה יתפרסם כדי לתת לקדמי את המעמד הראוי לו, כחלק בלתי נפרד מהקאנון הישראלי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg